מלאכת שלמה על שביעית ט
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הפיגם: אית דגרסי הפיגס בסמ"ך:
והירבוזין: בערוך פינוגי בלע"ז:
השוטים: מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ולא כן משמע בפי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע"כ וכ"ה ג"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ"ו ובמגילה פ' שני דף י"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות:
כרפס שבנהרות: יש מפרשים פריגיל בלע"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר"מ דילונזאנו ז"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע"כ. וכ' בתי"ט לא ידעתי מ"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו:
בפי' ר"ע ז"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת:
ונלקחין מכל אדם בשביעית: מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ"ל דאע"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח דה' שמיטה ויובל אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט.) ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה"ר יהוסף ז"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובת"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס"ל כרבנן. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע"כ:
ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב: פי' ה"ר שמשון ז"ל רבנן סברי גזרינן הר"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע"כ ובפסחים פ"ד דף נ"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז"ל וז"ל הקשה רבינו נסים גאון ז"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ"ט דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע"כ וע"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז"ל. והר"ש ז"ל ג"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ"ק דברכות גרסי' ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א"ל ולית אסור א"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס"ל כאבוה:
שלש ארצות לבעור: כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס"ד. וקשה לע"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע"ד. אבל בפירוש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב וז"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ"ע עכ"ל ז"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון:
ומבית חורון ועד הים מדינה אחת: ירוש' א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב"ם ז"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע"כ. ואפשר שכן ג"כ הוא פי' ר"ע ז"ל:
ולמה אמרו שלש ארצות וכו': הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר"ש לכאן ואם נאמר דה"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ"ל דקצת קשה דהול"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ"ע ונ"ל דה"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ"ל ז"ל. ורש"י ז"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר"ע ז"ל וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו על פי' רש"י ז"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דמדקאמר ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע"כ {הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר"ש ז"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ"ל ז"ל:}. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד:
לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה: שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי"ת ה"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן:
אוכלין על המופקר וכו': בירוש' מפ' דהאי ת"ק ר"ש הוא. ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ:
ר' יוסי אומר אף על השמור: שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן:
אוכלין על הטפיחין: פי' הרמב"ם ז"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ"ז לקח ג"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן:
אבל לא על הסתוניות: פי' ה"ר יהוסף ז"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע"כ:
ור' יהודה מתיר וכו': פי' ה"ר שמשון ז"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא הגר"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ:
הכובש שלשה כבשים וכו': כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם:
בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל:
רבן גמליאל אומר וכו': כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח':
אוכלין ברגילה: משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש:
רגילה: היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז:
סנריות: פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן:
המלקט עשבים לחים וכו': ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה"ר שמשון ז"ל כתב ובירושלמי א"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא:
עלי קנים ועלי גפנים: ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל:
עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה: דגשמים תרי משמע:
המודר הנאה מחברו וכו': ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם:
עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות: ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל:
מאימתי נהנין וכו': כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ:
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור: מפרש הר"ש שירילי"ו ז"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע"כ:
ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין: גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב"ד והרמב"ן ז"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש"ש ולדעת ר"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב"ן ז"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש"י ז"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע"כ בקיצור מופלג:
שנפלו לו בירושה: מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל שהוא פירוש הרמב"ם ז"ל. אבל ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש דס"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ"ד דזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וה"ר שמשון ז"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל וכן בירושלמי ס"פ שני דבכורים דף ס"ה ע"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז"ל הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת דף ק"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ"ק דביצה דאע"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב"ז היה וריב"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע"כ. גם בספר הליכות עולם פ"א דשער החמישי כתוב דאע"פ שהוא תלמיד ריב"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב"ש ע"כ:
אין החוטא נשכר: כתב ר"ש ז"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ"ל ז"ל:
וחכמים אומרים אין החוטא נשכר: פי' ה"ר יהוסף ז"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל:
האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה: פי' הרמב"ם ז"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע"כ. והתם ספ"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית: