ברטנורא על כלים כא
משנה כלים, פרק כ"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
הנוגע בכובד העליון - שני עצים עגולים יש לאורג, האחד שחוט השתי כרוך בו, והשני שלפניו שכל זמן שאורג והולך כורך בו היריעה הנארגת. ולפי שהם כבדים, נקראים כובד. וכובד העליון הוא שלפניו, וכובד התחתון הוא הרחוק ממנו שכל השתי כרוך בו:
בנירים - הן חוטים הארוגין על הקנה, ובעבורן מגביהין קצת החוטים ועושין דרך שילך בו הארג בחוט :
וקירוס - מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים:
בחוט שהעבירו על גבי ארגמן - לאחר שנעשית הרקמה משימין חוטין עליה שלא תתלכלך, ואותן חוטין לא הוו חיבור לבגד:
ובעירה - הוא אירא האמור בפרק קמא דשבת (דף יא) ולא גרדי באירא שבאזנו. והיא חתיכה קטנה מצמר או מפשתן או מצמר גפן שאורגים בתוך המטפחות לנוי, וזורק אותו בתוך השתי וחוט של ערב כרוך בתוכה, ויש מהן שחורים ואדומים. ואם אינו עתיד להחזירה, כגון שהיא אדומה ועתה רוצה להכניס אירא שחורה, אע"פ שלא פסקה מן הבגד לא הויא חיבור:
בנפש המסכת - חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף, וכל דבר שהאורג נותן בתוך המסכת לתקן אריגתו, קרוי נפש. והנוגע בהן כנוגע בבגד דהוו חיבור:
שתי העומד - שצריך עדיין לבגד ועומד ליארג:
ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן - חתיכת בגד שתופרים על הארגמן שלא יתלכלך, הוי חיבור לבגד:
עירה שעתיד להחזירה - כדפרישנא לעיל:
בצמר שעל האימה - ויש שגורסים העימה בעי"ן והכל אחד. והוא מקל ארוך או קנה שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות:
באשוויא - בצמר שעל האשוויא. ואימא ואשוויא שתיהן לטוות עשויות, אלא שמשונות זו מזו בצורתן:
טהור - דאינו חיבור:
פיקה - כמין עיגול קטן של מתכת ויש בו נקב, והנשים נותנות אותו בראש הפלך להכבידו. וקורים לו בלע"ז פוסרול"ו:
עד שלא פירעה - קודם שיתירנה:
משפירעה - לאחר שהתירה:
קטרב - מפורש למעלה פרק כלי מתכות, שהן שני עצים משני צדי העול והן נקובים, ומכניסים בתוך אותו נקב עץ ושמו קטרב, וקושרים אותו שלא ישמטו הבקר:
בעין - בגד של צמר או עור או שק שכורכים על צואר הבהמה והעול עליו:
עבות - עץ ארוך ועב שבמחרישה, שנכנס בתוך העול:
והחרב - עץ עשוי כדמות חרב שתופס בו החורש:
והכורך - עץ עקום דומה למרכב והוא הנטוש על הקרקע בעת החרישה:
ביצול - עץ שתופס אותו החורש בידו, ובו מטה המחרישה לכל צד שירצה. ופירוש יצול, מטה. לא תטה משפט (דברים טז), מתרגמינן לא תצלי דין:
עין של מתכת - טבעת של מתכת:
לחיים - שני עצים שבנקבי העול:
עריין - עשוי כמין כלי של מסתת אבנים ובו משבר גושים של עפר. וקרוי עריין, מלשון ערער תתערער (ירמיהו נא), ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז) ואין הלכה כרבי יהודה שמטהר בלחיים:
מגרה - ברזל מלא פגימות שמנסרים בו הלוחות והנסרים. ובלע"ז סיג"א. ויש למגרה שני עצים, אחד מצד זה ואחד מצד זה, שבהם תופס חרש עצים בשעה שמנסר הלוחות, והעצים הללו הן בית יד למגרה. ואם נטמאת המגרה, הנוגע בהן טמא, דהוו לה ידות:
בחוט ובמשיחה - בראש העצים הללו שהן בית יד, קושרין חוט ומשיחה וחבל שהולך על אורך המגירה ומחבר בין שניהן ומעמידו:
באמה - עץ ארוך שבאמצע אלו השני עצים והולך על אורך המגרה, קרוי אמה:
ובסניפין - עץ קטן נתון מן החוט והמשיחה עד האמה, ובו פותלין וגודלין החוט והמשיחה, וראשו אחד בתוך החוט וראשו אחד באמה. ופעמים ישים שנים :
מכבש - מקום יש לו לחרש עצים שכובש ועוצר שם העצים העקומים והלוחות העקומות והעקושות כדי שיתישרו, וכן עוצר שם העצים והנסרים שלא יתנועעו לכאן ולכאן עד שיתקנם למלאכתו:
קשטנית - כמין קשת קטן של עץ שתוחבים בו ברזל של מקדח כשרוצה לקדוח בו, והאדם אוחז בקשת ומגלגל בו את הברזל. ואם הברזל טמא לא נטמא הקשת, דלא הוי חיבור, שדרכם היה שלא לחבר הקשת בברזל:
מסר הגדול - מגירה גדולה שעשויה לנסר קורות, ועושים לה כמין מרובע מעצים דקים, והמגירה באמצע, ואותו המרובע קרוי מלבן:
טהור - שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד. ואין הלכה כר' יהודה:
ביתר - חבל הקשת. לשון כוננו חצם על יתר (שם יא):
אע"פ שהיא מתוחה - אע"פ שהחץ ביתר ובקשת ומתוחה לירות בה ונטמא החץ, לא נטמא הקשת והיתר , שאין החץ חיבור לקשת ויתר:
אישות - בריה שאין לה עינים. התנשמת מתרגמינן אישותא. וצדין אותה לפי שמפסדת את. השדות:
טהורה - שאינה חשובה כלי:
כל זמן שהיא מתוחה - והחץ של ברזל בה. אם נטמא החץ נטמאת המצודה. ואין הלכה כר' יהודה: