תפארת ישראל על כלים כא

משנה כלים, פרק כ"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · כא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון:    ב' קורות כבדות ועגולות יש בכסא האריגה לרחבו של כסא. א' מונח מימין ושמאל לפני האורג קצת רחוק מלפני האורג היושב לפני הכסא. ועל קורה זו כרוכים חוטי השתי העומדים לארגן והקורה זו נקרא כובד עליון. וממנו מתוחין חוטי השתי להבגד שכבר ארג שכרוך על קורה אחרת שמונחת בהכסא סמוך לפני האורג. ונמוך מכובד העליון הנ"ל. ולכן נקראת כובד התחתון. נמצא שב' הקורות הנ"ל מחוברות יחד ע"י חוטי השתי המתוחין מכובד העליון להתחתון. כדי להשליך חוט הערב בין ב' חלקי חוטי השתי שבין ב' הקורות [ועי' בקופת הרוכלין סי' י"ט]:

בנירים:    הן ב' מלבנים מרובעין. וכל מלבן עשוי מד' נסרים דקים. שמחוברין ברבוע. וכל נסר רחב כב' אצבעות. ואורך כל מלבן כרוחב הבגד שרוצה לארוג. ובכל מלבן מחוברין לרחבו חוטים רבים. ומהם יתמלא כל חלול המלבן. אולם מניין החוטין הללו שבכל מלבן. הוא כחצי מניין חוטי השתי. שמתוחין בין ב' קורות הנ"ל. ובכל חוט וחוט שבמלבן יש טבעת באמצעיתו. שבו עובר חוט שתי א'. וחוט שתי שבצדו עובר בהטבעת שבחוט המלבן אחר. וכן כולם חוט א' מהשתי עובר בטבעת של מלבן זה. וחוט השני שבצדו עובר בהטבעת שבהמלבן האחר. וב' המלבנים תלויין בין ב' קורות הנ"ל. והאורג היושב לפני כסא האריגה. דורך ברגלו א'. ועי"ז עולה מלבן א' עם חצי מניין חוטי שתי שעוברין בטבעותיו. והמלבן השני עם חצי מניין חוטי שתי האחרים. נשאר למטה. ולכן האורג משליך אז חוט הערב בין חוטי שתי העליונים לחוטי השתי התחתונים. והנה חוט נקרא בלשון יון ניראס. ולפיכך על שם החוטין שקבועין בהמלבן הנ"ל. נקרא כל מלבן בשם נירין:

ובקירוס:    הוא כלי כמסרק שכל חוטי השתי עוברין בין שניו. ובו מכה האורג נגד חוט הערב לאחר שהשליכו. כדי להדקו ולחברו יפה עם היריעות שארג כבר [ועי' בקופת הרוכלין שם]:

ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן:    כשארג לפעמים ציורים מחוטי ארגמן תוך היריעה. ולאשר הצבע ההוא יקר מאד. וחושש שיתלכלך במשמוש ידי האורג בשעה שעוסק בהבגד לארגו. לכן תופר על ציורים ההם חוטי צמר אילך ואילך עד שיתכסה. ואחר גמר האריגה מסירו:

ובעירה שאינו עתיד להחזירה:    עירא. לשון דלדול ותלוי הוא. כמו מעורה בטרפשין [חולין מ"ו א'] ור"ל הכא דלפעמים יוצא כמין עניבה מחוט הארוג כבר. וכשרואה האורג כן. אז אם העניבה קצרה. מחזירו וכופפו לתוך אריגת החוט שיארג בסמוך לו. כדי שלא תתראה העניבה על הבגד. ואם העניבה ארוכה עד שלא יוכל להסתירה תוך הארג שיארג להבא. אז חותך העניבה לגמרי מעל גבי הבגד. ולהכי אינה חיבור:

טהור:    ר"ל בנגע טומאה בא' מהנך טהור הבגד. וכ"כ בנגע טומאה בבגד נשארו הם טהירים. והיינו מדאינן חיבור זל"ז מדאינן מחוברין בבגד רק לפי שעה [ואע"ג דכל כלי האורג פשוטי כלי עץ הם. ואיך יקבלו טומאה. י"ל מדמחוברין להכסא של האורג. על המחובר לטמא טמא [פי"ב מ"ב]:

בנפש המסכת:    הוא חוט הערב שכבר השליכו האורג בין חוטי השתי. ולא הוכה עליו במסרק עדיין להדביקו להבגד:

ובשתי העומד:    בחוטי השתי המתוחין מכובד העליון להבגד שכרוך על כובד התחתון. והחוטין האלו עומדין לארוג עדיין:

ובכפול שהעבירו על גבי הארגמן:    מטלית שתפרו ע"ג ציורי ארגמן שלא יתלכלך:

ובעירה שהיא עתידה להחזירה:    שהעניבה שבולטת מהחוט שבאריג. היא קצרה דאז דרכו לטמנו באריגתו מבינות להחוטים שיארג בצדו:

טמא:    ר"ל מדדעתו לקיימן כך. הו"ל חיבור להבגד שארג כבר:

הנוגע בצמר שעל האימה:    אימא הוא המקל שהצמר כרוך עליו. ועומד לפני הנשים הטוות ממנו הצמר ולעשותו חוט שיכרכוהו על הפלך שביד שמאל שלהן. ונ"ל דאיירי הכא באימא של מתכות שמק"ט. [וכלעיל פי"א מ"ו סי' נ"ז]:

באשוויה:    הוא הפלך שאוחזת הטווה בידה הימנית לכרוך עליו החוט. ותמונתו כעין מקל קטן. ובראשו א' כעין כפתור:

טהור:    ר"ל שהצמר והחוט שכרוך על הנך. והרי הצמר והחוט כשהן לעצמן אמק"ט מדאינן כשק שהזכירה תורה לק"ט. שהוא אריג [וכספרא שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אלא גם כשכרוכים על אימא ואשויי' אינן חיבור להן. שיתטמאו הכלים אלו בשנגע טומאה בהצמר או בחוט הכרוך עליהן:

הנוגע בפיקה:    הוא כדור ברזל שמחובר בראש הפלך להכבידו בשעת טויה:

עד שלא פירעה:    שלא נתגלה הפיקה מחוט המטוה שכרוך עליו:

טמא:    ר"ל הוה חיבור להפיקה. ונטמא כשנגעה טומאה בהמטוה שע"ג [ועי' פי"ב ע"ב]:

טהור:    דמאז דינו כאימא ואשויי' מדמגולה קצתו. ושוב לא חשוב חיבור להמטוה:

משנה ב

הנוגע בעול:    הוא הִיָאך שמסבב לצואר הבהמה כשמושכת בעגלה:

ובקטרב:    הן ב' עצים שתוחבין מזה ומזה בעול:

בעין:    הוא כעין כר מבגד מלא מוכין שישימו תחת העול סביב לצואר הבהמה שלא תדחק מהעול:

ובעבות:    הוא הדייקסעל שקצהו הא' מחובר בעגלת המחרישה. וקצהו השני קישרין בצד העול שבצואר הבהמה:

אפילו בשעת מלאכה:    שכולן מחוברין אז יחד:

טהור:    ר"ל אינן חיבור זה לזה. רק מה שנגע נטמא אם בר ק"ט הוא:

בחרב:    עץ שבעגלת מחרישה שתופס בה החורש בשעה שחורש:

ובבורך:    הוא עץ עקום כברך. ובקצהו שלמטה שתחת העגלה. הוא רחב ונטוש על הקרקע בשעת חרישה. כדי להשוות העפר הנחרש. וי"א שהוא כלי ובו ב"ק והוא קבוע מאחורי עגלת המחרישה ונותנין לתוכו זרעונים הנזרעים בשעה שחורש. ומדיש נקב קטן בשולי כלי זה. הזרעים שבתוכו מתגלגלין ונופלין מתוכו לחוץ לתוך הקרקע שנחרש אחת אחת ע"י תנועת העגלה כשחורש [וכן משמע רפי"ז דאהלות]:

וביצול:    לשון הטייה הוא. שבו מטין העגלה להימין או להשמאיל. ול"מ היה נ"ל דלשון פירוד הוא. שמפרד ומצדד לכאן ולכאן האבנים שנעקרו בהקנקן:

טמא:    ר"ל כל הג' כלים אלו שאינו רגיל להפרידן זמ"ז. נחשבים חיבור זל"ז וגם להעגלה:

בעין של מתכת:    טבעת מתכות שמחובר בהמחרישה לתקוע בה הדייקסעל:

בלחיין:    הם ב' עצים כעין ב' דפים שמחוברין מזה ומזה להעגלה. כדי שיכבשו וירככו הקרקע. כדי להקל על הקנקן לחתכה. והקנקן הוא בהעגלה אחורי הלחיים:

ובעריין:    ערוי לשון פרפר וחורבן. כמו ערו ערו עד היסוד בה. ור"ל הכא עץ המחובר במחרישה. כדי שישבר ויפרפר הגושים אחר שנעקרו ע"י הקנקן:

טמא:    נ"ל דלחיים דהכא אינן אותן לחיים שנזכרו לעיל [פי"א מ"ה] דהרי התם קיי"ל כת"ק דאמק"ט. ובהנך לחיים דהכא פסקינן כסתם משנה [רמב"ם כלים פ"כ הי"ד] אלא הנך דהכא אחרינא נינהו שמזה ומזה להעגלה כדי לרכך הקרקע לפני הקנקן וכדאמרן:

רבי יהודה מטהר בלחיים שאינם עשויין אלא לרבות:    להך גירסא דגרס לרכך את העפר. היינו כדפרשינן לעיל סי' ל"ב. ואפי' גרסינן לרבות את העפר. ניחא שע"י שירככו פני הקרקע הקשה. עי"ז יתרבה העפר התחוח תחת עגלת המחרישה ומה"ט אר"י שאינן חיבור. משום שאינן קבועין שם תדיר. דכשחורש בעפר תחוח מסירן לבלי להכביד עגלת המחרישה. ולרבנן משום דתנא בא"י קאי שהארץ שם קשה מדהיא הרים וגבעות [כשבת ע"ג ב' ורש"י שם ד"ה בא"י] אינו מצוי שיחרוש בתחוח. ולפיכך אינו מצוי שיסירן והו"ל חיבור:

משנה ג

הנוגע ביד מגרה:    בית יד של זעעגע מכאן ומכאן:

טמא:    הו"ל חיבור להמגירה ונטמאו עמו. וגם הם מק"ט כהמגירה בעצמה. מדהו"ל עץ המשמש את המתכות [כפי"ג מ"ו. ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב]:

בחוט ובמשיחה:    חוט הוא חבל עגול ליינע בל"א או שטריקק בל"א. ומשיחה הוא רחב באנד בל"א. במגירה מותחין חוט או משיחה. מראש יד א' של מגירה לראש היד השני:

באמה:    הוא לוח עץ שקבוע מאמצע יד זה לאמצעית יד האחרת לכל אורך המגירה. והוא מחבר ב' הידות יחד:

ובסניפין:    הוא עץ קטן. שלוקחין א' או שנים מהן ופותלין אותן. קצה א' מהן בחבל הנ"ל. ובקצהו השני סונפין ותומכין אותו בהעץ הנ"ל שמחבר ב' הידות יחד. וכל אלו הד' כלים מחוברין יחד:

במכבש של חרש:    פרעססע של טישלער ליישר בה הנסרים. וי"א שהוא הכלי שכובש ומעצר שם החרש את הנסרים שלא יתנועעו בשעה שמחליקן ברהיטני והמכבש מחובר מב' חלקים. שהא' מהן הוא ברזל:

ובקשטנית:    הוא מקדח שיש כעין קשת עץ על גביו. ונגע הטמא בהקשת:

טהור:    ר"ל כל ג' מיני כלים הללו. דהיינו אברי המגירה. ואברי המכבש. ואברי קשטנית. אין אברי כל א' נחשבים חיבור להברזל שבהן. אלא רק הברזל שבכל א' מק"ט בנגע בו טומאה:

רבי יהודה אומר אף הנוגע במלבן:    הוא רבוע מד' נסרים דקים. ובאמצע הרבוע הזה קובעין המסר הגדול זקופה. וכשרוצים לנסר עץ עב מאד. אוחזין כמה בני אדם מזה ומזה להרבוע ומנסרין דבר שהוא עב מאד וקשה:

טהור:    דלפעמים כשרוצה לנסר רק דבר דק. שדי לנסירתו ב' בני אדם א' מזה וא' מזה אז מסיר הרבוע הכבד מהמסר. ולהכי אינו חיבור להמסר:

הנוגע ביתר:    הוא החבל שמותחין מקצה א' של הקשת לקצה האחר שלו:

ובקשת:    הוא הקנה של הקשת בעצמו שעומד בעגול כחצי ירח:

טהור:    אינן חיבור להחץ מתכות שמלופף עמהן. והם פשוטי כלי עץ שאמק"ט:

מצודת האישות:    מאויל וואורף בל"א:

טהורה:    ר"ל אין המצודה שהיא רק ב' דפין פשוטי כלי עץ חיבור לחץ הברזל שמחובר בהן להרוג האישות בבואו בין הדפין. משום דלאחר שנהרגה האישות. שולף החץ מהמצודה. כדי לזרוק מתוכו האישות. ואפשר שאעפ"י שיש להמצודה ב"ק. אפ"ה אמק"ט מצ"ע דמדאינו חפץ בעור האישות. הו"ל כמצודת העכבר [לעיל ספט"ו]:

חבור:    ס"ל דלפעמים מהדק החץ בהמצודה. והו"ל חיבור בשעת מלאכה עכ"פ [כלעיל סי' כ"ד].