משנה כלים כא ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כא · משנה ב | >>
הנוגע בעול, ובקטרבה, בעין, ובעבות, אפילו בשעת מלאכה, טהור.
בחרב, ובברך, וביצול, טמא.
בעין של מתכת, בלחיין, ובעריין, טמא.
רבי יהודה מטהר בלחיים, שאינם עשויין אלא לרבות את העפר.
הַנּוֹגֵעַ בָּעֹל, וּבַקַּטְרָב,
- בָּעַיִן,
- וּבָעֲבוֹת,
- אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה,
- טָהוֹר.
- בַּחֶרֶב,
- וּבַבֹּרֶךְ,
- וּבַיָּצוּל,
- טָמֵא.
- בָּעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת, בַּלְּחָיַיִן, וּבָעֲרָיִין,
- טָמֵא.
- רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּלְּחָיַיִם,
- שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִין
- אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הֶעָפָר:
הנוגע בעול, ובקטרב,
- ובעין, ובעבות,
- אפילו בשעת מלאכה - טהור.
- ובעין, ובעבות,
- בחרב, ובבורך, וביצול - טמא.
- בעין של מתכת,
- ובלחיים, ובעיראין - טמא.
- רבי יהודה - מטהר בלחיים,
- שאינן עשויין - אלא לרבות את העפר.
הכוונה בזאת ההלכה כמו כוונת אשר לפניה. ולזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאה העגלה או המחרישה או הדברים המחוברים בהן, יחשב כמו הדבר אשר נטמא.
וכבר בארנו בפרק ארבעה עשר מזאת המסכתא העול והקטרב שהן מכלי העגלות, וציירנו זה.
ועין - הוא הטבעת אשר תעשה מהבגד הנכנס בצוואר הבהמה כדי שלא תתנגע בקצות הקטרב.
ועבות - הדבר אשר ימשיכו בו העגלה ותתקשר בהן.
וחרב - עץ דמיון סייף, ניתן בעץ המחרישה מחובר בו, והוא אשר בו יחזיק המחרשת בידו.
ובורך - הוא עץ המעוות אשר ירכיבו בו, והוא דומה למרכב האדם, והוא אשר יתפשט עם שטח הארץ ולזה תקרא "בורך".
ויצול - הוא בית יד המרכב במחרישה אשר יטה בה המחרישה כאשר ירצה, והוא נגזר מתרגום "לא תטה"(שמות כג, ו) אשר הוא "לא תצלי".
ועין של מתכת - טבעת ברזל.
ולחיים - שני עצים בקצה העול.
ועיראין - "אל-עלאקאת".
ואין הלכה כרבי יהודה:
בקטרב. פירשתי לעיל פרק י"ד:
בעין. פי' בערוך טבעת של עץ בעול ועין של מתכת דסיפא פירש בערוך טבעת יש בה שמושך את הבהמה וי"מ כעין שחורשים בחמור או בסוס יביאו בגדים של צמר או עור או שק ויעשה אותו כמין סליל ודומה לעין ונותנין אותו בצוארי בהמה ועליו העול שזהו שנקרא קולי"ר בלע"ז ועליו משימין ב' עצים כפופין מעט עם אותו הנקרא קוליירא וי"מ שיש מחרישה שהעין נכנס בתוך הסיכתא ויש מחרישה שהיא נדבקת עם העין ועין היא הטבעת נתון על גביהן ומדביקן וכן משמע בתוספ' [שם] העין שבמעצד שבמחרישה:
עבות. עץ ארוך ועב שבמחרישה שנכנס תוך העול:
החרב. הוא העץ שתופס בו האיש החורש כדמשמע בתוספ':
בורך. פירש גאון וכן ערוך [ערך ברך ג'] עץ של מחרישה שחורשין הצמד בארץ אח"כ מביאין אחרת קטנה שיש לה עץ קטן ובראשו החרב והתבואה שכשתלך המחרישה בארץ והחרב חלול כמין מרזב תרד התבואה מעט מעט ותזרע בארץ והוא כמין מעשה המחרישה שאינה לזריעה אלא שהחרב שלה שהיא מחרישה של זריעה:
וביצול. פי' גאון וכן ערוך עץ של מחרישה שתופס בו האיש בידו ומטה המחרישה תרגום לא תטה לא תצלי:
לחיים. פי' בערוך שני עצים שבנקב העול:
עריים. פי' גאון וכן ערוך דומה לכלי הסתת ובו משבר גושים של עפר כדכתיב (תהלים קלז) ערו ערו עד היסוד בה ויש אומרים כמו לחיים ומרחיב המענה כדתניא כל כלי הסתת טמאים והערערין עמהם. תניא בתוספתא [ב"ב פ"א] החרב שפירש עם יתד המחרישה והמסוה שבמעצד בזמן שהן קבועות חיבור לטומאה ולהזייה בזמן שהן בפני עצמם טהורים המשיחות והרצועות שבמעדר בזמן שהם תפורות אינן חיבור פי' טמאה ולא נתבטלה מתורת כלי. מסוה מלשון (שמות לד) על פניו מסוה:
קטרב - מפורש למעלה פרק כלי מתכות, שהן שני עצים משני צדי העול והן נקובים, ומכניסים בתוך אותו נקב עץ ושמו קטרב, וקושרים אותו שלא ישמטו הבקר:
בעין - בגד של צמר או עור או שק שכורכים על צואר הבהמה ו והעול עליו:
עבות - עץ ארוך ועב שבמחרישה, שנכנס בתוך העול:
והחרב - עץ עשוי כדמות חרב שתופס בו החורש:
והכורך - עץ עקום דומה למרכב ז והוא הנטוש על הקרקע בעת החרישה:
ביצול - עץ שתופס אותו החורש בידו, ובו מטה המחרישה לכל צד שירצה. ופירוש יצול, מטה. לא תטה משפט (דברים טז), מתרגמינן לא תצלי דין:
עין של מתכת - טבעת של מתכת:
לחיים - שני עצים שבנקבי העול:
עריין - עשוי כמין כלי של מסתת אבנים ובו משבר גושים של עפר. וקרוי עריין, מלשון ערער תתערער (ירמיהו נא), ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז) ואין הלכה כרבי יהודה שמטהר בלחיים:
הנוגע בעול ובקטרב כו'. הכונה בזאת ההלכה. כמו כונת אשר לפניה וזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאת העגלה או המחרישה. אז הדברים המחוברים בהן. יחשב כמו הדבר אשר נטמא. הרמב"ם:
בעול ובקטרב. עיין בפי"ד משנה ד:
בעין. ל' הר"ב בגד או צמר כו' שכורכים על צואר כו' ודומה לעין. הר"ש:
והבורך. כך הגהתי בבי"ת. שכן גרסינן בפרק יז דאהלות וע"ש בפי' הר"ב ובפירוש הר"ש דהכא. ותמצא שענינם א' גם הערוך העתיקו בערך בורך. ולשון הר"ב עץ עקום. דומה למרכב. כן ל' הרמב"ם בנוסחא שלפנינו. אבל בנא"י דומה לרכובת אדם וע"ש הר"ב והוא הנטוש כו'. מסיים הרמב"ם ולזה תקרא כורך. ע"כ. [*ונראה שנוסחתו בכ"ף וכן הוא בחבורו פ"כ מה"כ כתוב הכורך בכ"ף]:
(ה) (על המשנה) הנוגע כו'. הכוונה בזאת ההלכה כמו כוונת אשר לפניה. וזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאת העגלה או המחרישה או הדברים המחוברים בהן, יחשב כמו הדבר אשר נטמא. הר"מ:
(ו) (על הברטנורא) ודומה לעין. הר"ש:
(ז) (על הברטנורא) ולשון הר"מ לרכובת אדם:
הנוגע בעול ובקטרב וכו': הכונה בזאת ההלכה כמו כוונה אשר לפניה והוא שיאמר שאם נטמאת העגלה או המיחרישה איזה דבר מהדברים המחוברים בה יחשב כמו הדבר שנטמא ואיזה לא יחשב כמוהו הרמב"ם ז"ל. ר"ל בקיצור שבבא זו מפרש כל כלי המחרישה איזה מהן חבור להכניס ולהוציא טומאה וה"פ עגלה שנטמאת הנוגע באלו טהור והנוגע באלו טמא:
בעין: חתיכת בגד או צמר עושין אותו כמין סליל ודומה לעין ונותנין אותו על צואר הבהמה תחת העול:
ובבורך: עץ עקום דומה לארכובה של האדם והוא הנטוש וכו' כך נלע"ד שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ומלת ובבורך גרסי' בבי"ת שהוא מלשון ברכים וכמו ויברך הגמלים וכן ג"כ הביא הר"ש ז"ל ברפי"ז דאהלות האי בורך דהכא חבר לבורך דהתם וגם הערוך הביא שניהם בערך ברך בבי"ת אלא שפירש עוד וז"ל אית דאמרי ובברך [הגהה שם כתוב בכא"ף] והוא עץ של מחרישה שכשחורשין הצמד בארץ אח"כ מביאין מחרישה אחרת שיש לה אֵת קטן ובראש החרב מרזב ובו תבואה יורדת מעט מעט ונזרעת בארץ ע"כ. והביאו הר"ש ז"ל:
לחיים: שני עצים בקצה העול הרמב"ם ז"ל:
ובעריין: שם ברמב"ם פ' עשרים ובעיראין באל"ף. ותימה בעיני שראיתי מי שהגיה ובעידאין בדלי"ת במקום רי"ש ואיני רואה לו על מי לסמוך שגם הערוך פירשו בערך ער מלשון ערו ערו. ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו ועיראין התלויות בערבי אלעלאקת ע"כ:
לרבות את העפר: מרבה את העפר ומפזרו כדי שיהא ראוי וטוב לזריעה. הרא"ש ז"ל:
יכין
הנוגע בעול: הוא הִיָאך שמסבב לצואר הבהמה כשמושכת בעגלה:
ובקטרב: הן ב' עצים שתוחבין מזה ומזה בעול:
בעין: הוא כעין כר מבגד מלא מוכין שישימו תחת העול סביב לצואר הבהמה שלא תדחק מהעול:
ובעבות: הוא הדייקסעל שקצהו הא' מחובר בעגלת המחרישה. וקצהו השני קישרין בצד העול שבצואר הבהמה:
אפילו בשעת מלאכה: שכולן מחוברין אז יחד:
טהור: ר"ל אינן חיבור זה לזה. רק מה שנגע נטמא אם בר ק"ט הוא:
בחרב: עץ שבעגלת מחרישה שתופס בה החורש בשעה שחורש:
ובבורך: הוא עץ עקום כברך. ובקצהו שלמטה שתחת העגלה. הוא רחב ונטוש על הקרקע בשעת חרישה. כדי להשוות העפר הנחרש. וי"א שהוא כלי ובו ב"ק והוא קבוע מאחורי עגלת המחרישה ונותנין לתוכו זרעונים הנזרעים בשעה שחורש. ומדיש נקב קטן בשולי כלי זה. הזרעים שבתוכו מתגלגלין ונופלין מתוכו לחוץ לתוך הקרקע שנחרש אחת אחת ע"י תנועת העגלה כשחורש [וכן משמע רפי"ז דאהלות]:
וביצול: לשון הטייה הוא. שבו מטין העגלה להימין או להשמאיל. ול"מ היה נ"ל דלשון פירוד הוא. שמפרד ומצדד לכאן ולכאן האבנים שנעקרו בהקנקן:
טמא: ר"ל כל הג' כלים אלו שאינו רגיל להפרידן זמ"ז. נחשבים חיבור זל"ז וגם להעגלה:
בעין של מתכת: טבעת מתכות שמחובר בהמחרישה לתקוע בה הדייקסעל:
בלחיין: הם ב' עצים כעין ב' דפים שמחוברין מזה ומזה להעגלה. כדי שיכבשו וירככו הקרקע. כדי להקל על הקנקן לחתכה. והקנקן הוא בהעגלה אחורי הלחיים:
ובעריין: ערוי לשון פרפר וחורבן. כמו ערו ערו עד היסוד בה. ור"ל הכא עץ המחובר במחרישה. כדי שישבר ויפרפר הגושים אחר שנעקרו ע"י הקנקן:
טמא: נ"ל דלחיים דהכא אינן אותן לחיים שנזכרו לעיל [פי"א מ"ה] דהרי התם קיי"ל כת"ק דאמק"ט. ובהנך לחיים דהכא פסקינן כסתם משנה [רמב"ם כלים פ"כ הי"ד] אלא הנך דהכא אחרינא נינהו שמזה ומזה להעגלה כדי לרכך הקרקע לפני הקנקן וכדאמרן:
רבי יהודה מטהר בלחיים שאינם עשויין אלא לרבות: להך גירסא דגרס לרכך את העפר. היינו כדפרשינן לעיל סי' ל"ב. ואפי' גרסינן לרבות את העפר. ניחא שע"י שירככו פני הקרקע הקשה. עי"ז יתרבה העפר התחוח תחת עגלת המחרישה ומה"ט אר"י שאינן חיבור. משום שאינן קבועין שם תדיר. דכשחורש בעפר תחוח מסירן לבלי להכביד עגלת המחרישה. ולרבנן משום דתנא בא"י קאי שהארץ שם קשה מדהיא הרים וגבעות [כשבת ע"ג ב' ורש"י שם ד"ה בא"י] אינו מצוי שיחרוש בתחוח. ולפיכך אינו מצוי שיסירן והו"ל חיבור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת