משנה מעילה ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ו · משנה ב | >>
שלח ביד חרש, שוטה, וקטן, אם עשו שליחותו, בעל הבית מעל.
לא עשו שליחותו, החנוני מעליא.
שלח ביד פקח, ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני, החנוני מעל כשיוציא.
כיצד יעשה, נוטל פרוטה או כלי ויאמר: פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא, מחוללת על זה.
שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף.
שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
- אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ,
- בַּעַל הַבַּיִת מָעַל;
- לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ,
- הַחֶנְוָנִי מָעַל.
- אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ,
- שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ,
- וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָנִי,
- הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא.
- וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָנִי,
- כֵּיצַד יַעֲשֶׂה?
- נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְּלִי, וְיֹאמַר:
- פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא,
- מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה;
- שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבִשְׁוֵה כֶּסֶף:
- פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא,
שלח ביד חירש שוטה וקטן -
- אם עשו שליחותן - בעל הבית מעל,
- לא עשו שליחותן - השליח מעל.
- שלח ביד איש פיקח,
- ונזכר עד שלא הגיע אצל החנווני,
- החנווני מעל לכשיוציא.
- כיצד יעשה?
- נוטל פרוטה או כלי ואומר: "פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא - מחוללת על זה".
- שהקודש נפדה בכסף, ובשוה כסף.
- ונזכר עד שלא הגיע אצל החנווני,
אלו אף על פי שאין להם שליחות בכל הדברים, לעניין מעילה הואיל ונעשה שליחותו מועל יהיה השליח מי שיהיה.
וכבר ביארנו שהמעילה אין מזיד חייב בה, לפי שעוונו גדול מלכפר בתשלומים וקרבן, אבל חייב בה שוגג כמו שנתבאר בתורה.
ומה שאמר ונזכר - רוצה לומר נזכר בעל הבית והשליח כאחד, אבל כל זמן שנזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל.
ולפי שידעו שניהם יחד קודם שתגיע פרוטה ליד החנוני דרך משל נפטרו מן המעילה, והחנוני שוגג לפי שלא ידע שהיה קדש, וכשמשתמש באותה פרוטה אז ימעול כמו שבארנו בפרק שלפני זה, ולפיכך אמר החנוני מעל לכשיוציא.
ולפיכך אם ידע החנוני גם כן קודם שיוציא הפרוטה שהגיע לידו שהיתה הקדש, והרי נתערבה בכלל מעותיו, ורצה שיהא מותר לו להשתמש בה לכתחילה בלא עוון, אין לו תקנה אלא שיחלל אותה כמו שזכר:
ביד חרש שוטה וקטן - שאינן בני שליחות. אפילו הכי הואיל ונעשית שליחותו המשלח מעל י:
החנוני - שקבל המעות מיד חרש שוטה וקטן, חייב כשיוציא המעות של הקדש בחפציו:
ונזכר - בעל הבית קודם שהגיעו המעות ליד חנוני, וכיון שנזכר שוב אינו חייב קרבן מעילה, שאין קרבן מעילה אצל מזיד:
החנוני חייב - והוא שנזכרו בעל הבית והשליח, דהשתא אין כאן שוגג אלא חנוני. אבל אם נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח, השליח מעל שהוא שגג תחלה יב:
כיצד יעשה - כלומר אם ידע החנוני בפרוטה זו שהיא קודש קודם שיוציאנה ונתערבה כבר עם שאר פרוטות שיש לו, כיצד יעשה ויהיה מותר להשתמש בפרוטותיו:
בעל הבית מעל. פי' הר"ב הואיל ונעשית שליחותו מידי דהוה אמעטן של זיתים. דתנן בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא ליה מוכשרים. גמ'. וכלומר דהוי ממילא. כמו חש"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. [*וכן המעטן לאו בר זיעה הוא. כדפירש"י] וא"ת אדרבה ניליף מתרומה דהא מתרומה ילפינן למעילה. כדלעיל בריש פרק ה'. וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מסכת תרומה. וי"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע"י *)שלוחו בר דעת. לכך מסתבר ליה לדמויי להא דמייתי. דאין קפידא בבר דעת. תוס':
לא עשו שליחותו החנוני מעל. לפי שהחש"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס':
ונזכר. כתב הר"ב והוא שנזכרו בעה"ב והשליח כו' אבל אם נזכר בעה"ב וכו' השליח מעל. וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעה"ב בעה"ב מעל כמ"ש לעיל בשם התוספות:
(י) (על הברטנורא) מידי דהוה אמעטן של זתים בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא לה מוכשרים. גמ'. וכלו' דהוי ממילא כמו חש"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. עתוי"ט:
(יא) (על המשנה) מעל. לפי שהחש"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס':
(יב) (על הברטנורא) וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעל הבית. בעה"ב מעל. תוס':
שלח ביד חש"ו וכו': תוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ד:)
אם עשו שליחותן בעל הבית מעל: מפרש ר' אלעזר בגמרא עשאום להני חש"ו כמעטן של זיתים דתנן רפ"ט דטהרות הזיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן פירוש דניחא ליה בההיא זיעה דלא אזיל לאיבוד ואע"ג דמעשן לאו בר דעת הוא חשיבא האי זיעה ומכשרא לטומאה הכא נמי חש"ו אע"ג דלאו בני דיעה נינהו כי איתעבידא שליחותיה על ידיהן הואיל וניחא ליה בגויה מעל ור"י אמר דעשאום כאותם ששנינו בברייתא נתנו לעירוב ע"ג הקוף או ע"ג הפיל והוליכו ה"ז עירוב אלמא אע"ג דלא הוי בו דעת הואיל ואיתעבידא שליחותיה הוי עירוב ה"נ גבי חש"ו. והקשו תוספות ז"ל וא"ת אדרבא נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת דאדרבא הא עדיפא למילף מתרומה דהא כל עיקר שליחות דמעילה מתרומה הוא דיליף. וי"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושנוי הוא דהוי והכי נמי הוי שנוי רשות ע"י שליחות דחש"ו וכמו כן ע"י שליחות דבן דעת לכך מסתבר ליה לדמוייה להנך דמייתי דאין קפידא בבן דעת ע"כ:
לא עשו שליחותו החנוני מעל: לפי שהחש"ו אינם בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני ויוציאם כחנוני ובע"ה לא מעל דלא עשו שליחותו ומעל החנוני דקאמר לכשיוציא קאמר תוספות ז"ל:
שלח ביד פיקח: פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ד:)
כיצד יעשה: פירוש כיצד יעשה ב"ה שלא ימעול החנוני ויציל אותו מעון רש"י ותוספות ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל שם ביד:
יכין
שלח ביד חרש שוטה וקטן: שיביאו לו בעד פרוטה של הקדש מאכל מהחנווני:
בעל הבית מעל: אף שאינן בני שליחות, עכ"פ כיון דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה, רק במעילה, ש"מ דבמעילה א"צ שליחות ממש, אלא כל שיאמר שיעשה כן, ואפילו לקוף, ועשה רצונו, חייב, אף שהפועל אינו שלוחו כלל. וה"נ כשהשליח קטן, או אפילו עכומ"ז שאינן בכלל שליחות, ואפילו היה קוף עושה על פי דיבורו מעל. [ועתוס' עירובין דל"א ב' ד"ה כאן]. הא למה זה דומה לזיעת המעטן, דכשניחא ליה ביה, מכשיר אף שלא לחלחו בידים רק דהכא צריך נמי גרמתו ממש. [כך נ"ל פי' הש"ס הכא. וחילי. ממעות מותרין לקמן סי' ל"ד. דמעל הגזבר. אלמא דבמעילה גלי קרא דא"צ שליחות ממש, ורק גלוי דעתו סגי. ובזה מתורץ קו' התוס' הכא דאמאי לא נילף מעילה מתרומה]:
החנוני מעל: כשיוציא החנווני הפרוטה של הקדש שקבל מהקטן. אבל החרש שוטה וקטן, אינן בני מעילה:
ונזכר: שנזכרו הבעה"ב והשליח שהפרוטה היא של הקדש. והרי מדנזכרו אין מעילה במזיד:
עד שלא הגיע אצל חנוני החנוני מעל כשיוציא: אבל בלא נזכר רק הבעה"ב, או שנזכר רק השליח, רק אותו שלא נזכר מעל, ולא החנווני:
כיצד יעשה: ר"ל כיצד יעשה הבעה"ב שנזכר הוא לבד, כדי להציל השליח והחנווני מאיסור מעילה. או י"ל, אם אחר שערבה החנווני להפרוטה ברוב מעותיו, נודע לו שהיא של הקדש, כיצד יעשה חנווני כדי להציל א"ע מאיסור. [ואע"ג דמדאורייתא בטל הפרוטה ברוב במעותיו, דהרי אין לך דבר שלא בטל מדאורייתא ברוב [כתוס' זבחים דע"ג ב' ד"ה אלא]. עכ"פ מדרבנן לא בטל, דהקדש הו"ל דבר שיש לו מתירין ע"י חרטה או פדיון. ואף אי נימא דכשהפריש הקדש ליתא תו בשאלה, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. וא"כ לא גרע מתרומה ביד כהן דליתא בשאלה (ועמ"ש בס"ד בפירושינו ביצה פ"ג סי' כ"ו). עכ"פ פרוטה הו"ל דבר שדרכו למנות תמיד ולא בטל [כיו"ד ק"י ס"א]. ומה דקשה על זה עוד הרי מעל קתני, ומדמבטיל מדאו' האיך יתחייב קרבן מעילה. עי' מ"ש לקמן בס"ד סי' מ"א. כי שם מקומו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת