משנה נגעים ד ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה ז | >>

[עריכה]

בהרת ובה מחיה ופשיון. הלכה המחיה -- טמאה מפני הפשיון. הלך הפשיון -- טמאה מפני המחיה.

וכן בשער לבן ובפשיון.

הלכה וחזרה בסוף שבוע -- הרי היא כמות שהיתה. לאחר הפטור -- תראה כתחלה.

היתה עזה ונעשית כהה, כהה ונעשית עזה -- הרי היא כמו שהיתה, ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות^יד.

כנסה ופשתה, פשתה וכנסה -- רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

בהרת, ובה מחיה ופסיון -

הלכה מחיה - טמאה מפני הפסיון,

הלך הפסיון - טמאה מפני המחיה.

וכן בשיער לבן ובפסיון.

הלכה וחזרה בסוף שבוע -

הרי היא כמות שהיית לאחר הפטור - תיראה כתחילה.

היתה עזה ונעשת כהה,

או כהה ונעשת עזה - הרי היא כמות שהיית,

ובלבד שלא תמעט מארבע מראות.

כנסה ופסתה, או פסתה וכנסה -

רבי עקיבה - מטמא.

וחכמים - מטהרין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

הלכה הבהרת בסוף השבוע אשר הוא מוסגר, עוד שב כשיעור אשר היה, ולא נאמר שזה פסיון הוא וכבר נוסף, לפי מה שהוא שהקיש הפסיון אמנם הוא לפי מה שהיה בתחילת השבוע, ולזה אמר הרי היא כמות שהיתה.

ואם חזרה גם כן אחר שנעדרה הבהרת לגמרי ושפט עליו שהוא טהור תראה כתחילה, ולא נקיש אל הראשונה ונחשוב זה פסיון, כי כבר הוסר האום כולו, והדבר המתחדש הוא נגע אחר.

אולם אם נשאר ממנו מעט ונוסף אחר ששפט עליו שהוא טהור, הנה הוא טמא מוחלט, ממה שקדם לך בפרק אשר לפני זה שהפסיון סימן טומאה אחר הפטור בכל מיני הששה נגעים.

וכן אם יתחזק לובן הנגע או חסר הנה הוא כמו שהיה תחילה, ובתנאי שלא יהיה פחות לובן מקרום ביצה אשר הוא סוף מראות נגעים הארבעה.

ואם חסר שיעור הנגע ממה שהיה, עוד נוסף כמו מה שחסר וחזר אל השיעור אשר היה, רבי עקיבא חושב שזה כולו פסיון ואז יטמא שהנגע כבר נמשך בגוף. וחכמים אומרים, שאין זה פסיון לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהיה תחילה, ולא נחשוש במה שהתחדש בדבר בזמן מן התוספת והחסרון.

והלכה כחכמים:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

בהרת כגריס. והסגירו ובסוף השבוע מצא בה מחיה ופסיון והחליטו:

הלכה המחיה שבא עליה נגע:

טמאה הבהרת. מפני הפסיון:

הלך הפסיון. כגון שכנסה הבהרת וחזרה לכגריס:

וכן שער לבן ופסיון. אם הלך האחד טמא מפני השני ודין מחיה ושער לבן תנא לעיל לחודיה משום פלוגתא דרבי שמעון ורבנן:

הלכה וחזרה בסוף שבוע. הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגירו ובסוף השבוע חזרה:

הרי היא כמות שהיתה. ומסגירו הסגר שני:

לאחר הפטור. דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אחרי כן חזרה תראה כתחלה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואחרי כן הלכה ושוב חזרה ופלוגתא היא בתורת כהנים דתניא וטהרו הכהן מספחת היא (ויקרא יג) ואע"פ שלא נשתנה מראה יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה תלמוד לומר היא מה יעשה לה רבי יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין והאי חזרה היינו במקומה הראשון דאי במקום אחר הרי זו בהרת אחרת:

היתה עזה כשלג. כשהסגירו ונעשית כהה בסוף שבוע ראשון כגון כסיד או כקרום או היתה כהה כקרום בשעת הסגר ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון הרי [היא] כמו שהיתה וטעונה הסגר שני דהיינו עומד בעיניו:

ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. דאם נשתנה למטה מארבע מראות פוטרו מיד וטהור אבל עמד בארבע מראות אע"פ שתחלתה כשלג וסופה כקרום אין זה כהה ומסגירו הסגר שני ואינו פוטרו בהסגר ראשון ובתורת כהנים יליף לה מדכתיב (שם) והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאילו לא כהה וכי האי גוונא דרש בתורת כהנים בסוף שבוע שני דאם העז וכהה או כהה והעז כעומד בעיניו חשיב ופוטרו וברייתא דתורת כהנים הבאתיה בפ"ק ופירשתיה שם דבין בשבוע ראשון בין בשבוע שני כעומד חשיב הילכך בסוף שבוע ראשון מסגיר ובסוף שבוע שני פוטר:

כנסה ופשתה. היכא דהסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע כנסה ואח"כ פשתה את מקום הכנוס ולא יותר או שפשתה בסוף שבוע ואח"כ כנסה מקום הפסיון ולא יותר הרי היא כמו שהיתה ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגיר הסגר שני ואי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ובתורת כהנים דריש לה מקראי ובפ"ק הבאתיה ובכה"ג מודו כ"ע כדמוכח בתוספתא דקתני הרי זו כמו שהיתה ולא קתני בה פלוגתא דר"ע ורבנן והא דפליגי לאו בכי האי גוונא פליגי אלא כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד והסגירו ובסוף השבוע כנסה אותו ועוד ואח"כ פשתה אותו ועוד ר' עקיבא מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרין דלא חשבי ליה פסיק מאחר דתחלתה היתה כגריס ועוד וכן נמי וכנסה שפשתה משהו מכגריס ואח"כ כנסה אותו משהו דרבי עקיבא מטמא מאחר דפשתה וחכמים מטהרין כיון דחזרה לכמות שהיתה וכל הנך פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בסוף שבוע שני לאחר הפטור דלאחר שפטרו נמי אם חזר ופשה טמא ומתוקמא דרבי עקיבא בכנסה באמצע שבוע ובסוף שבוע פשתה או פשתה באמצע שבוע ובסוף שבוע כנסה ולפיכך הרי היא כמו שהיתה שחזרה קודם שהיתה לה שעה ראויה להראות לכהן וכי פליגי רבי עקיבא ורבנן בנשתנית בז' עצמו ובו ביום חזרה לכמות שהיתה ובתוספתא תניא בהרת אחר הפטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג הרי זו כמו שהיתה ולא קתני בה פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אע"ג דתני התם פלוגתייהו בשאר מילי והיינו טעמא כיון דפטרו כהן ואין זקוק לו לא מחייב להראותו הואיל וחזרה לכמות שהיתה ואי נמי בעי בפני הכהן עצמו פשתה וכנסה או כנסה ופשתה מודה בה ר"ע מאחר דכבר נסתלק:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בהרת ובה מחיה ופשיון - בהרת כגריס והסגירו ^יא, ולסוף שבוע מצא בו מחיה ופסיון והחליטו:

הלכה המחיה - כגון שבא עליה הנגע, טמא הבהרת מפני הפשיון:

הלך הפשיון - כגון שכנסה הבהרת וחזרה לכגריס:

וכן שער לבן ופשיון - אם הלך האחד, טמא מפני השני:

הלכה וחזרה בסוף השבוע - כגון שהסגירו על בהרת כגריס, והלכה הבהרת באמצע השבוע ^יב, ובסוף השבוע חזרה:

הרי היא כמות שהיתה - ומסגירו הסגר שני:

לאחר הפטור - דראה אותה הכהן בסוף שבוע כשהלכה לה ^יג ופטרו, אם אחרי כן חזרה, תיראה בתחילה. והאי חזרה היינו במקומה הראשון, דאי במקום אחר, א"כ הרי זו בהרת אחרת:

היתה עזה - כשלג כשהסגירו: ונעשית כהה:

בסוף שבוע ראשון, כגון כסיד או כקרום - או שהיתה כקרום בשעת הסגר, ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון:

הרי היא כמות שהיתה - וטעונה הסגר שני, כמו עמד בעיניו:

ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות - שאם נתמעטה מארבעה מראות, פוטרו מיד וטהור:

כנסה ופשתה - היכא דהסגירה בבהרת כגריס, ובסוף שבוע כנסה, ואח"כ פשתה את מקום הכנוס ולא יותר. או שפשתה בסוף שבוע, ואח"כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר:

ר' עקיבא מטמא - שהרי פשה ^טו:

וחכמים מטהרים - שאין זה פשיון, אלא הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון, מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו וטהור:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בהרת ובה מחיה ופשיון. פירש הר"ב בהרת כגריס והסגירה ולסוף שבוע כו'. וכ"כ הר"ש. ומשוס פסיון צריכו לפרש שהסגירו כו':

וכן בשער לבן ובפסיון. ודין מחיה ושער לבן. תנא לעיל לחודה. משום פלוגתא דר"ש ורבנן. הר"ש:

הלכה וחזרה בסוף שבוע. לשון הר"ב כגון שהסגירו כו' והלכה הבהרת באמצע השבוע כו'. ולשון הר"ש הסגירו ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום. או שהלכה באמצע השבוע כו':

לאחר הפטור. לשון הר"ב דראה אותה הכהן בסוף השבוע כשהלכה לה כו'. או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח"כ הלכה ושוב חזרה. הר"ש:

היתה עזה ונעשית כהה כו'. פי' הר"ב היתה עזה כשלג כו' ונעשית כהה כגון כסיד או כקרום וכו'. וכן לשון הר"ש. וכבר כתבתי בזה בפ"ק מ"ג [ד"ה לפטור] [וכן כתבתי שם ג"כ בס"ד מנלן שאם היתה כהה ונעשית עזה שהרי היא כמו שהיתה]:

כנסה ופשתה וכו' רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים. פירש הר"ב היכא דהסגירה בבהרת כגריס ובסוף שבוע כנסה כו' ר"ע מטמא שהרי פשה וחכמים מטהרים וכו' ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו וכו'. [הר"ש]. וכ"פ הרמב"ם ר"ע חושב שזה כולו פסיון וכו'. וחכ"א שאין זה פסיון. לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהי' תחלה. ולא [נחוש] במה שהתחדש בדבר [באמצע] הזמן מן התוספת והחסרון. ע"כ. גם בחבורו [פ"ד מהט"צ הלכה ה] העתיק נתמעטה בתוך ימי הסגר ופשתה כו'. והקשה הראב"ד דמדתנן לקמן ר"ע אומר תראה כבתחלה לפי' א"א להעמיד זו בתוך ימי הסגר דא"כ רבי עקיבא למה היה מטמא. כלומר מחליט. ואולי לא כתב זאת כנגד משנה זו דכנסה ופשתה אלא מ"ש אח"כ למטה [שם הלכה ט'] בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה כו'. הרי הוא בטהרתו. )עכ"ד. אבל מתוך פי' הרמב"ם שבמשנתינו שכתבתי מבואר דמפרש לבבא זו שהתוספת והחסרון בתוך ימי ההסגר נעשה. מבואר א"כ שזו הבבא העתיק כנגד משנתינו. ומפני כן אני תמה על הכ"מ שהיה לו פי' הרמב"ם. והניח לדברי הראב"ד וחתר מקום שיצא לו להרמב"ם בבא זו דנתמעטה בתוך ימי הסגר והוציאו מת"כ. והרי מבואר היטב מתוך פי' הרמב"ם דמשנתינו זו היא אותה בבא. גם הבבא דבהרת שכנסה אחר הפטור כו' שכתב הרמב"ם. וחשב הראב"ד שאותה בבא כתבה ממשנתינו זו לא היא אלא מן התוספתא פ"ב והביאה הר"ש במתני'. וזאת לשונה בהרת אחר הפטור. כנסה ופשתה. או פשתה וכנסה כו' הרי זו כמו שהיתה. ע"כ. וזה אמת שבתוספתא היא שנויה במקום משנתינו זו. מ"מ העתיק הרמב"ם גם שתיהם. לפי שהתוספתא דשנאה בהדיא לאחר הפטור. ולא קתני בה פלוגתא דר"ע. אע"ג דתני התם פלוגתייהו דבשאר מילי. ש"מ משום דלאחר הפטור לא פליג ר"ע. וכמ"ש ג"כ הר"ש. וכתב הטעם דכיון דפטרו כהן ואין זקוק לו. לא מחויב להראותו. הואיל וחזרה לכמות שהיתה. וא"נ בעודו בפני כהן ענמו פשתה וכנסה או כנסה ופשתה. מודה בה ר' עקיבא מאחר שכבר נסתלק. ע"כ. וסובר הרמב"ם דאם כן משנתינו דפליג בה ר"ע. היינו משום דמיירי בתוך ימי הסגר. ואע"פ שבפירושו כתב על דברי חכמים. או לאחר הפטור י"ל דבדברי רבנן כתב כן. אבל לא שר"ע חולק גם בזה. א"נ דבפירושו אה"נ דסובר דר"ע פליג. ולא היה מדייק מהתוספתא. אבל בחבורו [פ"ד מהט"צ] חזר בו מזה. וסובר דמתני' בתוך ימי הסגר בלבד. ולפיכך העתיק כך למשנתינו. וחזר ג"כ והעתיק להתוספתא ג"כ בפני עצמה. משום דהיא מיירי לאחר הפטור. וניחא לפי זה גירסת ספרי הרמב"ם שבידינו. דבהעתיקו למשנתינו מסיים הרי זה יסגיר. ולא מסיים נמי או יפטור. כגי' הספר שלפני הראב"ד. דהא משנתינו לא איירי אלא בתוך ימי הסגר. ואע"פ שהכ"מ הסכים לגי' ספר הראב"ד. ושכך מצא בספר מוגה. מה שנ"ל כתבתי. ואולי אותו ספר הוגה ע"פ נוסח הראב"ד. ומעתה שהוכחתי דהרמב"ם לא פי' משנתינו בלאחר הפטור. א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתה. למה בכאן ר"ע מטמא. כלומר מחליט. ולקמן קאמר תראה בתחלה. ומ"ש הכ"מ דאף ) אחילוקו של הראב"ד דהכא לאחר הפטור. אכתי בפשתה וכנסה אין שום טעם שיחליט. ולפיכך כתב דמ"מ אנו מוכרחים לפרש. דטמא דאמר ר"ע. היינו לומר דתראה מתחלה. ולאפוקי מחכמים דמטהרים. ע"כ. אני מכריחו שלא יוכל לפרש כן. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ר"ע חושב שזה כולו פסיון ואז טמא. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע"כ. ועוד דלפירושו דהכ"מ דחוק מאד. דבבבות שאמרו חכמים תראה בתחלה קאמר נמי ר"ע מטמא. והתם ודאי יחליט קאמר. והיאך יאמר בלשון אחד ואין ענינם שוה. וצריכין שילמדו מדברי חכמים שחלוקין עמו. שאם חולקים לטהר. יהיה פירוש דבריו דטמא. להראות בתחלה. ואם חכמים חולקים וס"ל להראות בתחלה. יהיה פירוש דבריו דטמא להחליט. וזה דוחק ודאי. ותו קשיא לי אף לדברי הראב"ד דאי איתא דהך דהכא לאחר הפטור. והך דלקמן דרבי עקיבא אומר תראה בתחלה היינו בתוך ימי הסגר. א"כ לא ה"ל לתנא לשנות הלשון בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס כיון דלאו בהכי תליא כלל. אלא הל"ל ואם בתוך הסגר. ולכן הנכון מה שהעיד הכ"מ [שם הלכה ה'] שבמשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר"ע אומר תראה בתחלה. דזו המשנה אינה בנוסחת הרמב"ם. ע"כ. וכן בדפוס ישן שבגמרא לא נדפסה כלל. ומתני' ט' מחולקת לשתי בבות. והמדקדק בלשון הרמב"ם שבפירושו. יראה מבואר מאד שמתני' ט הוא שמפרש. ואין בפירושו כלום על מתני' ח. והיא זו דר"ע אומר תראה בתחלה. וגם בחבורו לא העתיקה. ש"מ דל"ג לה ) ודבתוספתא גרס לה. ל"ק דלא גרס פלוגתא דר"ע בהך דהכא כמ"ש לעיל. ומ"מ במשנה ל"ג לה הרמב"ם. ולענין דבפשתה וכנסה שכתב הכ"מ. דאין טעם שיחליט. י"ל דסברת ר"ע דהתורה לא הקפידה. אלא על שתפשה. והיינו דדייק הרמב"ם בפירושו שכתב. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע"כ. ואכתי תינח להרמב"ם דל"ג למתני' דלקמן. אבל הר"ב דגרס לה ומפרש הכא דר"ע מחליט. שהרי כתב הטעם שהרי פשה. ועוד דבדברי חכמים פי' שיסגיר. ש"מ דלר"ע יחליט. א"כ קשיא קושית הראב"ד ממתני' דלקמן. וצ"ע. ול' הר"ש היכא דהסגירו בבהרת כגריס וכו'. עד מקום הפסיון ולא יותר. כלשון הר"ב. אבל מסיים בה הכי. הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני פוטרו. ובתורת כהנים דריש להו מקראי. ובכהאי גוונא מודו כולי עלמא. כדמוכח בתוספתא דקתני הרי זו כמו שהיתה. ולא קתני בה פלוגתא דר"ע ורבנן. והא דפליגי לאו בכהאי גוונא פליגי. אלא כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד. והסגירו. ובסוף השבוע כנסה אותו ועוד. והסגירו הסגר שני. ואח"כ פשתה אותו ועוד. ר"ע מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרים דלא חשיבי ליה פשיון. מאחר דתחלתו היה כגריס ועוד. וכן נמי פשתה וכנסה. שפשתה משהו מכגריס ואח"כ כנסה אותו משהו. [ומהר"ם הגיה שצ"ל וכן נמי פשתה וכנסה שפשתה כחצי גריס למזרח. ואח"כ כנסה חצי גריס למערב. וסיפא פירושא דרישא דבבבא דבסמוך מפ' פלוגתייהו. ע"כ]. וכתב עוד הר"ש וכל הנך פלוגתייהו דר"ע ורבנן. בסוף שבוע שני לאחר הפטור כו'. עכ"ד. ומהר"ם כתב כל היכא דקתני ר"ע מטמא. היינו מחליט. לבד מבבא קמייתא זו שהוא כולל כמה מילי להסגיר ולהחליט. דיש מהן להסגיר ויש מהן להחליט ומשום דכייל מילי טובא נקט האי לישנא. ועוד משום דבעי למתני וחכמום מטהרין. עכ"ל. והראב"ד כתב [שס הלכה ט'] שאינו מתיישב אלא בבהרת כגריס. שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר הפטור ואח"כ חזרה למקומה. לא היו חכמים מטהרים. וכן היא השאלה ששאלו את ר' אליעזר במתני' דספ"ט. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יא) (על הברטנורא) ומשום פסיון צריך לפרש שהסגירו:

(יב) (על הברטנורא) או בסוף שבוע וחזרה בו ביום. הר"ש:

(יג) (על הברטנורא) או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח"כ הלכה ושוב חזרה. הר"ש:

(יד) (על המשנה) מארבעה כו' משמע דכולן מצטרפות, וכדעת הר"מ. וצ"ל לדעת הר"ש והר"ב דהתם, דהכי קאמר, דאי מתמעט מד' כו' טהור, אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא, וזה תלוי בצירוף. ומה שכתב כשלג ונעשה כקרום, צריך לומר דאליבא דר' מאיר דריש פרק א' שהוא תנא קמא נקטי:

(טו) (על הברטנורא) מוכח מלשונו דרוצה לומר דר' עקיבא מטמא ויחליט. וכן מדכתב לחכמים יסגיר, מוכח דלר"ע יחליט. וקשה ממתניתין דלקמן. וצ"ע. והר"מ לא גריס למתניתין דלקמן כלל. והר"ש כתב, דבכגריס מודו כולי עלמא דהרי היא כמו שהיתה. והכא פליגי בכגריס ועוד, והסגירו, ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד, והסגירו שנית, ואח"כ פשתה אותו ועוד. [ומתניתין ח' פירושא דופשתה וכנסה דרישא הוא. ולשון מטמא, כולל החלט והסגר]. וכל הנך פלוגתייהו בסוף [שבוע ב'] לאחר הפטור:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הלכה וחזרה בסוף שבוע. ואפי' שההליכה והחזרה שתיהן היו ביום אחרון של סוף השבוע הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני ואם עמדה בסוף שבוע שני פוטרו ולא אמרינן כיון שהלכה כשחזרה הוי נגע חדש וצריך שני הסגרות אלא כיון שחזרה למקומה הראשון הרי היא כאילו לא הלכה ופלוגתא היא בת"כ פ' שני דפרשת נגעים דתניא וטהרו הכהן מספחת היא ואע"פ שלא נשתנה מראה יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה ת"ל היא מה יעשה לה ר' יהודה אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ד היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת סוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמו שהיתה הרי הוא כמות שהי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה שנ"ל שגירסת רבינו היתה כמו שכתב והעתיק למשנה כמנהגו ע"כ ר"ל שבמקום האי בבא דהלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחלה הי' גורס מה שכתבנו בשמו ז"ל לפי מה שנראה למהרי"ק ז"ל. ועיין עוד במה שאכתוב בסמוך:

היתה עזה וכו'. עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים:

כנסה ופשתה. היכא דהסגירה וכו' לשון רעז"ל עד או פשתה בסוף שבוע ואח"כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר. אמר המלקט סוף לשון זה ברבינו שמשון ז"ל הכי הרי היא כמות שהיתה ומסגירו שנית בסוף שבוע ראשון ופוטרו בשני ובהא לא קפליג ר' עקיבא כדאיתא בתוספתא אלא בכה"ג פליגי כגון שהיה בתחלה כגריס ועוד והסגירו ובסוף שבוע שני או לאחר הפיטור כנסה אותו ועוד ואח"כ פשתה אותו ועוד ר' עקיבא מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרין דלא חשבי לי' פשיון מאחר דתחלתה היתה כגריס ועוד וכן נמי פשתה וכנסה ר"ע מטמא דחשיב לי' כפשיון וחכמים מטהרין הואיל וחזרה לכמות שהיתה וכל הנך פלוגתי דר' עקיבא ורבנן בסוף שבוע שני ובחזרה לאחר הפיטור דלאחר שפטרו נמי אם חזר ופשה טמא עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל ועוד האריך הר"ש ז"ל ע"ש. וז"ל שהביא הר"ס ז"ל פי' הר"ש ז"ל דבכה"ג מוכח בתוספתא דכ"ע מודו דהיא כמות שהיתה ופלוגתייהו היכא דהסגירו בבהרת כגריס ועוד ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד ואח"כ פשתה אותו ועוד וכן נמי פשתה משהו מכגריס ואח"כ כנסה אותו משהו. עוד פי' דפלוגתייהו בנשתנית בז' עצמו ובו ביום חזרה לכמות שהיתה ולא שכנסה באמצע שבוע ובסוף שבוע פשתה דלכ"ע ה"ה היא כמו שהיתה ובזה לא קשה מידי מדר"ע לדר"ע דקתני לעיל בפ"ק ויש בדבר להקל ולהחמיר דהיינו להקל אם פשתה ביום שבת ולמחר כנסה והכא קתני פשתה וכנסה ר"ע מטמא דהתם מיירי ביום שאין ראוי להסגיר ולא להחליט דהיינו יום שבת והוי כמו באמצע שבוע והכא מיירי ביום שביעי עצמו פשתה וכנסה ודו"ק עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

בהרת:    כגריס או יותר והסגירה. דאי לא הסגירה לא היתה מתטמא אח"כ משום פסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה:

ובה מחיה ופסיון:    דבסוף שבוע א' או ב' מצא בה מחיה ופסיון:

הלך הפסיון טמאה מפני המחיה:    פשיטא. ונ"ל דמשום הלך המחיה טמא משום פסיון נקט לה. דסד"א דכיון דבכה"ג נשתנה תואר הנגע. דמעיקרא הי' תארה כטבעת סביב המחיה. ואח"כ כשהלכה המחיה נתמלא כל חללה שבאמצע. הרי פנים חדשות בא לכאן ונגע חדש הוא. ולא תתטמא משום פסיון. והרי נגע בתאר זה לא פשתה. ומה שכסתה על פני המחיה. פשיון לתוכה הי' דאמ"ט. קמ"ל ואגב הך בבא נקט נמי אינך בבי. עוי"ל דמיירי הכא שלא החליטו הכהן רק עבור הסיט"ו שעבר אח"כ. וקמ"ל דאע"ג שלא החליטו עבור סיט"ו הנשאר עדיין אפ"ה כל דיני מוחלט עליו:

וכן בשער לבן ובפסיון:    דבהלך הא' טמא מפני הב':

הלכה וחזרה בסוף שבוע:    מלת בסוף שבוע רק אחזרה קאי. וכגון בהרת כגריס שסגרה והלכה הבהרת או נתמעטה מכגריס בתוך ימי ההסגר. ובסוף שבועת ההסגר כשראהו הכהן מצאו שחזרה הנגע למקומה הראשון. או שבסוף השבוע מצא הכהן שנתמעטה. וקודם שפטרו ראה שחזרה למקומה הראשון. אינה כנגע חדש. [וכן מוכרח דגם בהלכה וחזרה שניהן בסוף הסגר לעיני הכהן ג"כ אינו כנגע חדש מדלא אשכחן בסיפא גוונא שתראה בתחלה רק אחר שפטרו ממש. ולא ידענא למה השמיט הרב ז"ל מלהביא גם הך גוונא]:

הרי היא כמות שהיתה:    לפיכך אם הוא בסוף שבוע א' נדון כעמד בעיניו וחוזר ומסגירו רק שבוע א'. ואם אירע כך בסוף שבוע ב' פוטרו לגמרי. מיהו דוקא בחזרה למקומה הראשון. דאי חזרה בשנוי מקום אפילו בחזרה קודם פטור. זו נגע אחרת היא [משא"כ בבגדים ובבתים. כשחזרה אפילו שלא במקומה הראשון כנגע הראשון דיינינן לה]:

לאחר הפטור:    אם כבר פטרו הכהן מחמת שעמדה בעיניה ב' שבועות או משום שנתמעט מכגריס בסוף שבוע א' או ב'. ולאחר הפטור חזרה ונתמעטה וחזרה ונתגדלה לכגריס במקומה הראשון:

תראה כתחלה:    וצריכה ב' הסגרות. מיהו כשפטרו הכהן בסוף שבוע ב' מדעמדה בעיני' ב' שבועות ולא נתמעטה ולאחר הפטור פשתה. לכ"ע דינה כנגע הראשונה. והרי כל פשיון שלאחר פטור טמא מיד:

ונעשית כהה:    כשהסגירה היתה במראה טמא עז. ובסוף השבוע מצאה במראה טמא כהה מראשונה. אבל עדיין היא בא' מד' מראות. או איפכא:

הרי היא כמו שהיתה:    דמדנשאר שיעור גודל הנגע וגם שיעור לבנונית. כפי הראוי לטמא. עדיין לא נתבטל שמה הראשון והו"ל כעמדה בעינה [ונ"ל דמדלא מחלק הכא בין שאירע כך קודם שפטרו או אחר שפטרו. משמע דגם באירע כך לאחר שפטרו נשאר בפטורו כבתחילה. אף שנשתנה מראית הנגע. וזה דלא כהר"ב דדייק וכתב שאירע כך בסוף שבוע ראשון. והרי מוכח כדברינו. מדקאמר בסיפא ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. והר"ז ודאי מיירי שפטרו מדכהה. ואחר הפטור נעשה עז. וק' ל"ל דנקט שכהה מד' מראות בפטור הרי גם בפטרו במראה טמא כהה וחזר למראה טמא עז. נמי תראה בתחלה. אע"כ דכל שנוי ממראה טמא למראה טמא אפילו לאחר הפטור. היא כמו שהיתה. ועונ"ל דבנתהוו ב' שנויים ביחד שהלכה כהה. וחזרה עזה. ואפילו אירע כך בין ההסגרים אפ"ה תראה בתחלה. דאי"ל דהיתה עזה דקאמר תנא. ר"ל אותה שהלכה וחזרה דנקט ברישא. ליתא דמי גרע הלכה במראה כהה. מנתמעטה מד' מראות בסיפא דאמרינן שכשתחזור במראה טמא תטמא בתחלה. וא"כ ה"נ כשהלכה הרי ודאי לא גרע מכהה מד' מראות. רק י"ל התם בכהה מד' מראות ופטרו משא"כ הכא שאירע כך בין ההסגרים ודו"ק]:

ובלבד שלא תתמעט מד' מראות:    דכשפטרו מדנתמעט נמוך מד' מראות. הו"ל כהלכה לגמרי וזו שנתהוו אח"כ נגע חדש הוא. ונל"פ דבאירע כך בסוף הסגר קודם שפטרו הכהן בפירוש. לא עדיף כהה מד' מראות. מהלכה לגמרי וחזרה בסוף ההסגר לעיני הכהן. דכל שלא פטרו בפירוש אמרינן דהיא היא:

פשתה וכנסה:    נ"ל דמדנקט לעיל לשון הלכה וחזרה. והכא נקט לשון כנס ופשה. ע"כ ה"ט משום דברישא. סתמא בבהרת כגריס מיירי להכי נקט גבה לשון הלכה. דמשמע שעברה לגמרי. או שנתמעטה מכגריס דהו"ל כהלכה לגמרי. אבל הכא הרי ע"כ מיירי שהיא יותר מכגריס. דאי הכא בכגריס שנתמעט מיירי היינו הלכה וחזרה דרישא. וכן מוכח נמי מדאיצטריך למנקט במשנה ה' בהרת כגריס. ש"מ משום דבבא זו שלפני' ביתר מכגריס מיירי להכי אצטריך לפרש בבבא שלאחרי' דמיירי בכגריס. וא"כ מדמיירי הכא ביותר מכגריס. שפיר נקט כנס ופשה. ר"ל שבסוף ראשון מצא שכנסה עד כגריס. ומדנשאר כגריס. חזר והסגיר שבוע ב' ובסוף שבוע ב' מצא שחזרה ופשתה כאותו שיעור המקצת שכנסה בסוף שבוע א'. או שבסוף שבוע א' או ב' מצא שפשתה הנגע שהסגיר וטמאו הכהן. ואח"כ כנסה אותו פסיון. ונשארת כמו שהיתה קודם ההסגר. ונ"ל עוד דמדלא מחלק הכא כברישא. בין שנולד בשנוי בסוף הסגר. או שנשתנה אחר הפטור. ש"מ דגם לאחר הפטור מיירי כנס ופשה. וכגון שבסוף שבוע ב' מצא שכנסה עד כגריס ופטרה. דהרי אפילו היתה עומדת בעיני' בסוף שבוע ב' הי' פוטרו. אבל זו כנסה ופטרו. ואחר הפטור חזרה ופשתה אותה מקצת שכנסה סוף שבוע ב':

ר' עקיבא מטמא:    שכיון שמצא בסוף שבוע ב' שפשתה הנגע שבו יותר מהשיעור שסגרו עליו בתחלת שבוע ב'. הרי פשה. וכ"כ כשפטרו בסוף שבוע ב' מדכנס עד כגריס כיון דפשתה על השיעור שפטרו בה. מחשב פשיון וטמא. וכ"כ בפשה וטימאו. ואח"כ כינס ונשאר כגריס. ס"ל לר"ע כיון שטימאו. ועדיין נשאר שיעור נגע הרי הוא בטומאתו עד שיתמעט הנגע מכגריס:

וחכמים מטהרין:    דס"ל דדוקא ברישא בהלכה וחזרה. דלא נשאר כגריס מנגע הישן. הו"ל הראשונה כליתא. וזו נגע חדש הוא. משא"כ הכא. שאחר שכנסה נשאר כגריס מנגע הראשונה. להכי כשכנס אח"כ בסוף הסגר ראשון. וחזר ופשתה בסוף הסגר ב' לשיעורה בתחלה. דיינינן לה כנגע הראשונה וכיון שלא פשתה על שיעורה שבתחלה טהורה. וכ"כ כשכנסה בסוף שבוע ב' עד כגריס ופטרה. ולאחר הפטור חזרה ופשתה כשיעור כניסתה ולא יותר. נשארה בטהרתה. דהרי אם בסוף שבוע ב'. הי' מוצאה בזה השיעור שמצאה השתא. ג"כ הי' מטהרה. כדין עמדה בעיני' ב' שבועות. וכ"כ בפשתה בסוף שבוע א' או ב' וטימאה ואח"כ כנסה אותו פסיון. אע"ג שנשארה כגריס. טהור מדעבר הסימן טומאה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת