מלאכת שלמה על תמיד ד

<< · מלאכת שלמה · על תמיד · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

לא היו כופתים אותו:    את התמיד עכ"ל רעז"ל אמר המלקט בכל הספרים מצאתי מפורש. במשנה בגרסא את הטלה:

אוחזין בו:    פירוש בשעת שחיטה מסייעין אותו:

של שחר היה נשחט:    ספר אחר תמיד של שחר וכו'. ואיתא ברייתא ר"פ שני שעירי. ועיין במ"ש שם ר"פ שני שעירי:

על טבעת שניה:    ולכך לא היה נשחט מטבעת שלישית ואילך דכל מה שהוא לפנים לצד המזבח הוא קריוי לפני ה' יותר הראב"ד ז"ל. אבל בטבעת ראשונה לא מן הטעם שפירש כנר רעז"ל. וכתב רש"י ז"ל שם ר"פ שני שעירי וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם נ"ל דמן הדין היה לו לישחט בטבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים ע"כ. ובעל המאור ז"ל כתב בפ' טרף בקלפי שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שניה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט כנגד ליום ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתם אפילו בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח עכ"ל ז"ל. והמפרש שבתלמוד פירש על טבעת שניה לאו בטבעת שנית של סדר ראשון שהוא אצל המזבח אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ובטבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק ואם היה שוחט כסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט שהרי המזבח גבוה עפרה אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא שמנה אמות כדתנן בסוף מדות ע"כ. בפירוש רעז"ל צ"ל ושל בין הערבים שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח וכו':

וקבל המקבל:    שעומד כנגד השוחט באלכסון ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום מן המפרש שבתלמוד: שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לזרוק גרסינן כן פירש רש"י ז"ל ביומא דף כ"ה דממתניתין מוכיח התם דזורק הוא מקבל הדם ואע"ג דאיכא למיחש דילמא אגב חביבותא דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואנן בעינן שיקבל כל הדם שנאמר ואת כל הדם ישפוך וגו'. ואפשר לומר שמה שכתב שם רש"י ז"ל דגרסינן ובא לו לזרוק כוונתו לומר שהתלמוד שם רצה לקצר המשנה דקתני בא לו לקרן וכו' ולא לומר דהכא במשנה גרסינן ובא לו לזרוק:

בא לו לקרן מזרחית צפונית וכו':    פ"ק דיומא דף י"ד ודף ט"ו:

על יסוד דרומית:    מחק התי"ו הרי"א ז"ל. ופירש הרא"ש ז"ל מזרחית צפונית ומערבית דרומית היה להם יסוד ונותן בהם שתי מתנות שהן ד' שמתפשטין לד' רוחות המזבח אבל קרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד ומה שמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא סמוך למקום שחיטה וגם מסיים בקרן מערבית דרומית לפי ששיירי הדם ניתנין בסמוך לו על יסוד דרומית ע"כ והוא מבואר שם ביומא דף ט"ו דבעי התם מ"ש דיהיב מזרחית צפונית מערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית והדר צפונית מערבית ומשני אמרי עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הוה לה יסוד ובעי תו ומ"ש דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית ומשני כיון דאמר מר כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ברישא בההיא פגע שהיא ראשונה לקרנות שיש בהן יסוד בעלותו לכבש ליתן מתנות חטאת באצבע בקרנות המזבח והה"נ למתן דם עולה אע"פ שאינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק כדכתיב וזרקו אפ"ה לא פלוג רבנן ואע"ג דהני בעיי משמע התם מדברי תוספות ז"ל דליתנהו רק אליבא דר"ש איש המצפה דהתם תני עלה ר"ש איש המצפה משַׁנֶה בעולת התמיד מכל שאר עולות וס"ל דבא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה להפסיקו והתם מפרש טעמיה דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו עולה הוא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת הא כיצד נותן אחת שהיא שתים כמעשה עולה שתים שהן שתים כמעשה תטאת מ"מ גם לדידן דס"ל כרבנן ילפינן מינייהו טעמא דמתניתין דנקט סדר זה וכמו שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל:

שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי:    תוספות פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ג.) וביד פ"א דהל' תמידין ומוספין סימן י' י"א. וכתב הראב"ד ז"ל ומעתה נתחיל לפרש סדר התמיד דלא ליקשי משניות דסדר התמיד אהדדי כי לפי סדר משנתנו בפירקין דלעיל הוה משמע דשחיטת התמיד קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה מדקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות ואח"כ מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ואח"כ במנורה והכא בהאי פירקא קחשיב שחיטת התמיד וזריקתו אחר כל הנך עבודות דלעיל ומשום דבעי למימר כאבא שאול דבדם התמיד היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות שהרי בקטורת לא בעי למימר הכא דהוה מפסיק להו דהא לקמן בפ' בתרא קתני דאחר הטבת שתי נרות היה מקטיר קטרת וא"כ ע"כ י"ל כאבא שאול היא הך מתניתין דתמיד ובדם התמיד הוה מפסיק להו ולעיל משמע דשחיטה וזריקה היתה קודם לכולם לפיכך אנו צריכין לפרש הך מתניתין דבפירקין דלעיל דקתני מי שוחט דהיינו משמע לפום ריהטא דשחיטה וזריקה הוי ברישא מדישון מזבח הפנימי והמנורה ולא היא דלא הוות אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות והא דקתני מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות משום דתחלת עסיקת התמיד היתה ודאי קודמת לכולן כדקתני דאמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים וגם השקו את התמיד ומבקרין אותו לאור האבוקות ומי שזכה בתמיד מושכו והולך לו וכו' וכיון שעסיקתו תליא במי שזוכה בשחיטה קתני לה ברישא ואע"ג דמשמע שלא היתה אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתים ואיידי דנקט שוחט תנא נמי זורק וכן פירשו המפרשים בתוספי יומא שנתייסדו לפני ריב"א הלוי ז"ל ואע"ג דאיכא פרכא קצת למילתייהו מדקתני לעיל דהם אומרים הגיע ומשמע לפי פשיטותא דמילתא כמו שכתבנו למעלה דלא קאי אלא אקול שער הגדול ושמעינן דלאלתר היה השוחט שוחט ועוד בשום מקום ממסכת יומא אינו מזכיר שהיה בדם התמיד והשחיטה מפסיק להו אלא דוקא בדם התמיד ועוד דכמה שנויי דחיקי נינהו דמחמת משיכת התמיד לבית המטבחיים שהיה קודם לכל העבודות נקיט לה לשחיטה קודם לכולן לפיכך היה נראה לומר יותר לאלתר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו מתעסקין בשחיטה בעוד שהיו שם בפנים מדשנין ומטיבין אבל ודאי לא היו זורקין את הדם עד שהיו רואין שכבר הטיב את הנרות ויצא וא"ת מ"ש שחיטה מזריקה וי"ל משום דשחיטה כשרה בזר אינה בכלל הפסקת הנרות ואינה בכלל סדר העבודות דמסדר אביי משמא דגמרא במסכת יומא פ' א"ל הממונה וכמו שמשיכת התמיד לבית המטבחיים היתה קודמת כמו כן שחיטה לא חיישינן לה בהקדמה אבל ביום מיהא צריך שהרי מ"מ עבודה היא לענין פגול והרבה דברים לפיכך כשהיו שומעין קול שער הגדול היו שוחטין לאלתר דיכול להיות שעד שלא היה מספיק לדשן המזבח ולהטבה היה כבר נשחט התמיד ואע"פ שלא היה חשש בזה כי כיון ששחיטה לאו עבודה ממש חשובה בכל מה שהיה יכול למהר בעבודות שאין לחוש בהקדמתם והטבת הנרות הי' עושה כדי שיוכל אח"כ להקריב קרבנות הרבה אם יבא לידו מנדרים ונדבות וחטאות ואשמות ועוד דזריזים מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות ואין לאדם לחמץ המצוה בידו אחרי שיכול לעשות לאלתר לפיכך בשחיטה לא היו מאחרין אבל בזריקה לא היה זורק עד שהיה יוצא מן ההיכל ויודעין שכבר הטיב ולפי אלו השתי לשונות שכתבתי צריכין אנו לפרש כמו כן ההיא דמס' יומא פ"ק דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ופרכינן בגמרא אלמא קטרת ברישא והדר נרות וקפריך סדר יומא אסדר יומא דבפ' אחרינא דהתם קתני פייס שלישי לקטרת אחר הטבת הנרות ומשני אביי דכאן שתי נרות וכאן חמש נרות כלומר ההיא מתניתין דכל ז' ימים הוא זורק את הדם וכו' היינו בהטבת שתי נרות דלא תיקשי לן אשנוייא דאביי מידי שהרי לכאורה איכא פרכא למילתיה דאביי דקא משני ההיא מתניתין בהטבת שתי נרות ובעי למימר דבקטרת הוה מפסיק להו דאכתי תיקשי ליה לפי אותו הסדר דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות דבזריקה ובהקטרה הוה מפסיק להו והא ליכא למ"ד דבתרתי הוה מפסיק להו לפיכך על כרחי אני צריך לפרש ולומר דזורק את הדם אינו בכלל הסדר שלאחר הטבת חמש נרות כמו מקטיר את הקטרת אלא בכלל שוחט הוא ובדין הוא דהל"ל דכ"ג כל שבעת הימים הוא שוחט וזורק ומקטיר וכו' אלא משום דבעי למימר דכ"ג כל ז' הימים לא היה עושה כי אם זורק בלבד מפני שהוא עיקר עבודה אבל שחיטה והעלאת אברים הכל היה עושה הכהן הזוכה בתמיד ואיידי דנקיט ליה תלמודא לזורק בדוכתא אחרינא קודם כל העבודות כגון הכא דקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק אע"פ שאינו כך דהא בין חמש לשתים היה זורק וכדאבא שאול ס"ל הכא נקיט ליה נמי התם לפתוח בו כסדר העבודה ואע"פ שאינו ממש מן הסדר וה"נ במתניתין דהביאו לו את התמיד וקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקבל את הדם וזרקו ונכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות לאו דוקא היא ממש ההיא זריקה על הסדר דהתם נמי בהטבת שתי נרות מיירי כמו התם במתניתין דכל ז' הימים הוא זורק וכו' וכמו שפירשתי לשם מ"ט נקיט לה לזריקה בתחלה הכא [נמי] איכא למימר גם בההיא מתניתין דאההיא מתניתין דקרצו לא שייך למימר בסדרא לא קמיירי כדמסיק התם פ" א"ל הממונה אבבא אחריתי בסדרא לא קמיירי דבשלמא אההיא בבא דקתני קטרת של שחר היתה קריבה וכו' התם שייך לומר דבסדרא לא קמיירי משום דלאו בלשון מעשה קתני לה אבל הכא דבלשון מעשה קתני לה שכך היה כ"ג עושה היכי שייך למימר דבסדרא לא קמיירי דאי לת"ה א"כ קשה הא דרמי בפ"ק דיומא בהדי מתניתין דקרצו וכן סדר התמיד אסדר יומא וכן סדר יומא אסדר יומא דלישני ליה נמי דבסדרא לא מיירי בחד מהנהו מתניתין אלא ע"כ משום דהנהו באבי דקא מייתי התם כולהו לשון מעשה קתני להו כגון ז' ימים וכו' וכן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' כולהו עובדא נינהו דההיא בבא ליתא הכא במסכת תמיד בהאי לישנא אלא דבעל התלמוד נקט לה למילתיה דרך קצרה כסדר שהן שנויין המעשים במסכת תמיד בכאן כגון דישון מזבח הפנימי תחלה ואח"כ המנורה ואח"כ הקטרת וכן פייס השני מי שוחט וכו' כל הנך בלשון מעשה קתני להו ואין שייך לשנות בלשון מעשה אלא כענין הסדר ומש"ה התם לא שייך לשנויי דבסדרא לא קמיירי והכי נמי גבי קרצו אין שייך לומר אין סדר למשנה אלא לענין זורק בלבד וכדפרישית. וגם זה נראה לומר כמו כן לכאורה דכ"ג ביום הכפורים לא היה מתעסק לא בתרומת הדשן ולא בדישון מזבח הפנימי ולא בהטבת חמש נרות מפני שכל עבודות שהיו נוהגין קודם שחיטת התמיד לא היה צריך לעבוד כי אם רק מה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד כגון הקטרה והטבת שתי נרות כל זה היה עושה משום דעיקר עבודת היום לא היתה מתחלת אלא משחיטת התמיד ואילך שהרי גם לשם עבודת חנוכו של ז' הימים מוכיח שלא היה עוסק אלא במה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד ולא בהטבת חמש נרות וכ"ש בדישון מזבח הפנימי וגם במתניתין דקרצו נמי מוכיח שלא היה מטיב חמש נרות. ולפי דעתי שגם ריב"א הלוי ז"ל פירש שכ"ג לא היה תורם תרומת הדשן ולשם תעיין בתוספי יומא וקצת היה מוכח כדברי ריב"א הלוי ז"ל מלישנא דקאמר התם דמעסיקין אותו עד זמן השחיטה היינו משמע דלגמרי עד שיאיר המזרח היו מפיגין עמו על הרצפה אבל ההוא טעמא דקמסיק התם דבשביל כך היו תורמין את המזבח ביום הכפורים מחצות משום חולשא דכ"ג היה משמע שהיה כ"ג תורם את המזבח ועוסק מכאן ואילך בתוך אותם עבודות שהיו נוהגין לעשות קודם שחיטת התמיד אלא דהתם מוכח בהדיא דכ"ג לא היה מתחיל לעבוד כי אם משהאיר המזרח והכי אמרינן התם כי קאמר ברקי הורידו כ"ג לבית הטבילה אלא שאז היה מתחיל בעבודה שאם היה תורם את הדשן מאז היו צריך לטבול ולינה לא אשכחן בשום דוכתא דפסלא בטבילה כי אם בקדוש ידים ורגלים לפיכך גירסת ר"ח עיקר דהכי איתא במסכת יומא פ"ק ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט עבדינן מחצות. ונראה שכך הוא הפירוש ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט משום תענית לפיכך היו מתחילין מחצות כדי שיהא להם שהות הרבה בלילה לעלות האפר לתפוח לעשות כל העבודות שהיו רגילין לעשותם קודם שיאיר המזרח וכשיקדימו מחצות יהיה להם שהות ואז יכולין לעשות בנחת ואין צריכין למהר כמו בשאר הימים. פירוש כשאדם ממהר במלאכה מתחלש יותר ועוד שיש עמהם כהן גדול והן טרודין עמו כל הלילה ונמצא זה מחליש אותם ועוד שאינם יכולין כולן להתעסק בעבודות מחמת כ"ג שצריכין מקצתם להתעסק עמו והרי הם מועטין וצריכין להקדים ולפי זה הפירוש גם גירסת הספר אתי שפיר דגרסינן בהו חולשא דכ"ג דהיינו מחמת עסיקתם עם כהן גדול הכהנים מועטים וגם שאינם ישנים ואם יאחרו בדבר כמו בשאר הימים יהיו חלושים הרבה אח"כ כל היום מחמת שטרחו ומיהרו במלאכתם יותר מדאי. ונראה כמו כן לומר דהא דלא קתני התם פ' א"ל הממונה גבי הביאו לו את התמיד קרצו אלא הטבת שתי נרות שהיתה אחר הקטרת לאו משום דהטבת חמש נרות לא הוה עביד אלא מש"ה לא קתני הטבת ה' נרות משום דלישנא קלילא נקט דרך קצרה להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות משום שהם גמר הטבה כדי שיוכל אח"כ לאלתר לתפוס עבודה אחרת היינו הקרבת הראש. אבל הה"נ שגם חמש הנרות היה מטיב דמה לי הטבה זו מה לי זו וכמו שזו צריכה כ"ג כך זו שהרי הכל היה ביום וכבר שנינו דמשהאיר המזרח לא היה רשאי לעבוד כי אם כ"ג כדתנן הורידו כ"ג לבית הטבילה. ועדיין טעם אחר כמו כן נראה לומר במה שמקדים זריקה להטבה אע"פ שלא היתה קודם משום דעסיקת הזריקה דהיינו קבלת הדם היתה צריכה להיות לאלתר אחר שחיטה קתני לה תחלה כמו שחיטה דכיון דקבלה תליא בשחיטה וזריקה היא גמר קבלה קתני לה ברישא דשחיטה נמי אמרינן לעיל דמש"ה קתני לה ברישא משום דעסיקת התמיד משיכתו לבית המטבחיים היתה קודמת לכולן קתני לה נמי ברישא וכן מצינו בקטרת כמו כן בכה"ג כדבעינן למימר קמן עכ"ל הראב"ד ז"ל:

משנה ב

לא היה שובר בו את הרגל וכו':    עד סוף הפ' ביד פ' ששי דהל' מעשה הקרבנות מסימן ד' עד סי' י"ז:

ערקובו:    גרסי' וגירסת הרא"ש ז"ל ערקומו במ"ם וז"ל יש טבחים ששוברין רגל ועושין נקב ברגל האחר ומעביר הרגל ששיבר מן הארכובא דרך נקב שעשה ברגל האחר ותולה בשני הרגלים ומפשיט:

אלא נוקבו מתוך ערקומו:    ברגל שמאל עושה נקב בין הגידין לעצם ותולהו ברגל אחת. וחברו בבכורות זנב העגל שאינה מגעת לערקום:

היה מפשיט ויורד:    באמצע בטן הבהמה וקצת מן הצדדין עד שמגיע לחזה:

חתך את הראש:    עם העור שאינו בכלל הפשטה כדאיתה בפ' שני דחולין: [הגה"ה תמהתי על הר"ר יהוסף ז"ל שכתב חתך את הראש פירוש כדי שלא ילכלך את הבשר בראש ובכרעים כיון שנפשט עורו ע"כ]:

חתך את הכרעים:    ד' רגלים עד הארכובא:

קרע את הלב והוציא את דמו:    לפי שכשהבהמה גונחת בשעת השחיטה מושכת את הדם מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב וה"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח. נ"ל שמשנה זו אין מקומה כאן אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם אותה קריעה א"א להיציא את הלב:

חתך את הידים הן:    הַכְּתַפָיִם:

לרגל הימהית:    היא הירך:

למי שזכה בהן להדיחן:    אין לפרש למי שזכה בפייס להדיח דלא אשכחן פייס להדחה אלא כלומר להעלותם לכבש שהיא הדיחן:

נטל את הפדר:    חלב שעל הקרב עכ"ל ז"ל. ופירש המפרש שבתלמוד לא היה שובר בו את הרגל כשהיה מתחיל. אמרינן ביומא (דף כ"ה) דדרך הפשטו היה קרב כיצד הראש והרגל העוקץ והרגל ושתי דפנות והידים והחזה והגרה ונמצאת למד מהתם שמפשיטין אותו דרך הרגלים הלכך פירש לך כשתולהו ברגליו באונקליות לא היה שובר את רגליו ומניח רגל השבור ברגל האחר דרך הרגל ויורד עד לחזה וכן מוכח ביומא דאמרינן התם דרך הנקב שינקוב ברגל שני כדרך הטבחים שתולין את הבהמה להפשיט:

אלא נוקבו מתוך ערקובו:    כמו ארכובו. בשני הרגלים נוקבו ומניחו באונקליות דרך הנקבים וכ"כ למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי ואם היה תולה אותה כמו הטבחים לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלויה הבהמה:

היה מפשיט ויורד עד שהגיע לחזה:    הרי הופשטה כל הבהמה אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה שעדיין לא הופשטה שם כדקתני לבסוף מירק וקודם שיחתוך ממנה שום אבר חותך את הראש ולא מפשיטו שהרי קודם הוא בהקטרה ונאה לחותכו קודם:

ונתנו למי שזכה בו:    קודם שחתך את הכרעים. כרעים רגלי הבהמה וע"ש כריעה קרי להו כרעים שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד: [הגהה ופירש בתוי"ט ולא הרגלים כולם שסופיהן שחותכן אח"כ כדלקמן ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים ולא יותר ע"כ ולא משמע כן מפירוש הרא"ש ז"ל דלעיל כתבתי בשמו ז"ל חתך את הכרעים ד' רגלים עד הארכובא וכו' לרגל הימנית הוא הירך ע"כ. ועיין עוד לקמן בפירוש הראב"ד ז"ל וסמוך לסוף פירקין דברתי בזה קודם שכתבתי זה]:

מירק והפשיט:    גמר כמו קרצו ומורק אחר שחיטה על ידו כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים:

קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונתנם למי שזכה בהן. עלה לרגל הימנית:    וה"ה דקודם שיחתוך הידים היה לו לחתוך רגל הימנית אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין:

חתכה ונתנה למי שזכה בה:    דהיינו אותו שזכה בראש:

ושתי בצים עמה:    שעולה באה זכר ואז הבהמה תלויה על יד הרגל השמאלי:

קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו:    עכשיו שנטל רגל. הימני כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין חתוך [אף] אם (לא) היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה:

נטל את הפדר:    חלב ונתנו מכסה על בית שחיטת הראש מלמעלה לכסות בו בית שחיטת הראש ולא קתני בית השחיטה ותו לא לאשמועינן כשהיה נושא את הראש על המזבח היה הופך בית השחיטה למעלה ולוקח החלב ומכסה וזה דרך כבוד למעלה. והא דקתני על בית שחיטת הראש ולא קתני בית השחיטה סתם למעוטי שחיטת צואר אתי דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה ה"נ צואר מגונה הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה בפדר את בית השחיטה והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינה מגונה בדם כ"כ כמו הראש:

נטל את הכרס ונתנה למי שזכה בה:    להדיחה ולהסיר הטינוף שבה וידיחו אותה בבית המדיחין כל צרכה לפי שיש בה טנופת הרבה קבעו לה לשכה אחת להדיחה שם ולא קבעו בה הדחה שלש פעמים לפי שיש מי שיש בה טנופת הרבה ויש שאין בה כ"כ:

והקרבים:    הבני מעים שאין בהן טנופת כ"כ מדיחין אותם ג' פעמים ודי בכך לכל עכ"ל ז"ל. והילך פירש הראב"ד ז"ל הגיע לחזה חתך את הראש כלומר כשהיה מגיע לחזה היה פוסק מלפשוט עד שהיה חותך את הראש ונותנו למי שזכה בו כי הראש אינו בכלל הפשט וכו':

חתך את הכרעים:    ונתנן למי שזכה בהן כרעים נקראו שאצל החזה עד הפרק ומן הפרק ולמעלה עד מקום חבורם נקראו ידים היינו דתנן לקמן חתך את הידים ונתנם וכו' ובלשון בני אדם נקראו כתף:

מירק והפשיט:    כלומר אחר שחתך את הראש גמר ההפשט מה שהניח מלהפשיט מן החזה ועד מקום חתך הראש. וא"ת למה מתחלה לא הפשיט עד מקום החתך וי"ל מפני שבתחלה צריך לחתוך את הראש קודם שיקרע את הלב לפיכך אם היה מפשיט גם את העור שעל החזה ושלמטה כנגד החזה היתה הבהמה מתקררת וגם הלב מתקרר בתוך הבהמה ולא היה הדם יוצא מן הלב כשהיה קורעו כי יותר הדם יוצא בטוב כשהלב חם ממה כשיתקרר. לפיכך בתחלה חותך הראש ואח"כ חותך את הכרעים כי הכרעים מנהג הפושטים את הבהמה להתחיל בהם ההפשט ושכלפי הראש ובשביל כך הם היו מופשטים כבר לפיכך חותכן לאלתר אחר חתיכת הראש ואח"כ ממרק ומפשיט וקורע את הלב ומוציא את דמו ואח"כ חותך את הידים שהן סמוכין למקום הלב שאין מעבירין על המצות ונתנם למי שזכה בהן. כתב הר"ר יהוסף ז"ל לא חתך גם את הרגל השמאלית כי אם יחתכהו לא יהיה לכבש במה להתלות וכן למטה גבי הדפנות לא חתכם זו אחר זו כי אז לא היה לגרה במה להתלות ע"כ:

עלה לרגל הימנית:    מפני שהבהמה היא תלויה ונתעסק בה מלמטה אצל החזה וראשו שייך למיתני לשון עליה כשרוצה להעלות ידו כלפי הרגל ולחותכו וא"נ י"ל שכעין מעלה היה עשוי שכשהיה צריך להתעסק ברגלים היה עולה ע"ג מעלה וחותך ונותן למי שזכה בה:

ושתי ביצים עמה:    ועדיין היה הכבש תלוי ברגלו אחת ולאחר חתיכת הרגל קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו ובדין הוא שהיה לו להתעסק בתחלה בשני רגלי הכבש מפני שהן מבחוץ ואח"כ לקרוע ולהתעסק בפנים אבל אם היה חותך שתי רגליו לא היה יכול להיות דבמי נתלה לפיכך על כרחו היה מניח רגלו אחת מלחתוך שבה היה תלוי ואח"כ היה קורעו:

ונטל את הפדר:    ונתן על בית שחיטת הראש:

למי שזכה בהן להדיחן:    כלומר נתנם למי שזכה בהן להעלותם לכבש שהוא הדיחן ואין לפרש שלהדחה היה פייס כמו כן דהא לא אשכחן:

מדיחין אותה בבית מָדיחין:    במקום המיוחד לכך:

כל צרכה:    כלומר לא היה שיעור להדחתה כמו לקרביים שלא היו מדיחין רק ג' פעמים אלא כל צרכה היו מדיחין מפני שהכרס היה צריך הדחה טפי מן הקרביים. בפ' בתרא דמסכת מדות תנן דלשכת מדיחין היתה משמשת שהיו מדיחין בה קרבי קדשים והיינו הכרס אבל הקרביים היו מדיחין על שלחנות כי הכרס לא היה יכול להדיח על שלחנות מפני שהזבל הרבה בתוכן ואינו דרך כבוד להדיחו בחוץ ועל כן היה צריך לשכה. לזה אינו מזכיר הדחת עולה עצמה. אבל מורי הרב החסיד ז"ל אמר כי בדברי הימים משמע שהיו מדיחין:

מדיחין שלשה פעמים:    לא ידענא אם מכאן סמכו להדיח הבשר שלשה פעמים וגם ליטול את הידים ג"פ דכי היכי דאשכחן הכא דהדחה בעיא ג"פ ה"נ בדוכתא אחריתי ואע"פ שבכאן מצריך להדיח במיעוטא מה שאין כן בשאר הדחות שמא גם מפני הזבל שבקרביים צריך הדחה מעולה יותר משאר הדחות ובשביל כך סגי בג"פ לשאר הדחות אע"פ שתמצא לומר שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא הוי וכן לענין כסי דארמאי אמרינן בפ' אין מעמידין פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר. מיהו י"מ דלאו לענין הדחה קאמר אלא לעניין שתיית העו"ג וע"ש ע"כ לשון הראב"ד ז"ל:

והקרביים מדיחין וכו':    תוס' פ"ק דיומא דף ט"ז:

במיעוטא על שלחנות וכו'.:    יכול להיות שהיתה כלי המיטלטל וי"ל כמו כן שלא היתה כלי אלא שמצד אחד שבשלחן עצמו היה עשוי בית קבול שהיה כ"כ רחב כדי שלא יהיו הקרביים מונחין בתוכו בדוחק בשעת הדחה שמתוך זה היו מודחין יפה יפה יותר שאם היה בכלי אחר ולא בשיש היו מסריחין יותר מהרה ולשון מיעוטא הוא מעטן של זיתים כמו כן היו רגילין להשים ביחד בדוחק כדי שיהיו מתבשלין בכלי ולשון מיעוטא לשון עטיניו מלאו חלב הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש וז"ל מדיחין ג"פ במיעוטא י"מ בכלי כמו מעטן של זיתים מלשון עטיניו מלאו חלב ולי נראה במיעוטא לכל המועט שלשה פעמים להעביר שירקא דמיעייא ואית דגרסי במיעוטא של שלחנות שבין העמודים פירוש בשלחן קטן שבין העמודים והא דאמרינן במסכת מדות שבלשכת המדיחין מדיחין את הקרביים קרביים דהתם היינו כרס א"נ התם מיירי בשאר קדשים כדקתני התם ששם מדיחין קרבי קדשים שכשהיה להם רוב זבחים היו הולכין ללשכת המדיחין אבל התמיד היו מדיחין את הקרביים על השלחנות עכ"ל ז"ל. ויש גורסין שבהן תולין ומפשיטין ושלחנות של שיש בין העמודים וכן גורסין ג"כ בפ"ג דמסכת מדות סימן ה'. ותוס' ז"ל בפ"ק דיוכא דף ט"ז כתבו ר"י בר' ברוך גריס במיעוטה של שלחנות שבין המטבחיים וה"נ משמע דגריס המפרש שבדפוס שכתוב שם במיעוטה של שולחנות בשלחן הקטן של שלחנות של שיש שבבית המטבחיים ולאו היינו שלחנות שבין העמודים שעל אותם היו מפשיטין כדתנן בפירקין דלעיל ובפ"ג דמדות שבהן תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים אבל מלבד אותן השלחנות היו שלחנות של שיש ונ"ל שהיו קבועין בגובה שעליהן היו מדיחין קרביים וכן מייתינן על גמרא דהאי פירקא שלשה עשר שלחנות היו במקדש ח' של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים אבל שלחנות שהיו מפשיטין היו בין העמודים ובשלחנות שעליהם מדיחין גרסינן בבית המטבחיים וכן מוכח וכו' ע"כ. וכתב עוד ונ"ל הא דלא היו רוצים להדיח הקרביים עם הכרס בלשכת מדיחין משום שהכרס יותר ויותר יש בה טנופת ואם יודחו יחד יתלכלכו זה מזה לכך קבעו לזה מקום ולזה מקום ע"כ:

משנה ג

נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד:    ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת קרביים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. והפריש את הריאה מן הכבד הפריד זה מזה כדי שתהא הריאה עם צואר כדלקמן והכבד עם דופן ימין:

ואצבע כבד מן הכבד.:    אצבע כבד כשחותכין את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה:

נקב את החזה:    בדבר שאינו חותכו כדרכו שייך לשון נקיבה שהוא מפריד החזה מן הדפנות והצלעות זו ארוכה מזו. ועוד י"ל לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל וכשנוטל את החזה משם הוי כמי שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון וזה הוא עיקר:

ונתנו למי שזכה בו עלה לדופן הימני היה חותך ויורד עם השדרה:    אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה:

עד שהיה מגיע לשתי צלעות הרכות:    אצל החזה כלומר היה חותך ויורד עד שהיה מגיע לאותן צלעות וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות ולקמן מפרש כשיפרש דופן השמאלי דקתני ומניח צלעות רכות מלמטלה וכו' וכך היה עושה בחברתה דופן ימין:

ינותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה.:    לכך הפריש קודם הריאה מן הכבד שבשתי הקרבות היו:

בא לו לגרה:    לצואר:

והניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן:    שתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני ועכשיו הניח בו שתי צלעות מצד אחד וזהו אותן צלעות שהן מדופן אצל חזה ועדיין לא חתך דופן השמאלי לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הם מחוברות לדופן והקנה והלב והריאה תלויין בה:

בא לו לדופן השמאלי והניח:    לא גרסינן בה והניח אצל העוקץ שתי צלעות רכות דהיינו למעלה ושתי צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני שתי צלעות למעלה אצל העוקץ ולפי שלא פירש למעלה שתי צלעות בנטילת דופן ימין פירשו לך כאן:

נמצא מניח בשתיהן:    בשתי דפנות: [הגה"ה קשה לע"ד האי נמצא מאי קמ"ל ותימה שלא דברו בזה המפרשים ז"ל]:

שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה:    בין בדופן ימין בין בדופן שמאל:

חתכה:    לדופן שמאל ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה:

והטחול תלוי בה:    והיא היתה כבדה יותר אלא של ימין קורין אותה גדולה לפי שהכבד תלוי בה והכבד לאו מן הדופן הוא אלא תלוי הוא בה ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה:

בא לו לעוקץ:    הוא הזנב חתכו אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו וכן שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מיקרי כנפי העוקץ ולא חש לפרש שתי צלעות מכאן ומכאן:

נטל רגל השמאלית:    שנשארה יחידית שכל הבהמה מנותחת לאבריה נטל רגל שנשאר עדיין באונקלי:

ונתנה למי שזכה בה:    עכ"ל המפרש שבתלמוד ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה דגרסינן נטל רגל השמאלית נתנה למי שזכה בה ול"ג חתכה וכן מצאתי ג"כ מוגה ומוכרח הוא שהרי היא יחידית נשארה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה. וכן משמע ג"כ מפירוש הראב"ד ז"ל שאעתיק בסמוך. וזהו:

ואצבע הכבד מן הכבד:    מורי הרב החסיד פירש כי חתיכת כבד קטנה יש ואותה היא הנקראת אצבע לפי שהיא קטנה ולשון אונא לא קראה משום דלא דמיא לאונא ואינה עומדת בענין זה שראוי לקרותה אונא ע"כ:

נקב את החזה:    שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות עד שמגיע לשתי צלעות אותן שנשארין עם הגרה הרא"ש ז"ל. וחזה הניתן לכהנים מבואר בגמרא מהו בפרק אלו טרפות (חולין דף ס"ה:)

היה חותך ויורד עם השדרה:    גרסינן. וכמו שהעתקתי מן המפרש ז"ל ובערוך גריס שזרה בזי"ן והיא היא:

ולא היה מזיזה ממקומה:    פירש הראב"ד ז"ל לא היה מזיז הריאה אלא כמו שהקנה מחובר לצואר והריאה תלויה בקנה כך היה מניחה כי הריאה עם הצואר היה מחובר שזה לא יתכן שהיה מקדים הצואר לחזה שזה היה כמו מעביר על המצות. פ"א י"ל דאאצבע כבד קאי ולא היה מזיזו ממקומו אלא היה מניחו מעורה כדי שיהיה מחובר לעוקץ ושתי הכליות וכדתנן לקמן ואחר שנקב את החזה ונתנו למי שזכה בו מן הדין הוא לבא לאלתר אצל הגרה דהיינו הצואר שהקנה והלב תלויין בו שזה היה כסדר אבל לא יתכן דבר זה לעשות דכיון שנתעסק בדבר שהוא מצלעות הבהמה כגון החזה דין הוא שגם בו יתעסק קודם הצואר שאינו מצלעות הבהמה לפיכך היה חוזר ועולה לדופן הימנית והיה חותך ויורד עם השדרה כלומר היה יורד בעומקו של צלע ולא היה נוגע בשדרה כלומר לא היה חותך השדרה עצמה כלל. וי"מ שהיה מפריש הבוכנא מן האסיתא וחותכו:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:    כלומר כך היה חותך אל הצלע לצד ארכה אצל השדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:

היה חותכה ונותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה:    באותה דופן הימנית ועתה הנה עתה נתעסק על זה הדופן של הבהמה מצדה האחד וצדה האחר הוא חלוק מצד זה והצואר שייך לתרויהו דופני הבהמה לפיכך היה מתעסק לאלתר בצואר דהיינו גרה כדפרישית:

והניח שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן:    כי אצל הצואר הם שתי צלעות רכות מצד זה ושתי צלעות רכות מצד זה אצל הצואר בדופן האחר כמו כן לפיכך היה מניח לחותכם עם הצואר אלא בלא אלו הצלעות היה חותך את הצואר לבדו ולישנא דבא לו שייך למיתני במקום שהם כמו שני דברים כגון הכא שכבר נתעסק בדופן האחר היה בא לו אח"כ אצל הגרה שהיא עדיין תלויה ומחוברת אצל דופן שני אבל קודם כשהבהמה שלימה לפניו והגוף כולו כאחד עדיין אז שייך בה למיתני לשון עליה וירידה כדתנן לעיל עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד:

בא לו לדופן השמאלית והניח בה שתי שתי צלעות רכות מלמעלן:    דהיינו אותן שאצל החזה כלפי צלעות גדולות:

ושתי צלעות רכות מלמטן:    דהיינו אצל הצואר ובשביל כך נקרא זה למטה מה שהוא אצל הצואר מפני שהבהמה תלויה ברגליה בעבור כך הם נקראין תחתונים מפני שאצל הצואר הם ושאצל הצלעות הגדולות נקראין עליונים ועוד מפני שאלו אצל הצואר כמו סוף כל הצלעות לפיכך נקראים תחתונים וה"פ בא לו לדופן השמאלית מניח שתים רכות מלמעלה ושתים מלמטה כמו שפירשנו ומשום דלעיל סתמא תנן בדופן הימנית היה חותך ויורד עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות וה"א דאהני צלעות דלמטה קאי קמ"ל הכא דאעליונים קאי כי זה היה דרכו כי היה חותך החזה מבין שמנה צלעות הרכות שהחזה שרוי בתוכן כגון שתים מכאן ושתים מכאן בדופן האחד וכן בדופן השני והיה חותך דופן הימנית כמו שאמרנו ואח"כ היה חותך השמאלית מן השדרה אלא במקצת היתה מעורה בשדרה והיינו דקתני והשדרה עמה כלומר מעורה בה במקצת ובתוספות צרפת מתמיה מ"ש דלענין חזה הניתן לכהן היה חותך מן הצלעות רכות אילך ואילך ונותנה לכהן ומ"ש הכא שלא היה חותך כלום מן הצלעות הרכות עם החזה וי"ל דלאו תמיהה היא משום דהתם גבי כהן בדבר הנקרא חזה תליא מילתא דהכי כתיב בקרא וחזה הוא לשון חזות דהיינו שרואה פני הקרקע וקים להו לרבנן שקצת מן הצלעות נמי רואין את פני הקרקע אבל הכא ונתח אמר רחמנא וקים להו לרבנן דבלא הצלעות נקרא נתח:

והיא היתה גדולה:    לא ידענא מאי נ"מ שהיא היתה נקראת גדולה ושמא יש לומר לאשמועינן שצריכה ימין מחמת שהיא חשובה וכבדה ולא יטעה הכהן לומר שזו גדולה יותר (הגה"ה נלע"ד שרוצה לומר שלא יטעה הכהן לומר שדופן השמאלית גדולה יותר ויקחנה לדופן הימנית בשמאל וחיישינן לנפילה שהרי הימנית גדולה יותר מפני שהכבד תלוי בה). ויקחנה בשמאל וחיישינן לנפילה א"נ לממכר והא קמ"ל דכבד שוקלת יותר מן השדרה ועדיין הנשאר מן הבהמה תלוי ברגל האחר של שמאל עתה אחר שעשה כל זה בא לעוקץ חתכו מתוך הגוף ונותנו למי שזכה בו:

והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו:    וחתיכה באליה אין צריך שהרי כשנחתך העוקץ לאלתר האליה עם העוקץ מפורדים ממקומן האליה מחוברת עם העוקץ והיינו דקא מפרש ואזיל והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו שלא תאמר זה לבד היה חותך והאליה שמבחוץ לבד אלא הכל היה אחד ולשון תלייה בעוקץ לא שייך למיתני משום דאצבע הכבד ושתי כליות שקולים כמוהו או יותר ולא שייך תליה אלא בדבר קטון בגדול ומכאן ואילך לא היה צריך כבר לחתוך ומש"ה נקט לשון נטילה ברגל כדקתני נטל את הרגל ועד הנה סידר חיתוך האברים לפי מה שהם סדורים בבהמה ומכאן ואילך מסדר סדר הכהנים האוחזים שלא כענין סדר חיתוך האברים אלא לפי חשיבות האברים זה מזה וכל אבר שהיה חשוב יותר מונה ראשון וכל אחד ואחד. ובפרק שני דיומא פליגי ריוה"ג ור' עקיבא ור"י היאך היה קרב ולשם תעיין ע"כ מפירוש הראב"ד ז"ל: וחוטמו כלפי זרועו בערוך וכן בפירוש הראב"ד ז"ל גרסינן וחרטומו [הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה חרטומו] וז"ל הראב"ד ז"ל וחרטומו כלפי זרועו פי הבהמה נקרא חרטום וכן פירש בערוך:

וקרניו בין אצבעותיו:    מפני שגם הראש היה הופך כלפי כף על כן היו הקרנים למטה בין אצבעותיו כדי שיחזיק בטוב שלא יפול:

ובית עורה לחוץ.:    כלומר מקום החתך היה הופך לבין שתי אצילי ידיו ובית עורה לחוץ כי זהו דרך כבוד של מעלה:

מדולדלת בין אצבעותיו.:    כמו האבר והבשר המדולדלין בבהמה דבר שאינו מחובר רק תלוי נקרא מדולדל ולפיכך היה מניחו תלוי בין אצבעותיו מפני שהוא ארוך יותר מפס ידו ועל כן ראש העוקץ שהוא עב היה מניח למעלה בין אצבעותיו וראשו האחד למטה היה תלוי כדי שלא יעכבנו ויוכל להחזיק על פס ידו גם אצבע הכבד ושתי כליות עמו וצלעותיה בין אצבעותיו וכל דבר הארוך היה מניח תלוי בין אצבעותיו וטעם זה שייך כמו כן לגבי הקרנים עכ"ל הראב"ד ז"ל:

והרגל וכו' ובית עורן לחוץ:    מקום הסמוך לעור הוא לצד חוץ כלפי מעלה ומקום החתך הוא על פס ידו. הרא"ש ז"ל. ואיתא להאי בבא בפרק הוציאו לו (יומא דף מ"ח.) ובפרק קבלה דף כ"ד אמרינן הולכת אברים למזבח דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לא בעיא ימין. וז"ל הרא"ש ז"ל בשמאלו משום דהולכת אברים למזבח הוי עבודה דלא מעכבא כפרה לכך אינה צריכה ימין ולכך מוליך שני אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין והאחר בשמאל עד כאן. ואיתא נמי למתניתין בפרק קמא דמנחות דף י' ותוספות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ה) ורש"י ז"ל כתב שם פרק קמא דמנחות הרגל של ימין היה מוליך בשמאל משום דאמרינן במסכת יומא גבי סדר הולכת אברים הראש והרגל היה נושא בבת אחת והאי רגל מדאזיל בהדי רישא ודאי רגל של ימין הוא דחשיב הלכך הראש שהוא דבר חשוב היה מוליך בימין והירך בשמאל ובית עורה לחוץ ומקום החתך היה כנגד האיש כדי שלא יראה מבחוץ שנוול הוא ע"כ:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:    כך צ"ל:

וכרעים על גביהן מלמעלה.:    איני מבין מה הם אלו הכרעים שהרי הרגלים כבר נאמרו וכמדומה לי שרגלים וידים השנויין לעיל הם הירכים והזרועות אבל הכרעים המוזכרים בריש מתניתין ב' חתך את הכרעים וכן ג"כ אלו הכרעים המוזכרים פה הם כל הארכובות הנמכרות עם הראש וכן משמע בפרק החליל (סוכה דף נ"ב) גבי בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד גודל להראות שלא היה משא כבד עליו לקוץ בו ולרוץ ע"כ. אח"כ דקדקתי ומצאתי שכן מובן ג"כ מן דברי המפרשים שכתבתי למעלה וכן נראה ג"כ ממסכת יומא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם המפרשים שבדפוס וצ"ע בתוי"ט כמו שכתבתי בהגה"ה לעיל סימן ב'. ושניהם הראב"ד והרא"ש ז"ל הסכימו דידים הם הכתפים כמו שכתוב למעלה בסימן ב'. ועיין בת"כ ר"פ ששי דפ' ויקרא בכפר קרבן אהרן שנתן שם טעם למה הקרב והכרעים בכהן אחד:

ובית עורן לחוץ:    מקום שמשם הופשט העור היה כלפי חוץ ומקום החתך כלפי המוליך והכי שפיר למעבד כדי שלא יראה החתך ומפרש ביומא מ"ט סלקא רגל בהדי רישא. ואיכא מ"ד התם דרך נתוחו היה קרב הראש והרגל ושתי ידים ושתי דפנות והחזה והגרה והעוקץ והרגל ואיכא למ"ד דרך עלוייא ושומנא היה קרב פירש כדרך שהאברים שמנים זה מזה הם קרבים הראש והרגל ושתי הדפנות החזה והגרה ושתי הידים והעוקץ והרגל ובין למ"ד דרך עלויו ובין למ"ד דרך ניתוחו אין זה סדר שהרגל קרב עם הראש שהרי בניתוח שתי הידים קודמין ומפרש התם מ"ט רגל סליק בהדי רישא. הראש כבר פרישית שהוא קודם וגזרת הכתוב הוא ומה טעם רגל עמו משום דרישא נפישי בה עצמות סלקא רגל בהדיה שהוא כולו בשר והכי שפיר כלפי מעלה שתהא בהקטרה עצמות ובשר ואין בשום אבר כ"כ בשר עמו כרגל:

השני בשתי ידים:    תנא אזיל בתר אברא דבישרא כלומר בתר גדול האברים שהאבר הגדול מחברו קודם הלכך שתי הידים קודמין שהן גדולים מן העוקץ וכן ג"כ הכהן המוליך עצמו האבר החשוב נותנו ביד ימינו:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:    האי דלא פירש ובית עורה לחוץ היינו טעמא דצלעותיה מונחים בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום כיצד היה נושאו יהיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פירש בית עורה לחוץ:

בקרביים הנתונין בבזך:    לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי וכרעים על גביהן מלמעלה וכדכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה ע"כ מן המפרש שבתלמוד וקצת ממנו מהרא"ש ז"ל:

השביעי בסלת:    ס"פ התכלת (מנחות דף נ"ב:)

הלכו ונתנום:    תוספת פ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח:)

מחצי כבש ולמטה במערבו:    כל מה שהיו יכולין להקריב האברים לצד מערבו של מזבח היו עושין כי היכי דקרינן ביה לפני ה' טפי כדי שילכו דרך מערבו של כבש ויעלום למזבח אחר שיפיסו מי יעלה האברים למזבח ובתוספות צרפת מקשינן ממתניתין דשקלים ובשלהי פרק החליל מייתי לה אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל מוספין במערב ובפרק החליל פירש בקונטריס דאע"ג דאיכא ספרים דגרסי אימורי התמיד לאו דוקא אימורין אלא הה"נ אברים אלמא דבמזרח ניתנין והכא קתני דבמערב ניתנין אי לאו דבקונטריס מפרש לשם דאברי התמיד קאמר היה נראה לומר דלאו אאברי תמיד טהורים קאמר אלא אאותם שנטמאו וכדאיתא התם לעיל מינה בההיא בבא דפליגי התם ר' עקיבא ורבנן ובהנהו הוא דקתני שהיו ניתנין ונשרפין במזרח ושל מוספין במערב ושל ר"ח על כרכוב המזבח אבל אין צריך לכל זה דבשתי סדרי משנה שבידי ל"ג הכי אלא ה"ג בהו שניתנין במערב וכדקתני הכא במתניתין דתמיד ולפי אותן סדרי משניות דגרסינן במזרח מצינן למימר דמתניתין דהכא דקתני שהיו ניתנין במערב ר' חנניא בן עקשיא היא דאית ליה הך סברא דניתנין במערב וכדאיתא בתוספתא דשקלים ולשם במערבו של כבש מלחום ואח"כ ירדו ובאו ללשכת הגזית הראב"ד ז"ל. וזה פירוש הרא"ש ז"ל מחצי כבש ולמטה אבל לא מחצי כבש ולמעלה פן יטעו ויבואו להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקום מן המזבח כדי שתהא העלאתם למזבח חשובה בעיניהם דאיכא מ"ד דצריכה פייס והא דאמרינן בפרק החליל בחלבי תמיד שמלחום למזרחו של כבש מחציו של מזבח ולמטה ושל מוספין במערב לפי שבשבת יש גם מוסף והוא עיקר שהוא חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח:

ומלחום:    כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

לקרות את שמע:    ולהתפלל רְצֵה קודם הקטרה שיהא קרבנן לריח ניחוח ע"כ. ופירש המררש הז' בסלת שלאחר הקטרת איברי התמיד מקטורין מנחתו דהיינו סלת. חביתי כ"ג דאמרינן ביומא עולה ומנחה שום מנחה ואפילו חביתין:

הט' ביין:    נסכים רביעית ההין כל אלו קרבין עם האברים דאין מקריבין עולה בלא מנחה ונסכים: וחביתין אע"פ שקריבין בעבור כ"ג הואיל ומן הפסוק הם [על הגליון כתב בעל מלאכת שלמה ע"ז ת' צ"ע] קודמין לנסכי תמיד.

הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה:    ולא מחצי כבש ולמעלה שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין אותן למזבח ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה הלכך צריך להניחן מחצי כבש ולמטה שכשיחזרו להוליכם או הם או אחרים תראה הולכה חשובה והכי יפה לעשות שאם קרובים למזבח נראין כמוקטרין ועוד דפעמים שיקטירם קודם הקטורת הואיל וקרובים הם כ"כ למזבח ע"כ לשונו ז"ל: