תפארת ישראל על מנחות י

משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מנחות · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בשבת משלש סאין:    ר"ל העומר עשירית האיפה קמח שעורים שמקריבין בט"ז בניסן להתיר התבואה החדשה. ודינו ככל קרבן צבור שזמנו קבוע דדחי שבת וטומאה. להכי קאמר הכא דכשחל בשבת לא יקצרו רק כדי ג' סאין קמח:

ובחול מחמש:    ר"ל ואם חל בחול יקצרו בכדי ה' סאין קמח. דס"ל דעשרון מובחר לא נפק רק מה' סאין. מיהו ע"י טרחא יוכל להוציאו גם מג' סאין. ולהכי בשבת מוטב שירבה במלאכה א'. דהיינו לרקד הרבה פעמים עד שיהיה מובחר. ואל ירבה במלאכות הרבה לקצור ולזרות ולטחון ולרקד ב' סאין יותר:

משלש היה בא:    כדי שלא להטריח הצבור העומדים שם בשעת קצירה. ועוד. כדי שיהיה להם פנאי לעשות כל המלאכות הנצרכות בו עד שעה שיהיה ראוי להקרבה. (ועוד כדי שלא להטריח הצבור המתכנסים שם). וגם כדי להתיר החדש מהר כשיקריבו העומר:

ובקופה אחת:    כמין סל היה. ורגילין היו להכניס בו תבן ושבלים כשהן קצרים [כשבת רפי"ח]. ולהכי הכא בקצירת העומר מדהיה תבואה רכה. תמיד לא היה התבן שלה עדיין ארוך כל כך כדי לאגדו בחבילה. לכן לקחו תמיד קופות לעמר בהם השבלים. וקאמר הכא דבשבת לקחו רק קופה א' כדי למעט בהוצאה לר"ה שלא לצורך:

ובחול בשלשה:    בג' בנ"א כדי לפרסם שקצירת העומר בט"ז בניסן למחרת יו"ט ראשון של פסח. ולא למחרת שבת בראשית כבייתוסים. וכתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דמכאן מוכח דבמילה בשבת מותר להיות חתוך ע"י אחד ופריעה ע"י אחר:

ובשלש מגלות:    בקופה ובמגל גרסינן שלש. לשון נקיבה. כדקאמר בסיפא מגל זו קופה זו. [אמנם יש לדקדק למה לא נקט תנא סידרא דרישא אדם מגל קופה. וכן בדין. דהרי בתחילה קוצר במגל ואח"כ מכניס הנקצר בהקופה. וכלקמן בשאלה. שתחלה שואל מגל זו ואח"כ קופה זו. ונ"ל דה"ט משום דגם לרבי חנינא בשבת צריך לפרסם שקצירת העומר דוחה שבת. ובחול. שא"צ שבת בראשית. דלא כבייתוסים. ולכן בשבת נושא היחיד המגל בגלוי כדי שיראו הכל שהולך לקצור [כפי"ט דשבת] משא"כ בשנושאין בג' בנ"א דהיינו בחול. א"צ לישא המגל בגלוי לפרסם. דבכל בג' בנ"א ממילא הדבר מפורסם [כביצה די"ד ב']. לכן תנא דג' בנ"א נושאין ג' קופות. ובתוך הקופות מונחים המגלות]:

ובשלש מגלות:    כדי שיקצרו כל הג' ביחד לפרסם שדוחה השבת. שלא כבייתוסים וכדמסיק:

משנה ב

מצות העומר לבוא מן הקרוב:    ר"ל ממקום שקרוב לירושלים. אי משום כדי שיהא רך ומלא. כדכתיב כרמל תקריב. או משום דאין מעבירין על המצות:

לא ביכר הקרוב לירושלים:    שלא נתבשלה שם תבואה עדיין:

מבקעת עין סוכר:    שהיו רחוקים מירושלים. מדהחריבו הגייסות המחוז:

משנה ג

ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע:    כרכו וקשרו ראשי השבלים יחד במחובר כשיעור שימלא כפו קוצר:

כדי שיהא נוח לקצור:    ר"ל כדי לקצרו מהר במוצאי יו"ט מטעמים הנ"ל [בסי' ג']:

וכל העיירות הסמוכות לשם:    אותן שהיו תוך תחום שבת:

מתכנסות לשם:    בשעת קצירה:

כדי שיהא נקצר בעסק גדול:    בקול המולה ובפרסום [כסי' ה']:

כיון שחשכה:    מוצאי יום א' של פסח:

אומר להם:    כל א' מהקוצרים אומר לכל העומדים:

בא השמש:    להודיע שמדקדק היטב לידע אם כבר הוא לילה שאינו מחלל יו"ט. ואפ"ה אינו חושש משום שבת מדנדחה הוא:

מגל זו:    האם אקצר במגל זו. שלא אשנה במלאכה לקצור בסכין וכדומה:

קופה זו:    האכניס השבלים שאקצור לתוך קופה זו. בלי שום שנוי בעימור:

שבת זו:    האם אעשה כל המלאכות האלה בשבת זו:

אקצור:    האתחיל לקצור מיד:

קצור:    קצור משמע מיד. משא"כ כשישיבוהו הן אין בו זריזות כל כך:

שלשה פעמים על כל דבר ודבר:    ג' פעמים שואל על כל דבר:

אין קצירת העומר במוצאי יום טוב:    ר"ל במוצאי ט"ו ניסן. רק במוצאי שבת הראשון שאחר יום א' של פסח. להכי כך שואל ומשיבין לו. כדי לפרסם שהכל מודים בדבר ושלא מדעתו לבד עושה וצדוקים ובייתוסים היו ב' כתות לאפיקורסים שבישראל שהכחישו בתורה שבעל פה. כל אחת באופן אחר [ועי' במאור עינים בפי"ג מאמרי בינה]. והם היו אומרים דהא דכתיב בעומר ממחרת השבת יניפנו הכהן. היינו יום א' בשבוע. שהוא מחרתו של שבת בראשית. אבל אנו קבלנו ממשרע"ה דהיינו ממחרת יוט"ר של פסח:

משנה ד

היו מהבהבין אותו באור:    ר"ל חרכו השבלים באור:

כדי לקיים בו מצות קלי:    כדכתיב בעומר. קלוי באש:

בקנים ובקליחות חובטים אותו:    ר"ל קודם שיחריכו הגרעינים. חובטין אותן בקנים לחים ובקלחי כרוב כדי להוציא הגרעינין מהשבלים. אבל לר"מ דס"ל שבעודן בשבלים הבהבום באור. כבר נתייבשו הגרעינין. היו דשין במקלות אחר ההבהוב שלא יתמעכו הגרעינין:

כדי שלא יתמעך:    ר"ל להכי לא חבטום במקלות קשים. דעי"ז היתה התבואה הלחה מתמעכה בחביטה:

נתנוהו לאבוב:    [ברעגנער] שיקלה יפה. משא"כ לר"מ:

והרוח מנשבת בו:    שיתיבש הזיע. מהגרעינין שהזיעו באבוב:

נתנוהו ברחיים של גרוסות:    שאינה טוחנת הגרעינין דק דק. כדי שלא יטחנו עמן הסובין שמקליפת הגרעינין:

שהוא מנופה משלש עשרה נפה:    י"ג פעמים נפוהו. וכל פעם בנפה יותר דקה מהנפה שקודם לה. [מיהו להכי לא נפוה מיד בתחלה בנפה היותר דקה. דע"י רבוי הקמח הגס שבתחלה בהעומר. לא היה מתברר יפה הסולת מיד לצאת דרך נקבי הנפה. ועוד דבעוד הקמח הגס מעורב בהסולת. היה הקמח הגס ההוא סותם נקבי הנפה הדקין. ולא היה הסולת יוצא יפה. והא דנפוה דוקא בי"ג נפה. לרש"י הלממ"ס היה. ואפשר עוד דכך שיערו חכמים. שבי"ג נפה יצא כל הסולת שבג' סאין. עד שלכה"פ יהיה עומר סולת בין שיהיו מגרעינים יפים או לא]:

וחייב בחלה:    דחיוב חלה משעת גלגול העיסה. ואז כבר נפדה והוא חולין:

ופטור מן המעשרות:    דחיוב מעשר חל בשעת מרוח ואז הקדש היה:

ובמעשרות:    דס"ל דמתחלה לא נתנו מעות הקדש רק בעד העשרון שיצטרך. ונמצא שהשאר לא היה קדוש בשעת מרוח. ולא הוצרך לפדותו. [ואילה"ק. א"כ היה בתחלה חולין וקודש מעורבין. ואיך יהיה השאר מותר. הרי בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ח א']. נ"ל דמיירי דהתנה הגזבר בשעת קנייה שלא יהיה העשרון קודש עד שיפרישו. ועמ"ש בפירושינו ת"ל חגיגה פ"ג סי' מ'. ובביצה ספ"ד]:

בא לו לעשרון:    ר"ל אותו המתעסק בו. בא לו להעשרון שנפוהו. וכל המעשים שנזכרו במתניתין בבבא זו צריך שיהיה כשהאיר כבר היום של ט"ז ניסן. רק א"צ כהן. דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה:

ונתן שמנו ולבונתו:    רצה לומר נתן מן הלוג שמן קצת למטה בהכלי. ונותן הקמח עליו. והלבונה הניח מן הצד בכלי:

יצק:    ר"ל יצק מהשמן שבלוג גם על הסולת:

ובלל:    ואחר הבלילה חוזר ויוצק מהשמן על הסולת הבלול. שכל המנחות טעונות ג' מתנות שמן [כלעיל פ"ג סי' ו']. רק שא"צ התנא להזכיר יציקה זו. מדכבר נכלל במלת יצק:

הניף והגיש:    שהגיע הכלי עם המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח [כלעיל שם]:

והקטיר:    אבל מולח הקומץ קודם שמקטירו עם הלבונה הנ"ל:

משנה ה

שלא ברצון חכמים:    דהרי מדכבר הביאו הקמח לשוק מיד אחר ההקרבה. וודאי שקצרו התבואה וטחנוה מקודם. ואף דבקצירה י"ל שקצרו בבית השלחין. אפ"ה מדרבנן אסור גם שם דלמא בשעת קצירה יאכלו ממנה קודם הקרבת העומר ואעפ"כ לא היה כת ביד הסנהדרין לכוף המון עם לעשות כתורה. ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין [כביצה ד"ל ע"א]:

ברצון חכמים היו עושים:    דלא גזרינן כנ"ל. דחדש בדיל מניה מדאינו רגיל בה. ולא קיי"ל כן:

והרחוקים:    שלא ידעו מתי יקריבוהו בירושלים:

מותרים מחצות היום ולהלן:    ר"ל כשיהיה חצות היום בירושלים. ולא לפי חצות היום שבמקום האכילה:

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף:    יום ט"ז בניסן שבו מניפין העומר:

כולו אסור:    מלאכול בו חדש:

אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור:    ומה צריך שיתקן כן רבן יוחנן:

עד עצם היום הזה:    דס"ל דעד עצם היום הזה. משמע עד ועד בכלל יהיה אסור החדש. והיינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ומה דכתיב באיסור אכילת חדש עד הביאכם את קרבן. היינו בזמן שביהמ"ק קיים. אבל רבן יוחנן ס"ל דהא דכתיב באיסור אכילת חדש עד עצם היום. היינו עד ולא עד בכלל. לאשמעינן דכשאין ביהמ"ק קיים מותר מיד כשהאיר המזרח. ומשו"ה אעפ"כ תיקן הוא שיהא אסור כל היום. דשמא יבנה המקדש ולא יהיה להם פנאי להקריב העומר עד סמוך לערב. ואפ"ה יאכלו חדש קודם הקרבת העומר כמו שמורגלין בזמן החורבן. ולא ידעו הדין דהשתא שהמקדש בנוי אסור לאכול חדש עד אחר הקרבת העומר. כדכתיב עד הביאכם [כך הוא שיטת פשט הש"ס כאן. ובר"ה [ד"ל ע"א]. ובסוכה [דמ"א א']. מיהו אנן קיי"ל דרבי יהודה לא פליג אר' יוחנן. ותרווייהו ס"ל חדש בזה"ז כל יום ט"ז אסור מדאורייתא ולוקין עליו. ומה שהתקין. היינו דדרש ב' קראי הנ"ל דסתרי אהדדי. והתקין התקנה. ולעולם מודה דאסור מדאורייתא כל יום ט"ז. ולדידן גם כל יום י"ז אסור. מדהו"ל ספיקא דיומא [י"ד רצ"ג ס"ד]:

מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן:    בזמן שביהמק"ק בין *) לר"י ובין לר"מ:

משנה ו

העומר היה מתיר במדינה:    לאכל חדש בכל מקום:

ושתי הלחם:    שמקריבין בעצרת:

במקדש:    שקודם הקרבת הב' לחם. אין מקריבין שום מנחה מתבואה חדשה:

אין מביאין:    מתבואה חדשה:

ומנחת בהמה:    ר"ל מנחת נסכים שמקריבין עם קרבן בהמה:

ואם הביא פסול:    ר"ל נתקדשו ונפסלו. מדלא הותר חדש עדיין מכללו אפילו אצל הדיוט. ובכורים דתנא במתניתין מיירי בבכורי תבואה [כפ"א דבכורים]. שאסורים להדיוט קודם העומר:

ואם הביא כשר:    מדכבר הותר מכללו אצל הדיוט:

משנה ז

והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה:    אפילו עשה מכל מין. עיסה בפני עצמו. וחזר ולש העיסות יחד. וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל בנשכו רק העיסות יחד. אמ"צ רק חטין עם כוסמין. וכוסמין עם כל הה' מיני דגן [וסי' חשך שש. חטין. שעורין. כוסמין. שבולת שועל. שיפון]. ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם חטין ושיפון. וכל זה בשלא היה כשיעור בכל א'. אבל כשהיה כשיעור בכל א'. אין מפרישין רק ממינו. דהיינו. חטין מין א'. כוסמין ושיפון מין א'. שבולת שועל ושעורין מין א'. [י"ד שכ"ד ס"ב]:

ומלקצור מלפני העומר:    הרא"ש פ"א דחלה גרס איפכא. אסור בחדש לפני העומר. ומלקצור לפני הפסח. דביו"ט הרי בל"ז אי אפשר לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשריש כבר מה' מינין אלו. אסור לקצרן או לאכלן קודם הקרבת העומר. ובזה"ז אסור עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י. ועד תחלת ליל י"ח בח"ל:

ואם לאו:    רצה לומר ואם לא השרישו עד אחר הקרבת העומר:

אסורים עד שיבוא עומר הבא:    לשנה הבאה. ולפ"ז במדינתינו שרוב התבואות חוץ משיפון נזרעין לאחר הפסח. אסורים כל אותה שנה עד שיבא ליל י"ח ניסן הבא. אמנם מפני שרוב חיי הנפש תלויין בהן באכילה ושתייה. התירוה רבותינו מטעם ספק ספיקא. ספק שהתבואה מאשתקד. וספק שהשריש קודם העומר [י"ד רצ"ג ג']. [אב"י ואף שאין הס"ס מתהפך [עי' ש"ך ס"ס ססי' י"ג]. י"ל דהוה כספק על [שם סט"ו] דהרי בתחלה צריך אתה לדון מאיזה שנה הוא. ובכה"ג א"צ להיות מתהפך. ובהא מתורץ מ"ש רט"ז [י"ד מ"ט סק"ג] דספק ע"י חולי. ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב החיצון. דהוה ס"ס אף שאינו מתהפך. מיהו לרפ"ח י"ד בס"ס [סי' ל"ח] בל"ז ל"ק. דס"ל דא"צ שיהיה הס"ס מתהפך. וע"ש]. וסמכו גם את"ק דר"א [קידושין דל"ח] דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל [רט"ז שם סק"ד. ועיין מ"ש ת"ל חלה פ"א סי' ז']:

משנה ח

קוצרים בית השלחים שבעמקים:    ר"ל מותר לקצור קודם העומר ארץ יבישה שצמאה למים. אם היא ג"כ בעמק. שאז תבואתה רעה. ואם הביא העומר משם פסול. להכי מותר לקצור משם קודם העומר. אבל מבית השלחין לתודה שאינה בעמקים. או מאינך דתני לעיל [פ"ח מ"ב] דלא יביא ואם הביא כשר. לא יקצור מהן קודם העומר. [אב"י מה שתמה רתוי"ט דלעיל [פ"ח מ"ב] למה לא תנא של עמקים עי' רש"י פסחים [די"א א' ד"ה אלא. ושם דנ"ה ב' ד"ה וקוצרין דגרס שם בית עמקים]:

אבל לא גודשין:    ר"ל אבל אסור לעשותן גדיש. דדוקא קצירה התירו. שכשלא יקצרוה מיד אפשר שתפסד. משא"כ להגדיש ליכא פסידא כשימתין:

אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים:    דשדותיהן בית השלחין שבעמק הוו:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:    שחת היינו תבואה שלא נגמרה יפה. ור"ל מותר לקצור תבואה חדשה שחת. כדי להאכיל לבהמה קודם לעומר:

בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש:    שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו קודם שנגמר שליש הראשון לרש"י. ושליש האחרון לרמב"ם ור"ב [ובר"ה די"ג א' משמע כרמב"ם]. אז מותר לקצרה גם לאחר שנגמרה:

רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש:    דאף שנגמרה מותר להתחיל לקצור לבהמתו:

משנה ט

קוצרין:    קודם לעומר:

מפני הנטיעות:    תבואה שעומדת בין אילנות הרכים שנפסדים עי"ז. וי"א משום כלאים. והוא פלוגתא דרבותינו. דלרמב"ם [פ"א מכלאים ה"ו] אין כלאים מזרעים הסמוכין לאילן ומותר לזרען סמוכין לכתחלה. ולראב"ד שם אסור:

מפני בית האבל:    ר"ל או כדי שיהיה להם מקום פנוי לברך שם ברכת רחבה כשחוזרין מהקבורה [כב"ב ד"ק ע"ב. ועי' מ"ש מגילה פ"ד מ"ג. ומלח בית ר"ל מקום. כמו בית הפרס. בית השלחין. וכדומה]:

מפני בטול בית המדרש:    ר"ל כדי שיהיה מקום פנוי לתלמידים לישב ללמוד. דרגילים היו שכשהמקום דחוק לתלמידים לישב ללמוד. למדו בשדה [כעירובין ל"ד ב']. וטעמא דהנך דמותרים. מדאינו קוצרן לצורך אכילת הדיוט:

לא יעשה אותן כריכות:    כדרך האוגד לדישה:

אבל מניחן צבתים:    אגודות שאינן קשורים [ודוגמתו מצאן צבתיים. עירובין פ"י מ"א]. וה"ט מדסגי בהכי שלא יתבטל מברכת האבל ושלא יתבטל מביהמ"ד. חיישינן בשאר שיאכל מחדש:

לבא מן הקמה:    שיהיה קוצר העומר ממחובר לשמו:

לא מצא:    שכבר נקצר הכל. ואין מחובר מצוי לו:

מצותו לבא מן הלח:    כשלא נמצא במחובר ולוקח תלוש. עכ"פ יביא תלוש שרטוב עדיין:

מצותו לקצור בלילה:    דכתיב מהחל חרמש תספור. מה ספירה בלילה. דהרי בעינן שבועות תמימות. אף קצירה בלילה:

ודוחה את השבת:    להך מ"ד דס"ל נקצר ביום כשר בדיעבד. אין קצירתה דוחה שבת. כיון דבדיעבד כשר בקצרו מע"ש. א"כ הא דקתני ודוחה את השבת. ר"ל הקרבתו דוחה את השבת. מיהו אנן קיי"ל דנקצר ביום פסול. ולהכי באמת אפילו קצירתו דוחה שבת: