משנה ערכין ח ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ח · משנה ג | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

  • אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת -- הבעלים נותנים ח עשרים ושש.
  • בעשרים ושתים, הבעלים נותנים עשרים ושבע.
  • בעשרים ושלש, הבעלים נותנים עשרים ושמונה.
  • בעשרים וארבע, הבעלים נותנים תשעה ועשרים.
  • בחמשה ועשרים, הבעלים נותנין שלשים, שאין מוסיפין חומש על [ עלויו ] של זה.
  • אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים. ואם לאו, אומרים הגיעתך.

משנה מנוקדת

אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁש.
בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע.
בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ,
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה.
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע,
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים,
הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים;
שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ,
אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר,
הַבְּעָלִים קוֹדְמִים;
וְאִם לָאו,
אוֹמְרִים: הִגִּיעָתְךָ:

נוסח הרמב"ם

אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ואחת" - הבעלים נותנין עשרים ושש.

"בעשרים ושתים" - הבעלים נותנין עשרים ושבע.
"בעשרים ושלש" - הבעלים נותנין עשרים ושמונה.
"בעשרים וארבע" - הבעלים נותנין עשרים ותשע.
"בעשרים וחמש" - הבעלים נותנין שלשים,
שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה.
אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ושש" -
אם רצו הבעלים לתת שלשים ואחת ודינר - הבעלים קודמין,
ואם לאו - אומרין לו "הגעתך".

פירוש הרמב"ם

כל שעולים בדמים מוסיפים הבעלים עליהם חומש, שהוא חומש העשרים שנתנו ראשונה כמו שיסדנו עד שיהא הוא וחומשו חמשה, ואין אנו חייבים להטריחם להוסיף חומש על מה שנתן זולתן, וזה בזמן שאין שמין אותו שלושה בקיאין ויאמרו כך וכך דמים. אבל אם אמרו הבקיאים שהוא שווה ששה ועשרים שהוא תכלית הדמים, הרי הם חייבים לתת שלשים ושנים וחצי. וכל זה בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, שמטריחים הבעלים לתת בהם דמים על כל פנים כמו שהקדמנו, ולפיכך אמר נותנים שהוא מורה על שמטריחים אותן לכך, אבל מה שאינו שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג אין בו שום דבר מהמין הזה, רק הבעלים רצו לוקחים רצו אינם לוקחים.

ומה שאמר אם רצו הבעלים כו' - כבר באר אותו התלמוד וכן סידורן, אם רצו מעיקרא לתת החשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר הבעלים קודמים, ואם לאו אומרים לו הגעתיך. ופירוש זה שהתוספת שמוסיפין על אלו העשרים ושש סלע שהוא תכלית הדמים עד שהיו שלושים ואחד ודינר הוא חמישה סלעים ודינר, והסך שהבעלים נותנים שנתחייבו מחמתו תוספת חמישה סלעים ודינר הוא עשרים ואחד סלעים, נמצאת כוונתו במה שאמר שכל זמן שנותנים הבעלים עשרים סלע כמו שהקדמנו, אחר כך באה התוספת עד שהגיעו הדמים לתכליתם שהוא עשרים ושש, אם רצו לתת עשרים ואחד הן קודמים למי שנותן עשרים ושש, לפי שהואיל ונתנו עשרים ואחד הוסיפו סלע על מה שהיו נותנים תחילה ונתחייבו לתת עשרים ושש ודינר, לפי שהסלע ארבע דינרים, ומחמת הדינר הזה שהוסיפו קדמו לו והן עשרים ושש. ואילו לא הוסיפו הסלע ולא נתנו עשרים ואחד, רק עמדו על מה שהיו נותנים תחילה והוא עשרים, היו חייבין לתת שלושים ואחד מפני זה שהיה נותן עשרים ושש כמו שזכרנו, והרי הוא כמי שאומר שהרשות בידם אם רצו נותנין עשרים ושש ורביע, ולא תהא שם לתוספת על תכלית הדמים אלא רביע מפני שהוסיפו על הקרן סלע כמו שבארנו, ואם רצו נותנים שלושים ואחד הואיל ולא הוסיפו על העשרים כלום כמו שהקדמנו ביאורו. וכבר נתבאר העניין הזה ונתפרש תכלית הפירוש.

ומה שאמר הגעתיך - רוצה לומר שאין הבעלים חייבין להוסיף חומש על העשרים וארבע שנתחייב זה בהן:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת - לאחר שאמרו הבעלים בעשרים:

הבעלים נותנים - בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:

אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלשים - בעל כרחן. ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו. ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשריס ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו:

אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר - כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחת סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלשים ואחד ודינר:

הבעלים קודמין - דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו ט:

ואם לאו - שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים:

אומרים לזה הגיעתך - הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו. והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלשה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין:

פירוש תוספות יום טוב

הבעלים נותנים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי כדתנן שם בפ"ד משנה ג'. ושם מפורש טעמא דבגמ' דידן ודבירושלמי:

בחמשה ועשרים. וכך העתיק הר"ב תרי זימני וקשיא מה נשתנה מספר זה מכל המספרים שהמספר הרב מוקדם. וכן נמצא בכתוב ארבעים ושתים עיר ארבעים ושמנה עיר בפ' מסעי אע"פ שמספרים אחרים שבכתוב האחדים מוקדמים ובס"א בעשרים וחמשה וכן העתיק רש"י וגם הרמב"ם בפ' א' מה"ע:

הבעלים קודמין. פירש הר"ב על כרחייהו ואם רצו אמעיקרא קאי. גמ'.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) הבעלים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי, כדתנן שם בפ"ד מ"ג. וע"ש:

(ט) (על הברטנורא) ואם רצו, אמעיקרא קאי. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אמר אחד הרי היא שלי:    בעשרים ואחד פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ד.) ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ח בא אחד ואמר הרי היא שלי באחד ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחד אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין ששה ועשרים ופרוטה אחת. אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה וכן וכו' ושם השיגו על זו הפרוטה מה טיבה ע"ש במה שטען הכ"מ בעדו ז"ל:

הבעלים נותנין.:    שלשים קצת קשה וכי מפני שיעלוהו בדמים יותר מכדי שוויו נכוף הבעלים לתת וי"ל אם יראו הבעלים שיעלוהו יותר משוויו יאמר תפדו אתם ואנחנו נעלה החומש הר"י ז"ל בגליון וגם הרא"ש ז"ל:

שאין מוסיפין:    חומש על עלויו של זה כצ"ל ואכולהו באבי קאי. ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא שלא נישום הקדש בשלשה כמו שאמר זה האחר אבל שמאוהו שלשה כדבריו של זה מוסיפים בעלים חומש על עלויו בעל כרחן ולא בעי' עשרה ואע"ג דשומא דהקדש בעי עשרה כדתנן בפ"ק דסנהדרין הקרקעות ט' כו' הכא רבותא קמ"ל דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה ויוסיפו חומש על העלוי ואיתא נמי בגמ' דב"ש מחמרי דאע"ג דלא נישום בשלשה כדבריו מוסיפים בעלים חומש על עלויו:

ואם לאו:    אומרים הגיעתך י"ס הגעתיך והם יפרשו שהוא דברי הבעל לקונה. ובת"כ היא שנויה בפרק עשירי דפרשת בחוקותי:

תפארת ישראל

יכין

הבעלים:    שאמרו בכ':

נותנים עשרים ושש:    בעל כרחן. דמדאמרו בעלים תחלה כ', יהיה עם החומש בכ"ה, ואיך נתנהו לזה שאמר בכ"א, שיפסיד ההקדש. ואם נניחנה לבעלים שאמרו בכ' הרי יפסיד ההקדש מהקרן, שהרי זה אמר בכ"א קרן. לכן בעלים יתנו בע"כ כ"א קרן וה' לחומש. אבל לסלע שהוסיף זה, א"צ בעלים להוסיף חומש. מיהו היכא דשמוה ג' בנ"א שהשדה שוה כ"א קרן, מוסיפין הבעלים חומש על כל הכ"א:

הבעלים נותנים עשרים ושבע:    בעל כרחן, ומטעם הנ"ל:

הבעלים נותנים שלשים:    ואי"ל אמאי בכה"ג יכריחו לבעלים, הרי השתא כשנניחנה להאחר לא יפסיד ההקדש מהקרן, דהרי הקרן של האחר הוא מרובה כקרן וחומש של הבעלים, י"ל דמיירי דאמרי בעלים תחלה כ' שקל ופרוטה, ולא דק תנא למנקט אותה פרוטה, וא"כ אם נניחנה להאחר בכ"ה יפסיד ההקדש הפרוטה:

הבעלים קודמים:    אין ר"ל שאם ירצו בעליו השתא ליתן ל"א ודינר הבעלים קודמין, דליתא דהרי אם ירצו בעלים שיפדו הם השדה אחר שאמר זה כ"ו, עכ"פ צריך שיתנו הבעלים כ"ו קרן כמו שאמר האחר, כדי שלא יתמעט הקרן, וא"כ יהיה עם החומש מלבר שיוסיף הבעלים ל"ב ומחצה, אלא ה"ק מתני', אם כשפתחו הבעלים תחלה, רצו ליתן כ"א שקל, דהו"ל עם החומש כ"ו שקל ודינר [דשקל הוא ד' דינרין], וכשנתן אחר כ"ו שקלים, הרי יוכרחו הבעלים להוסיף על כ"ו שקל ודינר שאמרו תחלה, עוד ה' שקל של עלוי של זה, דהו"ל יחד ל"א שקל ודינר, א"כ הבעלים קודמין, ומכריחין אותם ללקחה בסך הנ"ל:

ואם לאו:    שלא פתחו הבעלים תחלה רק בכ' ואמר אחר בכ"ה:

אומרים הגיעתך:    ולא מהדרינן אבעלים, דהרי האחר נותן כל כך בקרן, כסך קרן וחומש של הבעלים, וכולה מתניתין מיירי רק בשדה אחוזה, ובזמן שאין יובל נוהג, כלעיל סי' ג':

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים