עיקר תוי"ט על שביעית ט

(א)

(א) (על הברטנורא) וכתב התוי"ט הכי תניא בסוכה דף ל"ט ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה הוי מצי למנקט:

(ב) (על הברטנורא) התירו לו כדי מזונו כדאיתא במסכתא הנזכר ושלש סעודות הן מזון יום השבת. הר"ש:

(ג) (על הברטנורא) צ"ל דשדה דתנן במתני' ודנקט הר"ב ברישא מדבר קרינן ליה:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) אין רצונו לומר שישרפם או יזרקם לים המלח (כדעת כמה רבוותא) אלא שדעתו כדעת התוס' והר"ש כו' דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפים ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ כדתנן מחלק כו' ומוציא על פתח ביתו ומפקיר כמו שכתב הר"ב משנה ח':

(ג)

(ה) (על המשנה) לא אמרו כו'. רבי שמעון פליג אתנא קמא דסבירא ליה דדין שלש ארצות הן יהודה כו'. ובכל ארץ מהן שלש אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא. ואמר רבי שמעון דאדרבה לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר ארצות כו':

(ו) (על המשנה) וכל כו'. סובר רבי שמעון דלזתים ותמרים מתרחקים. דהא דאין מתרחקים גמירי כו' ובהני גדולים ולפיכך מתרחקים (ועיין בת"ח שהשיג ע"ז הפירוש ומסיק קים להו לרבנן דפירות הללו כלים בכ"מ בשוה). ומהר"מ כתב דזאת הבבא דוכל הארצות דברי הכל היא:

(ד)

(ז) (על המשנה) השמור. ותימה דלת"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור אם כן זמן הביעור אימתי כו'. ונ"ל שזה שאמר ר"י ה"ק לא כדברי תנא קמא שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור ותפסת מועט כו' והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד מ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלים עליהם. תוי"ט:

(ה)

(ח) (על הברטנורא) ור' אליעזר דאמר אוכלין על הראשון דורש לסברתו מהאי קרא ופירשו דסובר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר אסורים דהא שרי לעניים והוה אמינא דנחשבים כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם. ורבי יהושע סובר דודאי הטעם חשיב כמבוער, והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם מן המותרין:

(ט) (על המשנה) רבן גמליאל אומר כו'. לשון התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ונראה לי דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאף הטעם אוסר והכל יבער ושוה לשאר אסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אף על פי שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. תוי"ט:

(י) (על המשנה) אוכלין ברגילה כו'. רגילה פירשו הרע"ב בריש פרק ז'. וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלוגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ונסתרת מן הארץ וכשהם רואין שיבש בבקעת בית נטופה יודעים שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות:

(ו)

(יא) (על המשנה) והמגבב ביבש. אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט והיבשים נקרא מגבב לקושש קש תרגומו לגבבא גילי. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים:

(ז)

(יג) (על המשנה) עד כו'. ואין בעל הבית מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה. הר"ש. ולא דמי לדריש פ"ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים. תוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) ירושלמי וטעמא משום דל, 'ל כלה לבהמתך מן הבית אלא שאם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שאתכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח ממנו בשדה אם כן אלו היה זה שבבית גם כן בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו:

(ח)

(טו) (על המשנה) אחד עניים ואחד עשירים. עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים היינו בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם כ"מ בשם הרמב"ן. והא דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקיר והוציאם מרשותו אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו. ירושלמי:

(ט)

(טז) (על הברטנורא) כן פירש הר"מ בפירושו והר"ש משמיה דגמרא פ"ק דבכורות כתב מלדורותיכם דגבי חלה ופרש"י לדורותיכם כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו':