משנה כלים ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ט · משנה ב | >>
חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקת בתוכה, מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת.
בית שמאי אומרים, החבית והמשקין טהורין, ומניקת טמאה.
ובית הלל אומרים, אף מניקת טהורה.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
משנה מנוקדת
חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמֵנֶקֶת בְּתוֹכָהּ,
- מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמֵנֶקֶת טְמֵאָה;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אַף מֵנֶקֶת טְהוֹרָה.
- חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
נוסח הרמב"ם
חבית שהיא מלאה משקין טהורין,
- ומניקית בתוכה, מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת -
- בית שמאי אומרין:
- החבית והמשקין - טהורין,
- ומניקית - טמאה.
- בית הלל אומרין: אף מניקית - טהורה.
- חזרו בית הלל, להורות כדברי בית שמאי.
- בית שמאי אומרין:
פירוש הרמב"ם
מניקת - כלי המציצה, וזה שיעשו נקב בצד החבית ויכניסו בזה הנקב קצת זה הכלי, וימיץ בפיו הקצה האחד וימשכו המים אשר בחבית. וכבר יעשה זה הכלי מקנה או מחרש או מזכוכית, והוא הנה מחרש.
והמאמר כולו מבואר:
פירוש רבינו שמשון
חבית של חרס של (על) [עם] הארץ ומוקפת צמיד פתיל ומניקת שבתוכה כלי שטף ובחבית של עם הארץ איירי וטעמא דמתני' כי ההיא דתנן בפ"ה (מ"ב) דאהלות גבי ארובה שבין בית לעלייה וקדרה נתונה עליה היתה שלימה בית הלל אומרים מצלת על הכלים וב"ש אומרים אינה מצלת אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס חזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש. ותניא בר"פ חומר (חגיגה כב. וכן במשנה דעדיות פי"א מי"ד) כלי חרס מציל על הכל דברי בית הלל ובית שמאי אומרים אינו מציל אלא על האוכלין ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל מפני מה אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכן. אמרו להם ב"ש כשטהרנו אוכלין ומשקין שבתוכן לעצמו טהרנו אבל נטהר את הכלי שטהרתו לי ולך. חזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש. פירוש מציל על הכל אם מוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת א"נ המת בבית וטהרות בעליה וארובה פתוחה בין בית לעליה והושיבו כלי חרס בפתחה וכלי חרס חוצץ בפני טומאה דאינו מיטמא מגבו ומציל על כל מה שבעליה. והילכך לפי מה שהע"ה מחזיקם בטהור אמרינן ליה דמציל על אוכלין ומשקין וכלי חרס שבעליה או שבתוכו אם מוקף צמיד פתיל לנפשיה מטהרינן להו שהרי החבירים בדילים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה אם תטהרנו אף אתה תשאילנו ותשתמש בו בטבילה לחודה בלא הזאת שלישי ושביעי. וטעמא דמתני' דהכא כי ההיא דהתם (ולקמן בפ"י סתם משנה לאחר חזרה כצ"ל) (ולקמן בפי' התם משנה לאחר הזאה) וניחא השתא מתני' דלעיל דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת דאיירי בכלי של חבר דטהור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ומניקת בתוכה - כמין קנה חלול עשוי ממתכת ט. שנותנים ראשו אחד בנקב החבית ומוצץ בפיו מראשו השני ויוצאין כל המשקין שבחבית דרך אותה מניקת:
החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה - החבית של חרס, ומניקת שבתוכה של מתכת. הלכך החבית והמשקין שאין להם טהרה במקוה, ואי מטהרת להו והם של עם הארץ לא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, לא גזרו בהו רבנן, ונצולים בצמיד פתיל, אבל מניקת של מתכת שיש לה טהרה במקוה, אם תטהרנה אתי חבר לאשתמושי בה, שישאלנה מעם הארץ ויטבילנה ויעריב שמשה וישתמש בה, כסבור אין בה אלא משום מגע טמא, והוא לא ידע שהיתה באוהל המת וצריכה הזאה שלישי ושביעי, ואע"פ שהיתה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אין צמיד פתיל של כלי של עם הארץ מצילין מן הטומאה אצל חבר, שכל כליו של עם הארץ הם בחזקת טומאה אצל חבר, וכלי טמא אינו מציל בצמיד פתיל, שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס הטהור בלבד. ואילו באו חכמים לגזור שלא יציל שום כלי חרס של עם הארץ בצמיד פתיל, לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורין שהן בקיאין ושומרין כליהן בטהרה. הלכך בכלי חרס ואוכלים ומשקין שאין להן טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אומרים להן טהורים הן וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהן בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להן טהרה עולמית, אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, עשו דין שוה לכל י ואמרו דאין כלי שטף ניצול בצמיד פתיל:
ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה - קודם ששמעו טעמן של בית שמאי לא היו יודעים מפני מה אוכלים ומשקין שבתוך צמיד פתיל טהורין וכלי מתכת טמאים, ולאחר ששמעו טעמן כדפרשינן חזרו להורות כדברי בית שמאי:
פירוש תוספות יום טוב
ומניקת בתוכה. פי' הר"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר"ש. והראב"ד פרק כ"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ"ה דאהלות. וכתב הכ"מ דלהרמב"ם הוקשה לו לפרש כן. דא"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע"פ שהיא עמוקה. [צ"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ"ב מ"ג] י"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה"ל בית קבול. ע"כ:
החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. כתב הר"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ"ק דעדיות. ומ"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ"ש ר"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ"ה דזבים] ומ"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע"ה. וכ"כ בהדיא בספ"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ"ג פ"ה דאהלות. אלא דבשל ע"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע"ה. וכ"כ הר"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע"ג דהר"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) ומיירי שהמניקה היא כולו תחת צמיד פתיל. עתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) כלומר בין בשל חבר בין בשל עם הארץ. ובמשנה ג' פרק ה' דאהלות משמע דבשל עם הארץ לחוד גזרו ולא בשל חבר. ולאותו פירוש, הא דתנן לעיל אם בטמא טמאין, היינו שהוא של עם הארץ שהוא טמא. ואם בטהור, שאינו של עם הארץ. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ובה"א אף מנקת טהורה: והכי נמי פליגי בפ"ה דאהלות וחזרו ב"ה להורות וכו'. ועיקר פלוגתייהו בספ"א דעדויות. אבל הרמב"ם ז"ל שם בחבורו יש לו פירוש אחר בהאי מתני' ולפי אותו הפירוש אין למתני' שייכות עם ההיא דאהלות וכ"ש עם ההיא דעדויות וז"ל חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומנקת של חרש בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקים טהורין והמנקת טמאה מפני שקצתה האחד בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום ע"כ והקושיות שהקשה הראב"ד ז"ל על פי' זה יישבם הרב ז"ל בכסף משנה:
תפארת ישראל
יכין
חבית: של חרס של ע"ה:
ומניקת בתוכה: העבער ממתכת מונח תוך החבית. כי כך דרכו להניחו שם כדי שיהא מוכן למצוץ בו יין מהחבית. וה"ה כל כלי שטף. א"נ נקט מינקת לרבותא. דאע"ג שהיא של מתכות. וכשנטמא ממת נעשית אבי אבות. אפ"ה לא חזרה וטמאה החבית [ועי' בבועז סי' ג']:
מוקפת צמיד פתיל: ר"ל והחבית מוקף צמ"פ:
בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורין: דניצלו שניהן בהצמיד פתיל שעל פי החבית:
ומניקת טמאה: ואע"ג דמדאורייתא החבית וכל מה שבתוכה ניצל בצמ"פ שעליה. אפ"ה לחבר כולן טמאין. דהחבית והמשקין שבתוכה. הרי אפי' אם לא היו באהל המת. עכ"פ מדהן של ע"ה ואין להם טהרה במקוה. לא יוכל החבר להשתמש בהן כלל. מדנטמאו ממגע ע"ה. וגם המינקת שיש לו טהרה במקוה. ויוכל החבר להשאילה מהע"ה ולהשתמש בה ע"י טבילה. עכ"פ הכא שידע החבר שהיתה מונחת בחבית הע"ה באהל המת. יהיו אסור להשתמש בהמינקת בלי הזאת ג' וז'. דאף שהיה צמ"פ על החבית אפ"ה כלי ע"ה טמא הוא. וכל כלי טמא אינו מציל בצמ"פ שע"ג [כלקמן פ"י] אלא אפי' לע"ה. רק החבית והמשקין שבתוכו טהורין לו. משום דרק לעצמו טהרנום. והוא מחזיק חבית שלו בחזקת טהרה. לפיכך מצלת לו בצמ"פ על עצמה. ועל משקין שבתוכה. ואין לחוש שאם נטהרם לו ישאילם להחבר והרי להחבר לא ניצלו בצמ"פ שעל כלי הע"ה. ליתא. דלהחבר בל"ז טמאין הן ואין להם טהרה וכדאמרן. אבל המינקת אם נטהרה להע"ה ישאילנה להחבר ולא יאמר לו שהיתה בחבית באהל המת. וישתמש בה החבר אחר שיטבילנה והרי צריכה הזאת ג' וז'. ולכן גם להע"ה נאמר שטמאה היא [ואי"ל הרי בל"ז כל השואל כלי מע"ה צריך לחוש שמא נטמא ממת. דהרי אפי' כלי שהפקיד חבר אצל הע"ה חיישינן שנטמא ממת [כרפ"ח דטהרות מ"ב]. י"ל הרי אמרינן התם שכשיודע הע"ה שהחבר אוכל בתרומה לא חיישינן שנטמאה אצל הע"ה ממת. אבל הכא אם נטהר לו המינקת. גם להאוכל בתרומה ישאילנה]. ומה"ט גם בכ"ח שהיה מונח בתוכה כלי שטף. וכולן שייכי לחבר. והכ"ח היה צמ"פ ע"ג ומונח באהל המת. אע"ג דהכ"ח והאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. אפ"ה הכלי שטף שבתוך הכ"ח לא ניצל. ואע"ג שכ"ח של חבר טהור הוא. וראוי שיציל על כל מה שבתוכה. אפ"ה אמרינן שאינו ניצל. כדי שיציית לנו הע"ה בזה כשיראה שהשוונוהי להחבר [רמב"ם רפכ"ג מט"מ]. ואין לה"ק א"כ היאך יציל תנור טהור על המחט [לעיל מ"א]. י"ל התם מדנילוש תוך טפילת התנור. הו"ל כטפילה גופא. ובטל לגבי התנור וטהור כמוהו. אולם להר"ש כאן לא גזרו בשל חבר. ורק בכלי חרס ששייך ע"ה גזרו. ורק פשטות משנתינו דנקט חבית סתם. משמע אפי' הוא של חבר. ודמיא משנתינו למה דתנינן באהלות [פ"ה מ"ג] אלא דתני לה הכא לרבותא דב"ה. דאפי' קדירת ע"ה לבד בלי סיועת דבר אחר מצלת. וקתני התם באופן רבותא דב"ש דאפי' עם סיועת דפנות אוהלין אפ"ה אין כלי ע"ה מציל:
ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה: דאע"ג דחבית ע"ה טמא מד"ס. אפ"ה כיון דמדאורייתא טהור הוא. מציל על המינקת בצמ"פ שבו:
חזרו בית הלל להורות בדברי בית שמאי: כשהודיעו להן טעמן דחיישינן שישאיל המינקת להחבר וכדאמרן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת