משנה פרה יב י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה י | >>
כסוי מיחם שהוא מחובר לשלשלת, בית שמאי אומרים, חבור לטומאה ואינו חבור להזייה.
בית הלל אומרים, הזה על המיחם, הזה הכסוי.
הזה על הכסוי, לא הזה המיחם.
הכל כשרים להזותכג, חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאשה.
ותינוק שאין בו דעתכה, האשה מסעדתו כו ומזה, ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה.
אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזייה, פסול.
כִּסּוּי מֵחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, הִזָּה עַל הַמֵּחַם, הֻזָּה הַכִּסּוּי. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי, לֹא הֻזָּה הַמֵּחָם. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָאִשָּׁה. וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, הָאִשָּׁה מְסַעַדְתּוֹ וּמַזֶּה, וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַמַּיִם וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה. אִם אָחֲזָה בְיָדוֹ, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת הַזָּיָה, פָּסוּל.
כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת -
- בית שמאי אומרין: חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.
- בית הלל אומרין:
- הזה על המיחם - הזה על הכסוי,
- הזה על הכסוי - לא הזה על המיחם.
- הכל - כשרין להזות,
- חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאשה, והתינוק שאין בו דעת.
- והאשה מסעדתו - ומזה,
- ואוחזת לו במים - והוא טובל, ומזה.
- אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה - פסול.
אמר השם יתברך "וטבל במים איש טהור"(במדבר יט, יח), ואמר "טהור" לרבות את הקטן שיש בו דעת.
ואחר אמר והאשה מסעדתו ומזה, רוצה לומר שאם היתה אשה פסולה להזות, ראוי היא שתעזור המזה ותחזיק אלה המים אשר יזה ממנו רוצה לומר מי נדה, אך לא תחזיק יד המזה כלל:
מיחם: קומקום של מתכת כדתנן בפ' כירה (דף מא א) המיחם שפינהו:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "הצואה שעל כסא חיבור להזאה ואינה חיבור לטומא' דברי רבי יוסי הגלילי רע"א כל שחיבור להזאה חיבור לטומאה ויש חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה הקומקומין חיבור לטומאה ולהזאה כיסוי המיחם המחובר לשלשלת בית שמאי אומרים כולו חיבור אחד הוא וב"ה אומרים הזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם א"ר יוסי אלו דברי בית שמאי ובית הלל אומרין כולן חיבור אחד הוא":
טומטום ואנדרוגינוס: מיפסלי משום ספק אשה ובפ' טרף בקלפי (דף מג א) מוכיח דרבי יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן כדתנן לעיל בפ"ה (מ"ד) לענין הזאה הוי איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם ממתני' דלא פליג הכא רבי יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא פליג וקצת תימה מה נצרך לדקדק מזה הא בהדיא
תניא בתוספתא (שם) "הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שהזו ואחרים רואין אותן הזאתן כשירה":
מסעדתו: כדמפרש בסיפא:
אוחזת לו במים: אפילו בשעת הזאה ולא מיבעיא בשעת טבילת האזוב וחשיב הזאה רבותא טפי מטבילה דקרא בטבילה כתיב והזאה ילפינן מטבילה דאיתקוש להדדי כדאמרינן בסוף פרק שני דמגילה (דף כ א) וביומא דרשינן בפ' טרף בקלפי (דף מג א) וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר הקטן לרבי יהודה איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה:
מיחם - קומקום של נחושת שמחממים בו המים:
חוץ מטומטום ואנדרוגינוס - לפי שהן ספק אשה, ואשה אינה כשרה להזות, דכתיב וטבל במים איש טהור, איש ולא אשה, טהור, לרבות את הקטן כד. והזאה יליף מטבילה דאתקוש להדדי:
האשה מסעדתו - מסייעתו, כדמפרש בסיפא דאוחזת לו במים:
אם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול - לא מיבעיא בשעת טבילה דכי כתיב איש ולא אשה, בטבילה הוא דכתיב, אלא אפילו בשעת הזאה דלא כתיב קרא בהזאה, אפ"ה אם אחזה בידו, פסול, דגמרינן הזאה מטבילה:
הכל כשרים להזות. לאתויי ערל פירוש שמתו אחיו מחמת מילה כדר"א דאמר ר"א ערל שהזה הזייתו כשרה. גמ' פ"ק דערכין דף ג'. ובפ"ח דיבמות דף ע"ב מפרשינן טעמא דר"א מידי דהוה אטבול יום שאע"פ שאסור בנגיעה לתרומה. כשר לפרה. ואני תמה דבפ"ה מ"ד [ד"ה ובאנדרוגינוס] כתבתי בשם התוס' שדקדקו מדלא קתני התם טומטום. דלכ"ע פסול לקדש. לפי שהוא ספק ערל. והא הכא מרבינן לערל דכשר להזות. ואין לחלק בין קדוש להזייה לענין ערל. דדוקא מאי דכתיבו בפרשת פרה אמרינן דכולה פרשתא משמע מוציא מיד משמע. ומשמע ממילא. כמ"ש לעיל שם. ועוד אכתוב זה בדבור דלקמן. אבל ערל דמסברא בעלמא איכא להכשירו או לפוסלו אין לחלק ביה שאם הסברא להכשירו בהזייה מידי דהוה אטבול יום. א"כ בקדוש נמי. ואם סברא לפוסלו כי טמא א"כ בהזייה נמי. ובגמרא דיבמות מותבינן ברייתות אהדדי. חדא דמכשיר ערל להזייה וחדא דפסלה ערל לקידוש. ומשנינן כתנאי. ש"מ דאין לחלק ביניהם. ומשום דהזייה עיקר טהרה. רבותא אשמועינן ההכשר בהזייה. והוה נמי רבותא לאשמועינן הפסול בקידוש. ולעולם כי הדדי נינהו. דמאן מכשיר בחדא מכשיר באידך. וכן בפסלות. ולאידך גיסא איכא נמי למתמה. דמאי שנא דאמתני' דהכא אמרינן לאתויי ערל. ואילו במתני' דפ"ה לא אמרי' הכי. אלא לר"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. והמ"נ למימר במתני' דהכא לר"י לאתויי אשה ולרבנן לאתויי קטן. ומדלא אמרינן הכי. משמע דדוקא הכא בהזיה מרבינן ערל להכשיר. ואילו לעיל בקידוש לא מכשרינן וכמ"ש שם בשם התוס' אלא שאין טעם לחלק וכ"ש שנכשיר בהזייה שהיא עיקר הטהרה ונפסול בקידוש. ועוד דאי איתא דאיכא לאפלוגי. אמאי לא משני הכי גמרא דיבמות כי מותבינן לשתי הברייתות אהדדי. דהא המכשרת מתניא בהזייה. והפוסלת מתניא בקידוש. וה"ל לשנויי דשאני קידוש מהזייה. והנראה בעיני הוא דודאי דקידוש והזייה כי הדדי נינהו. וכדמוכח סוגיא דיבמות בהדיא. ודקדוקן של התוס' נמי דייקא ממתני' דלעיל דערל פסול לקדש דיוקא הוא ואה"נ דלהזייה ג"כ פסול. וסוגיא דערכין דאמרינן אדהכא לאתויי ערל שכשר להזות. אה"נ דאף לקדש כשר. וסברא דמתני' דהכא ודהתם פליגא דודאי מדהתם איכא למידק דערל פסול כדדייקו התוס'. וא"ת ומאי דוחקא דסוגיא דערכין למוקמא בפלוגתא י"ל משום דלמימרא דהכל כשר לאתויי קטן. הוא דוחק. דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שאין בו דעת. שמעינן בהדיא דאילו קטן שיש בו דעת כשר. ולא איצטריך למיתני הכל הלכך ניחא ליה טפי למימר לאתויי ערל ואתיא כר"א דמכשיר בערל. ובודאי דה"ה לקידוש אבל במתני' דלעיל לענין קידוש כיון דאיכא למידק מינה גופה דסברה דערל פסול לקדש כדדייקי התוס'. לא מצינן למימרא דהכל כשר לקדש דלאתויי ערל הוא דאתא. וצריכין לדחוקי אנפשין ולפרושי דהכל לאתויי אשה או קטן. אע"ג דבהדיא מתניא. ויוצא לנו מעכשיו דלעולם למ"ד ערל כשר להזות כשר ג"כ לקדש. ומ"ד פסול לקדש פסול ג"כ להזות. ודהני תרתי מתני' פליגי. ולענין הלכה ראיתי להרמב"ם בפ"י [הלכה ו'] שכתב הערל כשר להזות שאין הערל טמא. ובפ"ו לענין קידוש לא הזכיר דין הערל כלל. ונראה בעיני דסמך אדפ"י דלענין הזייה. ומשום דבהזייה איתמר בגמרא דערכין אמתני'. להכי כתבה אמתני' ומינה דה"ה לקידוש. והיינו דדייק [שם] למימר מילתא בטעמא. שהערל אינו טמא. לומר דמאן דפסל משום דסבר ערל כי טמא לית הלכתא כותיה. וממילא בקידוש נמי וכ"ש דכ"ש הוא להכשירו בקידוש. שאינו עיקר בטהרה כמו ההזייה. ומאי דמכרעה למפסק הכי. נ"ל משום דכיון דר"א שהוא אמורא קאמר דכשר ותניא כוותיה. אע"ג דתניא נמי איפכא. אית לן למפסק אליבא דאמורא. כיון דכוותיה תניא נמי:
חוץ מטומטום וכו'. פי' הר"ב דכתיב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה כו' גמרא פ"ד דיומא דף מ"ג. ופירש"י דכיון דבקידוש מכשרינן באותה של אסיפה. ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה (כמ"ש הר"ב לעיל פרק ה' משנה ד') על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא. דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה. ואנא ידענא דבההיא לעיל מיניה קאי. וכי כתבינן למדרש איש ולא אשה על כרחך (משמע זה) מוציא מיד משמע. ע"כ. ותו בגמרא דרבי יהודה דפליג התם בקדוש על כרחין פליג נמי הכא. דכיון לדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא. דא"כ לשתוק מיניה. וכתבו התוס' והר"ש (תימא) דבתוספתא תני בהדיא ר"י מכשיר בקטן. [ומ"ש הר"ב והזאה יליף מטבילה. דאתקש להדדי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן]:
ותינוק שאין בו דעת. דהא אמרן במ"ג דהזייה צריכה כוונה. והלכך אע"ג דמרבינן קטן מטהור. לית לן לרבויי אלא כשיש בו דעת. ושמעינן מהכא דקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת. דהא אין בו דעת אף בהזייה לא מרבי' ליה וכולה פרשתא משמע זה מוציא מיד משמע. ולכך צ"ל דהא דאמרינן לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו שאין בהן דעת להניח כמ"ש שם הר"ב (פ"ה מ"ד) לאו למימרא דאם יש בו דעת דכשר. אלא ה"ק יצאו אלו דמסתמא אין בהן דעת להניח. ולפיכך פסלן הכתוב ואפי' כי משכחת לקטן שיש בו דעת לא חלק הכתוב ופוסלים לכל קטן. אבל הכא בהכשר דמרבינן לקטן לא מצית אמרת דלא חלק הכתוב ומכשיר לכל קטן דודאי דלא הכשיר בקטן יותר מבגדול ובגדול כי לא נתכוין לא עביד ולא מידי ה"נ קטן כשאין לו דעת נמצא שלא נתכוין ולא עביד ולא מידי כך נ"ל. ומהר"ם ז"ל הגיה שיש בו דעת ונראה בעיני דלפי זה אדלקמיה קאי. וכדברי הרמב"ם והתו' שאכתוב לקמן ומ"מ הרמב"ם גורס כגי' הספר:
האשה מסעדתו. ל' הרמב"ם פ"י מה"פ (הל"ז) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו וכו' וכן התוס' דיומא (שם ד"ה אשה) מפרשים שמסייעת לקטן. ונראה טעמא דנקט מלתא דשכיחא אבל לאו למימרא דדוקא בקטן מסעדתו ולא בגדול. שאין טעם לחלק:
(כג) (על המשנה) הכל. לאתויי ערל שמתו אחיו מחמת מילה. כר' אליעזר דסבירא ליה דכשר, מידי דהוה אטבול יום שאסור ליגע בתרומה וכשר לפרה. גמרא. אלא דקשה, דבפרק ה' משנה ד' כתבתי דטומטום פסול לקדש שהוא ספק ערל ואם הסברא לפוסלו לקידוש כי טמא יפסול נמי להזאה, ואי יש לדמות לטבול יום, אפילו לקידוש נמי יוכשר, והכי מוכח בגמרא. ועוד קשה לימא דהכא לאתויי אשה לר' יהודה, ולרבנן קטן, כמו התם. ונראה דמתניתין דהכא ודהתם פליגי. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) דכיון דבקידוש מכשירים זר ואשה [עיין פרק ה' משנה ד' בהר"ב] על כרחך הכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן, דאם כן לכתוב סתם ולקח אזוב וטבל במים והזה, אלא על כרחך למדרש איש ולא אשה. רש"י. ולר' יהודה דפליג התם בקידוש פ, ליג נמי הכא, דכיון דלדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר, אתא האי למימרא איפכא, דאם לא כן לשתוק מיניה:
(כה) (על המשנה) שאין כו'. דהא הזיה צריכה כוונה [כדלעיל משנה ג'], הלכך לא מרבינן אלא קטן שיש בו דעת. וממילא דלקידוש דממעטינן קטן [פרק ה' משנה ד'] גם יש בו דעת פסול, דכולה פרשתא מ. טמע זה מוציא מיד משמע. וצריך לומר דמה שכתב הר"ב לעיל יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת, רוצה לומר דמסתמא אין בהם דעת ולכן פסלן הכתוב, ואפילו משכחת נמי קטן שיש בו דעת לא חילק, אבל הבא אי אפשר לומר, לא חילק ומרבי אף לאין בו דעת, דלא עדיף מגדול שצריך כוונה. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) האשה כו'. לשון הר"מ, קטן שיש בו דעת האשה מסעדתו. וכן כתבו התוס'. ונקטי מלתא דשכיחא. ולאו דוקא, דהוא הדין לגדול:
בש"א חבור לטומאה ואינו חבור להזאה: כתב הרמב"ם ז"ל שם בפי"ב הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזאה אין זה אלא גזרה מדבריהם ע"כ:
ובה"א הזה על המיחם וכו': ר' יוסי פליג בתורפתא אתנא דמתני' וקאמר אלו דברי ב"ש דהזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם אבל בה"א כולן חבור אחד הן.
ומ"מ ובה"א הוזה המיחם הוזה הכסוי הוזה הכסוי לא הוזה המיחם. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
הכל כשרין וכו': יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) קאמר דר' יהודה פליג ומכשיר באשה ופוסל בקטן ובתוספתא אשכחן בהדיא דמכשיר כמו שכתבתי לעיל פ"ה סי' ד' בשם תוס' והר"ש ז"ל ועיין במ"ש שם דצ"ע:
אם אחזה בידו אפילו וכו': תוס' ז"ל שם ביומא כתבו אשה מסעדתו בפ' בתרא דמס' פרה בתוספתא מפ' כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ול"מ בשעת טבילת האזוב דהזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאתקשו להדדי כדאיתא בס"פ שני דמגלה ובמתניתין דבפרק בתרא מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול ור"י מסימפונט גמגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי רבותא טפי להכשיר וא"כ במתני' גבי פסול ה"ל למיתני אפילו בשעת טבילה. ונ"ל דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הוי רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרי' מיני' קטן בטבילה כתיב עכ"ל ז"ל:
יכין
כסוי מיחם: כסוי של יורה [ועיין פי"ח דכלים מ"ג ודו"ק]:
שהוא מחובר לשלשלת: והשלשלת קבועה בהיורה:
הזה על הכסוי לא הזה המיחם: דהמיחם הוא עיקר הכלי טפי מכוש לעיל דהכא אפילו בדיעבד לא מהני הזאה הטפל להעיקר:
הכל: הכל לאתויי גם ישראל ערל. וכ"ש דכשר לקידוש שאינו עיקר הטהרה כההזייה [כתוי"ט. ואע"ג דערל צריך טבילה אחר שימול [כפסחים צב"א]. והרי כל הצריך טבילה מטמא למי חטאת [כפי"א מ"ו]. י"ל דהיינו בשצריך טבילה לשום טומאה. אבל ערל א"צ טבילה רק מגזירת טבילת גר. ואפשר עוד דערל ישראל א"צ טבילה כלל. והא דקאמר הש"ס טובל היינו אם הוא ערל טמא. וכן משמע מהרמב"ם [פ"ו מפסח ה"ז] שלא הזכיר טבילתו]:
שערותו מכוסה בעור שבו נקב להשתין. ואין ניכר אם זכרות או נקבות תחת העור עד שיקרעוה. והרי מדכתיב והזה איש ממעטינן אשה:
ואנדרוגינוס: יש לו זכרות ונקבות. וגם זה אינו בכלל איש. דבריה בפני עצמו הוא [כח"מ סי' ר"פ ס"ט]:
והאשה: והרי בהזאה איש כתיב:
ותינוק שאין בו דעת: דקטן כשר להזות. ואע"ג דקטן נמי אינו איש. אפ"ה מרבינן ליה מקרא. ורק קטן מרבינן מדאתיא לכלל איש. מיהו עכ"פ צריך שיהיה בו דעת. דהזאה צריכה כוונה [כלעיל מ"ג]. ואע"ג דכל לחולין א"צ כוונה [כחולין לא"א]. היינו שא"צ לכוון לאותה מעשה. אבל עכ"פ צריך שיכוון לשום מעשה. מיהו הכא רביי' קרא דאף שא"צ לכוון לטהרו. עכ"פ צריך שיכוון לאותה מעשה דהיינו להזות על גוף זה. ולרמב"ם רביי' קרא שיכוון גם לטהרות [ועיין מ"ש פי"ב סי' ט"ז]:
האשה מסעדתו: ר"ל תומכת ידה תחת ידו. דמסייע אין בו ממש [כביצה כב"ב. ועמ"ש בס"ד בחומר בקודש פ"א סי' כ"ב]. ואע"ג דבסיפא אמרינן דאם אחזה בידו פסולה ההזייה. היינו באחזתו ממש בידו [כסי' ס"ח]. אבל הכא שרק תומכת ידו. לא עדיף מעבודה דבסיוע שמאל ע"י תמיכה לימין כשר [כרמב"ם פ"ה מביאת מקדש הי"ח. ועמ"ש בס"ד בחומר בקודש פ"א סי' כ"ב]:
ואוחזת לו במים: ר"ל מותרת לאחוז לו המים שיטביל בהן האזוב. אע"ג דבכה"ג אין הקטן המזה אוחז עמה כלל בהמים. וא"כ ליכא למימר גבה מסייע אין בו ממש אפ"ה שרי. דהרי א"צ המזה כלל לאחוז המים. דרשאי נמי להטביל בהמים שעומדין בכלי על שום מקום:
אם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה: וכ"ש בשעה שטובל האזוב. דבטבילה כתיב איש בפירוש:
פסול: דהוזה בכח האשה. ודמי לקולמוס ביד קטן. וגדול אוחז בידו וכותב. דקיימא לן דחייב בשבת [כרמב"ם פי"א משבת הי"ד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת