משנה ערכין ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ב · משנה ב | >>
אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה, ולא נראה יתר על שמונה.
שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים, ולא יתר על שלשה.
לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר.
קטן נמול אין פחות משמונה, ולא יתר על שנים עשר.
משנה מנוקדת
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְּעֻבָּרִים בְּשָׁנָה,
- וְלֹא נִרְאָה יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה.
- שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת,
- אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם,
- וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.
- לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל,
- אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה,
- וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.
- קָטָן נִמּוֹל,
- אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנָה,
- וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר:
נוסח הרמב"ם
אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברין לשנה,
- ולא נראה יתר על שמונה.
- שתי הלחם נאכלות - אין פחות משנים,
- ולא יתר על שלשה.
- לחם הפנים נאכל - אין פחות מתשעה,
- ולא יתר על אחד עשר.
- קטן נימול - אין פחות משמונה,
- ולא יתר על שנים עשר.
פירוש הרמב"ם
ידוע שחדשינו חדשי הלבנה, וכן ידוע ששנת הלבנה שלוש מאות וחמישים וארבע יום ותשע שעות פחות חומש שעה שלא בצמצום.
וכשאנו עושים חדשי השנה משלושים יום והוא הנקרא מעובר ונקרא גם כן מלא, וחדש עשרים ותשע יום והוא הנקרא חסר, עד שתהא השנה ששה חדשים חסרים וששה חדשים מעוברין, יהיה מספר ימי אותו שנה שלוש מאות וחמישים וארבע יום.
וישאר בידינו משנת הלבנה אותן השעות, ומפני קבוץ אלו המותרות אנו צריכין להוסיף בקצת השנים יום או יומים, עד שיהיו באותה שנה שמונה חדשים מעוברין. ולפעמים יהיו המותרות שיעלו בידינו פחות מהימים שהוספנו, ותהיה סיבה לחסר השנה הבאה משלוש מאות וחמישים וארבע, עד שיהיו בה חסרים יותר מששה. וזו היא אחד מהסיבות הראשונות להיות חסרים ושלמין וכסדרן.
ואין כוונתינו בכאן לדבר על כל אותן הסיבות ולא על טעם מניינם, לפי שהעניין הזה שמא יצטרך חיבור בפני עצמו. וכבר חבר זולתנו בספרד בזה העניין וזולתו מהמין הזה חיבור נאה מאד, שאין בינו ובין החיבורים שחיברו במזרח בענייני העיבור דומיא בשום צד, וכבר נתבאר בטעיות אותן החבורין מה שהוא מספיק, אבל זכרנו בכאן בזה דבר מועט כפי כוונת החיבור.
ומה שאמר לא נראה - בארו בתלמוד שעניינו שלא נראה להן כפי העיקרים שבידיהן, שראוי להיות מעוברים מהן יותר משמונה חדשים.
ושתי הלחם ולחם הפנים כבר בארנו זה באחד עשר ממנחות.
וקטן נמול - נתבאר גם כן בתשעה עשר משבת:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין פוחתים מארבעה חדשים מעוברות - של שלשה יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל שמונה חסרים עבדינן:
ולא נראה יותר על שמונה - כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על שמונה חדשים. שחדשה של לבנה כ"ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלש חלקים ה, הרי לשני חדשים נ"ט ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה, וחודש אחד משלשים יום ו. חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלשים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר, אלא מפני יתירות השתי ידות שעה ושבעים ושלש חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים ז:
אין פחות משנים - ליום שני לאפייתן:
ולא יותר על שלשה - ויום שלישי לאפייתן נאכלין, ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן, דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביו"ט שהוא שני לאפייתן:
לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה - שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן. בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו:
ולא יתר על שנים עשר - כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום ספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:
פירוש תוספות יום טוב
ולא נראה יתר על שמנה. פירש הר"ב שחדשה של לבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה. וע"ג חלקים. שכל חלק א' מתתר"ף לשעה. והשתי ידות הם ב' שלישים. והכי איתא בברייתא פ"ב דר"ה דף כ"ה. והטעם שעשו חלקי השעה לתתר"ף. כתב הרמב"ם בפ"ו מה' קדוש החדש. לפי שענין זה יש בו חצי. והוא תק"מ. ורביע והוא ר"ע. ושמינית והוא קל"ה. ושליש והוא ש"ס. ושתות והיא ק"פ. ותשיעית והוא ק"ך. וחומש והוא רי"ו. ועשור והוא ק"ח. וחצי עשור והוא נ"ד. ורביע עשור והוא כ"ז. [ע"כ]. ונוכל לשמש בהם בכל אלו המנינים כשנצטרך לכל מנין ומנין מהם. ומ"ש הר"ב לב' חדשים נ"ט ימים חדש א' מכ"ט וחדש א' מל' יום לפי שא"א לומר שר"ח יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר י"א) עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש. ואין אתה מחשב שעות. הרמב"ם ריש פ"ח מה' קידוש החדש. ומ"ש הר"ב מפני יתירות הב' ידות כו' צריכים פעמים לעשות ח' מלאים וד' חסרים. פעמים ח' חסרים וארבע מלאים. לפי שלא יתקבצו היתירות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים. ולפיכך לשנה הבאה יחסרו:
ולא יתר על י"א. פי' הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה להיות בה' כו' עיין בפירושו ספי"א דמנחות:
ולא יתר על י"ב. פירש הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה אחר אותה שבת. ועמ"ש סוף פט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) שכל חלק אחד מתתר"ף לשעה והשתי ידות הם שני שלישית. עתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) לפי שאי אפשר לומר שראש חודש יהיה במקצת היום, עד שיהיה מקצת היום מחרש העבר ומקצתו מהבא, שנאמר עד חודש ימים, מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחודש, ואין אתה מחשב שעות. הר"מ:
(ז) (על הברטנורא) לפי שלא יתקבצו היתרות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים, ולפיכך לשנה הבא יחסרו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אין פוחתין וכו': תוס' ס"פ שתי הלחם. בפי' רעז"ל ואם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר אותה שבת וכו' אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל כאן ועיין במ"ש בפ' כ"א דמעילה סימן ה':
תפארת ישראל
יכין
אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה: שישראל מונין המועדות לחדשי הלבנה. וחדשה הוא ימי הקפתה סביב לארץ, שהם כ"ט יום י"ב שעות ועוד / חלקי שעה. [וחלקו השעה לתתר"ף חלקים, מדנוכל לחלק המספר הזה למחצה שליש ורביע חמישית וכו'. חוץ משביעית]. ולפי שאי אפשר שיהיה מקצת שעות ראשונות של יום נמנות לחודש זה, ומקצת שעות האחרונות ימנו לחודש שלאחריו, דהרי כתיב עד חודש ימים, ימים עתה מחשב לחודש, ולא שעות [כמגילה ד"ה א']. לפיכך היתה התקנה לעשות חדש א' מלא, דהיינו של ל' יום, וחדש א' חסר, דהיינו של כ"ט יום [ועי' בשבילי דרקיע שלנו סי' א' ד' ז' בס"ד]. נמצא שבשנת הלבנה שהן י"ב חדש לבנה, יהיו ו' חדשים מהן מלאים, דהיינו של ל' ל' יום, וששה חדשים האחרים שבהן, יהיו חסרים, דהיינו של כ"ט כ"ט יום [עי' בהנ"ל סי' ח'] אולם מפני שברוב הימים יתקבצו יחד בחשבון כל התשצ"ג חלקים שנשארו בכל חדש, עד שיהיו יום שלם או יותר. ועי"ז צריך שיהיו חדשים מעוברים יותר מששה. ולפעמים מפני שיש ארבעה דחיות. שהן לא אד"ו ראש. מולד וקן בל תדרוש. ג"ט ר"ד בשנה פשוט גרוש. בט"ו תקפ"ט אחר עיבור, עקור מלשרוש [ועי' פירושם בהנ"ל סי' יא]. שחמתן נדחה ר"ה יום א' או ב' ימים יותר מהראוי, ויחסר משנה הבאה אותן ב' ימים. עי"ז צריכין לעשות אז בשנה הבאה חדשים חסרים יותר מששה, [ועי' במפרש לרמב"ם בקדוש החדש פ"ה ה"ה. ומ"ש רתוי"ט דלהכי יצטרכו לחסר לפעמים יותר מששה חדשים, לפי שלפעמים לא יתקבצו התשלגי"ן היתרים, בשיעור ב' ימים שהותירו בב' חדשים שמלאו, ולפיכך לשנה הבאה יצטרפו לחסר יותר מהששה חדשים, כדי לחסר מה שהותירו אשתקד, עכת"ד. ולפע"ד אין זה טעם מספיק דאם לא יתקבצו היתרות הנ"ל לב' מלאים, למה לן לעשות ח' מלאים, הו"ל לעשוה ז' מלאים, ולשנה הבאה כשיתמלא חשבון יום אחד, עם הנותר מהתשצגי"ן בשנה זו, שוב נעשה ז' מלאים]. והיינו דקאמר הכא אין פוחתין מד' חדשים מעוברים בשנה, דהיינו שיעשו רק ב' חדשים חסרים יתר מהראוי, ור"ל דאין ר"ה שאח"כ נדחה יותר מב' ימים מוקדם יותר מהראוי:
ולא נראה יתר על שמנה: ר"ל לא נראה לחכמים לעשות חדשים מעוברים בשנה יותר על שמונה דהייני שאפשר שיעשו רק ב' חדשים מעוברים יותר מהראוי. [ונ"ל דלהכי נקט כי הך לינשא, ולא בקיצור, ולא יותר על שמונה. משום דברישא כשמחסרין הב"ד חדשים יותר מהראוי. אין זילותא לב"ד, דאמרי אינשי אתחזי להו לרבנן הלבנה בחדשה כבר אף שלא ראינהו [וכדאמר בש"ס]. ומה"ט היה מסתבר לנו שבעת הצורך יחסרו חדשים יותר מח'. ולהכי קאמרה מתני' דאפ"ה אין מחסרים יותר מב' חדשים יתר מהראוי. משא"כ בסיפא דמייתי כשהב"ד מעברים חדשים יותר מהראוי. בכה"ג ודאי יש להם להב"ד רק התנצלות מעט על זה, והרי הכל ראו כבר הלבנה החדשה והם עברו החודש העבר, וליכא למימר רק דלאו אדעתייהו דאינשי לדקדק אחר הב"ד, ולהכי בכה"ג קאמרה מתני' ולא נראה וכו'. ר"ל בכה"ג ודאי לא מסתבר שיעברו יותר מב' חדשים יותר מהראוי]:
שתי הלחם: שמביאין בביהמ"ק בעצרת:
נאכלות אין פחות משנים: ר"ל ליום ב' לאפייתן, דהיינו כשנאפו מעיו"ט ונאכלות ביו"ט אחר שהניפן עם החזה ושוק של ב' כבשי עצרת [מנחות ס"ב א']:
ולא יתר על שלשה: דכשחל עיו"ט בשבת נאפות בערב שבת ונאכלות ביום א'. דאין אפייתן דוחה שבת וי"ט. [ואילה"ק מ"ש מכל הקרבנות שהכהנים מבשלין אותן ביו"ט לאכלן, ורק כשחל יו"ט בשבת. אין צליית או בשול של שעירי מוסף של רגלים דוחה שבת [כפסחים דע"א א'], נישמע דבשאר יו"ט יכולין לבשלן. א"כ יאפו נמי הב' לחם לאכלן היום. י"ל דהתם כהנים מבשלים אותן כשכבר זכום משולחן גבוה. משא"כ הב' לחם בשעה שנאפות יעדיין שייכים לגבוה דהרי מדנאפות בפנים [כמנחות צ"ה ב']. נתקדשו בתנור, ואסור לאכלן קודם תנופה, גם אין עומדין לגבוה, דהרי אינן ולא קצת מהן נקרב]:
לחם הפנים: שמסדרין בהיכל בכל שבת:
נאכל אין פחות מתשעה: ר"ל ליום ט' לאפייתן, דהיינו כבמורגל, דנאפות בע"ש, ומסדרן בהיכל בשבת, ונאכלות בשבת האחרת אחר שהקטירו ב' בזיכי הלבונה שהניחו על השולחי עם הלחם הפנים:
ולא יתר על אחד עשר: דאם חל יו"ט בע"ש, נאפות ביום ה' ונאכלות ביום היו"ד, ואם חלו ב' יו"ט של ר"ה ביום ה' ו', נאפות ביום ד', ונאכלות בשבת האחרת שהוא יום הי"א:
קטן נמול אין פחות משמונה: דהיינו כבמורגל:
ולא יתר על שנים עשר: דבנולד בין השמשות של ע"ש, אינו נימול בשבת, משום דביה"ש הוא ספק יום ספק לילה, ושמא יום הוא והו"ל שבת יום ט', דהו"ל מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה שבת או יו"ט. לפיכך מלין אותו ביום א' שהוא יום י' ללידתי. ואם חל יו"ט ביום א', נמול ביום ב' שהוא י"א ללידתו. ואם חלו ב' ימים של ר"ה ביום א' ב', נמול ביום ג' שהוא י"ב ללידתו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת