רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד אעריכה


אומר לו. להמקדיש בשעה שמכריזין אותה לפדותה [אומר לו לבעלים] פתח אתה ראשון בכמה אתה רוצה לפדותה לפי שאם לא ימצא מי שירצה לפדותה ביוקר מן הבעלים מוטב שיפדנה הבעלים משום ריוח דהקדש לפי שהבעלים מוסיפין חומש על פדיונן:

מפני רעתה. או מפני שהיה מס שלה מרובה או לפי שהיציאה היתה יתירה על השבח:

ואמרו לו פתח אתה ראשון ואמר הרי היא שלי באיסר. שלא היה מחשבה ביותר מפני רעתה:

אמר רבי יוסי לא כך היה מעשה. כלומר שלא אמר הרי היא שלי באיסר אלא הרי היא שלי בביצה. ומכאן אתה למד שהקדש אינו כמעשר שני שאינו נפדה אלא בכסף אלא דהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף:

אמרו לו הגעתיך. תהא שלך ותן האיסר:

נמצא מפסיד איסר. שנותנו להקדש:

ושדהו לפניו. היא שלו עם רעתה ויש לו ב' הפסדות אחר החזרה אחד שחזרה לו שדהו ואחד שהפסיד האיסר:

והתניא כופין. משום (דהוא הקדיש) [ריוח הקדש] כדי שיוסיף חומש:

דאיידי דחביבא ליה טפי ופריק. כלומר לפי שהוא מכירה יותר מאחר כמה היא עושה יוסיף בפדיונה יותר ממי שאינו מכירה:

ועוד מצות גאולה באדון. כדתנן בפרק קמא דבכורות מצות גאולה באדון קודמת לכל אדם:

חדא ועוד קאמר כו'. והא קי"ל בכל דוכתא דשוה כסף ככסף חוץ ממעשר שני:

בכביצה נמי פרקינן. אע"ג דאין בחומשה שוה פרוטה:

סתמא כרבנן דאמרי בחומשה בעינן פרוטה [דהיינו ת"ק (ור' דאמרי) [דר"י] דאמר הרי היא שלי באיסר ושמעינן מינה שאין פודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה]:

ואחד אומר בחמשים כשומה של תורה דכתיב בחמשים שקל כסף:

חזר בו של חמשים. שנתחרט בו:

ממשכנין מנכסיו עד עשר. כלומר שממשכנין אותו כשיעור אותו תוספת שהוסיף יותר מן האחרים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן כולם ממשכנין אותן כשחזרו בהן כשיעור כל אחד מה שהוסיף על חברו:

חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה. ואם לא יכלו למוכרה [בעשר] נפרעין משל עשר את המותר עד שיהא להקדש בה עשר סלעים הואיל וזה שמאה בעשר סלעים:


דף כז עמוד בעריכה


לא שנו. דאמרי דכי חזר בו של חמשים דממשכנין מנכסיו עד עשר ולא יותר אלא דבן ארבעים עומד במקומו שאינו משלשין ביניהם שעכשיו נפחתו להקדש י' שקלים:

משלשין ביניהן זה הפיחות שיתן בן חמשים ט"ו שקל ובן מ' יתן ה' שקל:

מ"ט האי בן חמשים העשר שהוא הוסיף יתן הוא לבדו בלא דין ודברים והעשר שקל שהוסיף בן מ' על בן ל' יאמר בן מ' לבן נ' את נמי שייך בהדיה (בני) עשר דידי דיש בכלל חמשים הני ארבעים הילכך יהיב נמי פלגא דהני עשר ואידך הי' שקלים יתן לחוד דליכא בן חמשים אחר שלא שמאה שום אדם בחמשים:

ליתן הבן ארבעים ט"ו דליתשיך בפלגא דהני עשר דבן שלשים:

אי איכא בן ארבעים הכי נמי אלא דליכא בן ארבעים הילכך יהיב בן שלשים עשר:

אי הכי. כדאמר רב חסדא:

אימא סיפא חזר בו של עשר כו':

אי הכי. אי דליכא אלא עשר [לחודיה] אמאי איצטריך למימר נפרעין משל עשר נפרעין ממנו מבעי ליה. אלא מדקתני נפרעין משל עשר ש"מ דאיכא נמי של בן עשרים ולא קתני משלשין ביניהם וקשיא לרב חסדא:

אלא לא קשיא כאן שחזרו כולן בבת אחת משלשין [ביניהן] אבל חזרו בזה אחר זה נפרעין מכל אחד תוספתו:

תניא נמי הכי. דכי חזרו כולן כאחד משלשין ביניהן כיצד של חמשים יתן ט"ו ושל ארבעים ה' מתוספתו וה' [מתוספת] בן שלשים ובן שלשים יתן חצי תוספתו [וחצי תוספתו מבן כ' ובן כ' יתן חצי תוספתו] וחצי מן המותר שנפרעין מבן עשר:

[והאנן תנן ממשכנין מנכסי של כל אחד עד עשר אלא לאו ש"מ כדרב חסדא כדמתרצינן כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה:

אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחד סלעין הבעלים נותנין עשרים ושש. לפי שהבעלים אמרו בעשרים ומוסיפין עוד חומש על עשרים הרי כ"ו וכן לעולם כופין הבעלים שיפדוה הן בשביל שמוסיפין חומש ויתנו עוד גם התוספת שמוסיף אחד על העשרים אבל אין מוסיפין הבעלים חומש על אותו עילוי שמעלה אחד על העשרים אלא יתנו התוס' לבדו על חומש שלהן כגון אמר אחד הרי היא שלי בכ"ה הבעלים יתנו ל' ולא יותר חמש בשביל חומש שלהן וחמש בשביל תוספת של זה אבל] אמר אחד הרי היא שלי בכ"ו. אין כופין את הבעלים לפדותה כדאמרינן בגמ' דמצי אמרי אתא גברא בחריקין שהוסיף על הכ' כנגד החומש שאנו חייבין להוסיף מעתה אין אנו חייבין לפדות אא"כ רצו הבעלים עדיין לפדותה:

אם רצו ליתן שלשים ואחת ודינר שכך עולה החשבון בין החומש שלהן והתוספת של זה הבעלים קודמין:

ואם לאו. שלא רצו הבעלים ליתן כל כך:

אומר לו. לזה שאמר בכ"ו:

הגעתיך. תן מה שאמרת והרי היא שלך:

ובעל הבית אומר. לפדות מעשר שני שלו בסלע ואחד אומר תנהו לי ואני אתן בשבילו סלע ואיסר קודם של סלע ואיסר לבעל הבית ויהיה המעשר שלו מפני שמוסיף על הקרן איסר יותר מבעה"ב ואע"ג דכי פריק ליה בעה"ב מחוייב להוסיף חומש כדכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואחר אין מוסיף חומש אפי' הכי של סלע ואיסר קודם לבעה"ב:

ומתרץ לא קשיא דהכא בגואל שדהו דחומש דמוסיפין בעלים רווחא דהקדש הוא שהקרן והחומש בא ליד הגזבר משום הכי ההוא דיהיב חומש להקדש עדיף:

הכא. גבי מעשר שני דחומשא שמוסיף רווחא דבעה"ב הוא שהקרן והחומש של בעה"ב הוא ומעלהו ואוכלו בירושלים בתורת מעשר וכשמוסיף חומש זהו ריוח שלו שיש לו יותר מעות ממה לקנות כל צורכו בירושלם משו"ה ההוא דפריק הקרן שפיר שמוסיף בפדייתו יותר מבעה"ב איסר הוא קודם לבעה"ב ואע"פ שהבעל הבית מוסיף חומש כיון שאינו בא ליד הקדש לא הקרן ולא החומש אלא ליד בעה"ב לית לן בה בההוא חומש אלא ההוא דפריק קרנא שפיר טפי מחבריה איהו קדים:

ואמאי הבעלים נותנין שלשים ולימרו בעלים כבר אתא גברא בהריקין במקומינו שרוצה ליתן כנגד הקרן והחומש שלנו ומעתה נפטרנו:

לא. לא מצו למימר הכי כגון דאמור בעלים בעשרים ודינר דחייבין ליתן כ"ה ודינר והאי גברא לא אמר אלא כ"ה הלכך ליכא למימר אתא גברא בהריקין:

אי הכי אמאי לא תני בעלים אומרים עשרים ודינר ליתני דינר:

לא דק. [תנא] דלא רצה לשנות (לבר) [דינר] שהוא פחות משקל:

[ולא והקתני בסיפא דינר:

אלא אמר רבא. כגון דאמור בעלים בעשרים ופרוטה דחייבין ליתן כ"ה ופרוטה ואידך גברא לא אמר אלא בכ"ה לחוד ולא מצי למימר אתא גברא בהריקין. וכיון דאמרי בעלים פרוטה ופרוטה לא הוי דבר חשוב ולא רצה התנא לשנותה:

לא שנו. דאין מוסיפין חומש על עילוי של זה אלא שלא נישום הקדש בג' בני אדם:

אבל. אם שמאה אותו אחר לדעת ג' בני אדם ששוה כך וכך על עשרים מוסיפין הבעלים נמי חומש אף על אותו עילוי:

תניא נמי הכי כו']:

לעולם דלא נישום. הא נישום אפי' ב"ה מודו דמוסיפין. (וא"כ) [ודקשיא לך] מ"ט דב"ש דאמרי מוסיפין:

ב"ש מחמירי. משום חומרא בעלמא הוא דקאמרי הכי (כיון דאמרת) ואיב"א דנישום ואיפוך ורב חסדא כב"ה דאמרי מוסיפין:

א"כ דב"ה מחמירי דאמרי מוסיפין חומש על עילוי ליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא דלא נישום [ואפי' הכי ב"ש מחמרי דאמרי מוסיפין] אבל נישום אפי' ב"ה סברי דמוסיפין ורב חסדא דאמר (אפי') כב"ה:

רצו אין לא רצו לא. [דאין כופין אותן] מ"ט דמצי אמרי אתא גברא בהריקין:

האי דינר מאי עבידתיה. הא [כבר תנא] (אמרת) דאין מוסיפין חומש על עילוי של זה והאי דינר מיחזי כחומש מן ההוא (סלע) [דינר] ששי שעל עשרים:

אמר רב ששת הכי קאמר. כיון שאמר בעלים הרי היא שלי בכ"א קודם שאמר זה ועכשיו מגיע להן ליתן בין קרן וחומש כ"ו שקלים ודינר אם רצו ליתן כך הן הבעלים קודמין:


דף כח עמוד אעריכה


ואם לאו אומר לו. לזה תן אתה כ"ו שקלים והגיעתך]:

מחרים אדם קצת מצאנו ומבקרו כו'. לשם שמים שיכול לומר הרי הם חרם עלי ונתפסין:

על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. כנגד הדיוט שלא יבזבז אותן להדיוט שלא יתנם כולם לאחרים שישייר לעצמו כלום מהיכן יחיה:

[ת"ל אך וכל אכין ורקין מיעוטין:

אבל שדה. (אמאי) [הוה אמינא] ליחרם כל שדותיו דסגיא ליה בדיסתורן שיכול ליקח שדות של אחרים באריסות ויכול לחיות בהן]:

ואי אשמעינן שדה. גרידא הוה אמינא משום הכי לא ליחרמינהו לכולהו שדותיו משום דחיותיה מינייהו אבל מאדם אימא ליחרמינהו לכולהו עבדין דסגיא ליה בשמעא בעלמא:

משום דהכא והכא חיותיה דבין שדות ובין עבדים אין אדם יכול לחיות בלא שדה ובלא עבדים ואם יחרים כל עבדיו אינן מצויין עבדים [אחרים] טובים תדיר לקנות אבל מטלטלין דשכיחי מטלטלין אחרים למיזבן בכל שעה שירצה אימא ליחרמינהו כולהו כתב רחמנא מכל אשר לו ולא כל:

מה בהמה שיש לו רשות. למוכרה לחלוטין ורשאי להחרים למעוטי בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנה שאינו רשאי למוכרן:

[או הואיל ורשאי למכור בתו קטנה יכול יחרימנה ת"ל בהמה] מה בהמה כו'. למעוטי בתו שאינו רשאי למוכרה אלא (עד שהיא) בקטנותה אבל משבגרה שוב אינו רשאי למוכרה:

[היינו דת"ק. ת"ק נמי אמר אם החרים את כולן אינן מוחרמין:

איכא בינייהו דר' אילא דאמר. במסכת כתובות המבזבז את נכסיו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות ת"ק דלא אמר יהא אדם חס לית ליה דר' אילא אלא אם ישייר לעצמו קצת יכול להחרים כל השאר ור' אלעזר בן עזריה דאמר יהא אדם חס אית ליה דר' אילא שיהא חס ואל יבזבז יותר מן החומש:

שבקש לבזבז יותר מחומש]:

שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דעבדו ושפחתו העברים ושדה מקנה חוזרין ביובל:

[הכהנים והלוים אין מחרימין. נכסיהן שאין נוהג בהן דין חרמים כדמפרש לקמן:

שחרמין שלהן. מה יתרון אם היה מחרים היה שלו שחרמים לכהנים:

נראין דברי ר' יהודה. דאמר לויים אין מחרימין בקרקעות דכתיב כי אחוזת עולם הוא להם:

ודברי ר' שמעון דאמר לוים מחרימין במטלטלין הואיל ואין חרמין שלהן אלא של כהנים הלכך מחרימין]:

ואיתקוש מטלטלין לקרקעות. מה קרקעות אין מחרימין אף מטלטלין נמי:

[והא מדקתני סיפא אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בקרקעות ודברי ר' שמעון במטלטלין. ר' דהוה מכריע קאמר הכי נראין אבל מכלל דר' שמעון גופיה מקרקעי נמי קאמר דלויים מחרימין:

לא (לא) לעולם סבירא ליה לר' שמעון דמקרקעי אין מחרימין והכי קאמר רבי נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון דלויים אין מחרימין בקרקעות דכתיב כי אחוזת עולם היא להם שאף רבי שמעון לא נחלק עליו כו']:

החרים מטלטלין. בישראל קא מיירי:


דף כח עמוד בעריכה


שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. לאיזה כהן שירצה יתנם כלומר שטובת הנאה שלו:

[דתניא לה' לכהן. בגזל הגר מישתעי דדרשי' לקרא הכי אם [אין] לאיש גואל דהיינו גר דאין לו גואלים]:

אשר יכפר בו עליו הוי אומר בכהן שבאותו משמר שעובד ומקריב קרבנות הכתוב מדבר:

נותנה למשמר שפגע בו יובל. שחל יובל ליכנס בתוך משמרו:

פגע בו בשבת אם חל יובל ליכנס בשבת ובשבת עובדין ב' משמרות משמר היוצא ומשמר הנכנס לאיזה משמר הוא נותנה. נותנה למשמר היוצא הואיל והוא העובד שהקריב תמידין אמש והיום בשחרית:

[אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. כלומר ששמיטתן פוגעין זה בזה לפי ששנת מ"ט היא שביעית ושנת נ' היא יובל אלא שהיובל משמט בתחילה ובשביעית בסופה:

אדרבה האי משום הכי הוא. כלומר טעמא מאי משמטין כאחד מפני שהשביעית משמטת בסופה לכספים ויובל בתחילתה אלא תריץ הכי במקום אלא תני מפני שהיובל בתחילה כו']:

בשלמא שביעית משמטת בסופה. בהשמטת כספים מיירי דאי בהשמטת קרקע לענין זריעה וחרישה מתחילת שביעית משמטין:

דכתיב מקץ שבע שנים בסופה תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגו':

אלא יובל בתחלתה. ביום הכפורים חייל יובל והיאך משמטין כאחד והרי עשרה ימים הן בין סוף שביעית להתחלת יובל:

[הא מני. דמשמטין כאחד:

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא]:

שמעה חזקיה בר בילוטי. להא דאמר חייא בר אבין:

אמרה קמיה דרבי אבהו. אמר ליה אמאי אמר נותנן לכל כהן שירצה וליקוש מטלטלין לקרקעות [דליתנן לכהן שבאותו משמר]:

לאו תנאי. היא דרבי יהודה מקיש מטלטלי לקרקעות ור' שמעון לא מקיש ור' חייא סבר לה כמאן דלא מקיש:

חרמי כהנים שישראל מחרים לדעת שיבוא ליד כהן אין להן פדיון אלא ליתנם לכהן כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה:

סתם חרמים שלא הזכיר כהן:

שחל החרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. כיצד כדמפרש לקמן לא שיהא יכול להתפיס הן עצמן לשום חרם או לשום דבר אחר דאין הקדש חל על הקדשים אלא כדמפרש מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אם נדר הם שאמר עלי שחייב באחריותו נותן דמיהם לכהנים מפני שהחרימן והן עצמן אינן לשום חרם אלא קרבין לשום חובתו ואם הן נדבה שאינו חייב באחריותן לא חשיבי ממונו ואין נותן לכהנים בשביל החרם אלא טובתה מה שהוא רשאי ליטול הימנה טובת הנאה ומפרש כיצד נותן את טובתה אמר שור זה עולה דלא אמר עלי דאינו חייב באחריותו ואח"כ אמר הרי הוא חרם אומדין כמה אדם כו'. אע"ג דנדבה הוא ואין חייב באחריותן אכתי אדם שאינו מחוייב עולה אי משכח לה בזול יקנה אותה ואותה אחריות הוי עליו ונותן אותן דמים. פירוש אחר אומדין כמה אדם כהן שאינו ממשמר זה שעובד רוצה ליתן להמתנדב משור זה שימתין לו שיתנו לו (להקריבו) להעלהו עולה בזמן משמרתו כדי שיזכה בעורו כמו שאותו כהן היה נותן לו כך וכך יתן זה שהחרימו לכהנים וזהו קדשי קדשים:

[1] שאינו חייב כלום. (בתמורה בישראל בקדשים) [שאינו רשאי] כלומר כיון שאינו חייב באחריותו אינו נותן דמי כלו אלא טובת הנאתו כדאמרן:

ובין קדשים קלים כיצד. הבכור כשהוא ברשות ישראל בין תם בין בעל מום מחרימין אותו טובת הנאתו ולא דמי כולו שאינו חייב באחריותו וכיצד פודין אותו כלומר כיצד שמין טובת הנאתו אומדים כמה אדם מישראל רוצה ליתן בבכור זה לבעלים שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן כך יתן זה שהחרימו לכהנים:


דף כט עמוד אעריכה


הרי הן כהקדש לכל דבריהן. שאסורין בהנאה ומועלין בהן:

לך יהיה אפי' לקדש בהן את האשה ואין בהן מעילה:

[בשלמא רבנן. דאמרי לכהן כדקא מפרשי טעמא דידהו קרא דידהו וקרא דר' יהודה בן בתירא לדרשא]:

אלא לרבי יהודה כשדה החרם למאי אתא. ולחרמי כהנים כדמפרש ליכא לאוקמי דמכל חרם לך יהיה נפקא:

כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה ת"ל לימא קדש לה' ולכהן תהיה מה ת"ל שדה חרם (ואחוזתו):

[שדה חרמו. שדה שהחרים ישראל ויצא לכהן והקדישו כהן שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים ביובל דהאי כהן מקדיש שדה חרמו הוי כאילו הקדיש שדה אחוזה ודין הוא מה שדה אחוזה של ישראל שיצאה ביובל וגאלה אחד מן הכהנים יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל הכהנים כדאמר לעיל בפירקין אחוזתו שלו ואין זה שלו אף מקדיש שדה חרמו נמי מתחלקת לאחיו הכהנים:

ואידך. רבנן נפקא להו הא מה"א דהחרם]:

סבר לה כר' ישמעאל. כלומר נפקא ליה דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מהיכא דנפקא ליה לר' ישמעאל כדתנן ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש דכתיב כל הבכור אשר יולד תקדיש וגו' וכתוב אחד אמר אל תקדיש דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' (לכהן) [בבהמה] לא יקדיש איש אותו הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי כדאמרן אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן (טובתן) [טובת הנאה] לבדק הבית דהיינו הקדש עילוי לדמיו ואי אתה מקדישו הקדש מזבח לשם זבח אחר וגלי רחמנא בקדשים קלים [כגון בכור דחל על קדשים קלים] וה"ה לקדשי קדשים שחל עליהם חרם להקדש עילוי כדאמרן:

[הלכה כר' יהודה. דאמר סתם חרמים לבדק הבית:

ברייתא איפכא תניא. הואיל דההוא דר' יהודה מוקים לה כרבנן]:

מתניתין נמי איפכא תנא הואיל ותני ברייתא איפכא:

רב גמריה גמיר דאתנייה רביה לברייתא איפכא:

[אי הכי. כיון דאפיך דר' יהודה כרבנן הלכה כרבנן איבעי ליה למימר:

הכי קאמר. לדידי האי דאמריתהו משמיה דר' יהודה גמירנא לה משמא דרבנן לדידכו מאי דאפכיתו ותניתו בר' יהודה דלבדק הבית הלכה כר' יהודה]:

ושדינהו בנהרא ולישתרי לך. משום דקסבר סתם חרמים לבדק הבית וכיון דליכא בהמ"ק לית ליה תקנה אלא בפדיון ולמישדי בנהרא:

[הני מילי בזמן בהמ"ק קיים. לא הוה שרי למיפרקי לכתחלה אלא בשיוויו משום פסידא דהקדש]:

משום פרסומי מלתא דבר פדייה הוא הוא דאצרכיה ד' זוזי דחשיבי אבל מ"מ בפרוטה סגיא כדשמואל:

[יהיבנא כולהו לכהנים אלמא קסבר סתם חרמים לכהנים וכיון דאיכא כהנים חרמי כהנים אין להן פדיון]:

ר"ש [אומר] מהכא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן היובל אבל מטלטלי אפילו בזמן הזה:

אין גר תושב נוהג. שמצווין להחיותו ומוזהרין על הונאתו. גר תושב זה הכופר בעבודת כוכבים וכתיב נמי גבי גר תושב בטוב לו לא תוננו דהאי בטוב לו בלא תסגיר עבד אל אדוניו [כתי'] ומפרש בסיפרי זה גר תושב:

[שמעינן מהכא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן היובל ואמאי אצרכיה רב יהודה פדייה. לא קשיא מקרקעי אין נוהגין אלא בזמן היובל אבל מטלטלי אפי' בזמן הזה]:

והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה דהאמר דאחרימנהו לכולהו נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי:

מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דא"י דמו. והא אמרינן דבמטלטלי נוהג אפי' בזמן הזה:

[מחרים אדם את קדשיו כו'. כדמפרשינן לעיל]:

רבי ישמעאל אומר כתוב אחד כו' דר' ישמעאל יליף להו מהני קראי דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים כדמפרשינן לעיל:

ורבנן. דלא ילפי לה מהני קראי [הני קראי] למאי מיבעי להו:

[אל תקדיש. דכתיב לא יקדיש איש אותו מיבעי ליה למיקם עליה בלאו אם מקדישו לזבח אחר]:

(תקדיש דכתיב) תקדיש מיבעי ליה. שמצוה להקדישו לשם בכור:

ור' ישמעאל אמר לך להכי לא מיבעי דבכור ממילא קדיש דקדושתו מרחם אלא לא אתא קרא אלא לכדאמרן:

ור' ישמעאל ההוא קרא דכל חרם [קדש] דרבנן ילפי מיניה שחל על קדשי קדשים [חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש] ועל קדשים קלים מאי עביד ליה:

ר' ישמעאל סבר לה כר' יהודה בן בתירא דדריש לההוא קרא כל חרם קדש קדשים דסתם חרמים לבדק הבית [שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה']:

הדרן עלך המקדיש

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל שאינו רשאי. כלומר שאינו חייב כלום להקריב עולה כלומר כיון וכו'.