משנה כלים ט א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ט · משנה א | >>
מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור, נראין אבל לא יוצאים, אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן, טמא.
באיזה בצק אמרו? בבצק הבינוני.
נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל, אם בטמא, טמאין.
ואם בטהור, טהורים.
נמצאו במגופת החבית מצדיהה, טמאים.
מכנגד פיהז, טהורים.
נראין בתוכה אבל לא לאוירה, טהורין.
שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השוםח, טהורים.
מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִנְחֻשְתּוֹ שֶל תַּנּוּר,
- נִרְאִין אֲבָל לֹא יוֹצְאִים,
- אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן,
- טָמֵא.
- בְּאֵיזֶה בָּצֵק אָמְרוּ?
- בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי.
- נִמְצְאוּ בִּטְפֵלַת הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל,
- אִם בְּטָמֵא, טְמֵאִין;
- וְאִם בְּטָהוֹר, טְהוֹרִים.
- נִמְצְאוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית מִצִּדֶּיהָ,
- טְמֵאִים;
- מִכְּנֶגֶד פִּיהָ,
- טְהוֹרִים.
- נִרְאִין בְּתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לַאוִירָהּ,
- טְהוֹרִין;
- שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם,
- טְהוֹרִים:
מחט או טבעת, שנמצאו בנחושתו של תנור,
- נראין, אבל לא יוצאין -
- אם אופה את הבצק, והוא נוגע בהן - טמא.
- באיזה בצק אמרו? - בבצק הבינוני.
- אם אופה את הבצק, והוא נוגע בהן - טמא.
- נמצאו בטפילת התנור -
- מוקף צמיד פתיל -
- בטמא - טמאין,
- ובטהור - טהורין.
- מוקף צמיד פתיל -
- נמצאו במגופת החבית -
- מצידיה - טמאין,
- מכנגד פיה - טהורין.
- נראין לתוכה, אבל לא לאווירה - טהורין.
- שוקעין בתוכה, ותחתיהן כקליפת השום - טהורין.
כאשר היה המחט או הטבעת טמאים במת אשר הוא מאבות הטומאות כמו שהקדמנו, והוא יטמא כלי חרש כמו שביארנו בפתיחה, עוד נמצא זה הטבעת או המחט בקרקע התנור ודמו שם להיותן בלתי בולטין ולא גבוהין באויר התנור, לפי שאם היו בולטים ומוגבהין על שטח הקרקע יטמאוהו. ואם היו נראים כאשר ידביקו בזה המקום בצק, שזה הבצק לא רכה שיגיר במקומות העמוקים, ולא קשה שידבק בעצם התנור אבל ירחק ממנו, ונגע זה הבצק בזה הדבר הטמא מהמחט או הטבעת, הנה התנור כבר נטמא בהגעת מחט טמאה, מטמא מת בתוכה.
עוד לקח דין אחר, והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה, ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו, והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת, (הנה) [אם] נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה. ואם היה התנור טהור לא יטמא, אבל יצילהו זה הצמיד פתיל אם היה לפי מה שראוי, הנה הטבעת או המחט גם כן טהורין, ולא יטמא באוהל המת שהיא בגוף הבניין, וזה הבניין כולו טהור להיות התנור צמיד פתיל.
וכן גם כן אם חבית באוהל המת ופיו סגור בטיט אשר הוא צמיד פתיל כמו שיתבאר, והיה מחט טהור או טבעת בזה הטיט אשר נסתם בו פי החבית, אם היה נמשך לצדדי החבית הנה הן טמאים, שצידי החבית לא יצטרכו לטיט, וזה בדמיון מי ששם המחט בקרקע החבית והדביק עליו טיט אשר יטמא כמו שיתבאר. ואם היה נמשך כנגד פי החבית הנה היא טהורה, ובתנאי שתהיה בגוף הטיט. אולם אם היתה נראית על שטח הכיסוי, (עד שיהיה באויר החבית ממה שימשך תוך החבית,) הנה ראוי שתהיה בולטת גם על שטח הכיסוי עד שיהיה באויר החבית.
אולם אם היתה נוקבת אל תוך החבית מגעת באוירה הנה היא טמאה, רוצה לומר המחט או הטבעת, אם לא שיהיה עליה מסך מטיט יבדיל בינה ובין אויר החבית, ואף על פי שתהיה בתכלית הדקות כמו קליפת השום. וטעם היותן טמאין כאשר היו שוקעין בתוכו, לפי שהיו בתוך החבית והחבית מוקפת צמיד פתיל, ואני אבאר לך בפרק שאחר זה שכלים המוקפים צמיד פתיל באוהל המת לא יצילו מה שבתוכן מהכלים, אבל יטמא כל מה שבתוכו מהכלים זולת כלי חרש לבד, וכבר ביארנו סיבת זה בעדיות. ואבאר אותו גם כן בפרק שאחר זה:
נחושתו של תנור הם השולים והמחט והטבעת נראים בתנור אבל לא יוצאים בחלל התנור כגון שבלועים בעובי חרסו של תנור ונראים באוירו ואם בשעה שמדביק שם את הפת נוגע הבצק במחט וטבעת נחשב כאוירו שבתנור וטמאוהו המחט והטבעת הטמאים ואם לאו טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוכו הוא וכגון (צ"ל שנתחבו) שנחתכו מתחתיו דאי דרך פיו באו שם משנכנסו לאוירו נטמא. ויותר נראה לפרש דמיירי הכא בתנור שאין לו שולים ובמקום השולים עושין בארץ רצפה של טיט והתנור מחובר שם והרצפה היא הנקראת נחושתו דומיא דאידך בבא השרץ שנמצא (צ"ל למטה כו') לו דלא מיתוקמא אלא בהכי אם לא נאמר שיש לתנור שולים ונפחתו השולים במקצת:
בבצק הבינוני. שאינו לא רך ולא קשה וקצת קשה למה משערין בבצק והלא לא היו רגילין להדביק את הפת אלא בכותלו של תנור והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. ויש מפרשים בשיטה אחרת ולא יכולתי לבררה:
נמצאו בטפילו. היא הטפילה שבחוץ שממרחו בטיט (צ"ל לעבותו) לעבודתו ולהחזיק חומו ומוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת בתנור טמא טמאים המחט והטבעת ובתנור טהור טהורין דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל ניצול גם הם ניצולין דבטילים אגב טפילה של תנור:
נמצאו במגופת החבית מצדה של חבית טמאים. דאין מצלת מצידיה:
כנגד פיה טהורין. חוץ לחבית נמצאו אלא שהם כנגד פיה למעלה משפתה. והמגופה עליהן ונתונה באהל המת מצלת עליהן. וכן אם נמצאו במגופה ונראין לתוכה של חבית אע"פ (צ"ל שאין) שהן יוצאין לאוירה מצלת עליהן באהל המת אע"פ שאין הטיט צף תחתיהם חשיב ליה כתוך להציל בצמיד פתיל אע"פ דלא חשיב כתוך לענין דאם היו טמאים לא נטמאו:
שוקעין לתוכה. שנשקעו למטה משפתה מצדה ונבקעה החבית שם דהוו כנגד תוכה אם תחתיה טיט כקליפת השום טהורין דנחשבין כמגופה (חסר כאן ועי' פי' הרא"ש) ואע"פ שהחבית מצלת בצמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא מתצלי כיון דלאו כנגד פיה של חבית נינהו. ועל שיטת התוספתא פירשתי משנה זו. דתניא בתוספתא (פ"ז) מחט וטבעת שנמצאו במגופת של חבית בצידה של חבית אם היו טמאין לא טימאו את החבית ואם היו טהורין אין החבית מצלת עליהן באהל המת נמצאו למעלה משפתה כנגד תוכה של חבית (חבית מצלת עליהן באהל המת) בין שהטיט צף תחתיהם בין שאין הטיט צף תחתיהן אם היו טמאים לא טמאו את החבית ואם היו טהורין (אין) חבית מצלת אותן באהל המת. תניא בתוספת"א אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך החבית ומנין אפי' בתוך המגופה למעלה מאויר של חבית ת"ל כלי. ומנין אתה מונה מכנגד השפה ולפנים ת"ל טמא כלומר אימת טמא בזמן שאין צמיד פתיל עליו [וכו'] טהור:
מחט או טבעת - טמא א:
שנמצאו בנחושתו של תנור - ברצפת הקרקע שהתנור מחובר בה:
נראין - בתנור:
אבל לא יוצאין - בחלל. התנור. כגון שבלועים בעובי הרצפה של הקרקע ונראין באוירו של תנור אבל אין בולטין לתוכו:
אם אופה הוא את הבצק - אם בשעה שמדביק הפת לתוכו נוגע הבצק במחט או בטבעת, נח. שב כאוירו של תנור וטמאוהו. ואם לאו, טהור, דתוכו כתב רחמנא, והאי לאו תוכו הוא. וכגון שהיו שם בלועים ברצפה קודם שחיברו התנור שם, דאם הכניסו אותם דרך פיו של תנור, משנכנסו לאוירו נטמא התנור:
בבצק הבינוני - לא שבלילתו רכה, שירד למטה לסדקין. ולא שבלילתו קשה, שאינו נדבק:
בטפילת התנור - היא הטפילה של טיט שעושים סביב התנור לעבותו כדי שיחזיק חומו:
מוקף צמיד פתיל - ומונח באוהל המת:
בטמא - אם התנור טמא ב:
טמאים - המחט והטבעת הנמצאים בטפילה של תנור:
ובטהור טהורים - דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל ג וניצול, גם הם ניצולים עמו, דבטילי לגבי טפילה ד:
נמצאו במגופת החבית - בטיט שרגילין לעשות בו כיסוי על פי החבית:
מצדיה - של חבית:
טמאים - שאין צדי החבית צריכים לטיט ו:
מכנגד פיה - אם המחט והטבעת נמשכים כנגד פי החבית:
טהורין - ובלבד שיהיו בתוך הטיט של מגופה ולא יכנסהו לאויר החבית. ואע"פ שהם נראים מתוכה, הואיל ואין נכנסין לאוירה טהורין:
שוקעים בתוכה ותחתיהן כקליפת השום - אם היה בין המחט והטבעת ובין אויר החבית מחיצה דקה כקליפת השום, שנמצא שהן בלועים לתוך המגופה ואין נכנס לאויר החבית כלל, טהורים, דבטילי לגבי המגופה. אבל אם נכנסים לתוך החבית, טמאים, שאין צמיד פתיל מציל באוהל המת אלא על כלי חרס ואוכלים ומשקים, דברים שאין להם טהרה במקוה, אבל על כלי מתכות כגון מחט וטבעת שיש להן טהרה במקוה, אין צמיד פתיל מציל בהן, הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית, שאין בטלים לגבי מגופה, אין ניצולים בצמיד פתיל. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. ורבותי לא פירשוה כך. ופירושם לא ידעתי להעמידו מכוון ולכך לא כתבתיו:
מחט או טבעת. פי' הר"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב"ם:
אם אופה את הבצק כו'. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר"ש:
אם בטמא טמאין. פי' הר"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ"ו:
ובטהור טהורים. לשון הר"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ"מ בפ"כ מה' טומאת מת. ומ"ש הר"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ"ש הר"ב לקמן בסמוך:
מצדיה. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב"ד שם:
מכנגד פיה טהורים. ה"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור:
שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום. ה"נ ה"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום:
טהורים. כתב הר"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר"פ דלקמן. ומ"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:
(א) (על הברטנורא) במת. אשר הוא מאבות הטומאות כדתנן בפ"ק דאהלות. והוא יטמא כלי חרס. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור. הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי:
(ד) (על הברטנורא) כלומר דאי לאו הכי הא קיימא לן דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות:
(ה) (על המשנה) מצדיה. כלומר שלא על פיה של החבית:
(ו) (על הברטנורא) כלומר למגופה. הר"א:
(ז) (על המשנה) פיה. הכא נמי טעמא משום דבטילי לגבי מנופה כו', ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא, אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור:
(ח) (על המשנה) כקליפת השום. הכי נמי הוה מצי למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור, אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום, משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום. תוי"ט:
בפירוש ר"ע ז"ל. וכגון שהיו בלועין ברצפה קודם שחברו התנור שם ע"כ. אמר המלקט אי נמי כגון בתנור שאין לו שוליים ונמצאו במקום שהושיבוהו:
עוד בפי' ר"ע ז"ל. בטמא אם התנור טמא וכו'. אמר המלקט כתב הר"א אשכנזי ז"ל פי' אם התנור כבר טמא דאז אינו מועיל צמיד פתיל כדלקמן או לפרש כפי' הרמב"ם ז"ל ודוק ע"כ. והילך לשון הרמב"ם ז"ל שם פ' כ' מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו נטמאו הכלים שבתוך הטפלה ואם היה התנור מוקף צמיד פתיל הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעים בטיט שעל גביו טהורין ע"כ. והוא מכוון עם מה שפירש כאן בפירושו למשנה ויתכן שלכך ג"כ כיון הר"ש ז"ל בפירוש שהעתיק משם ר"ע ז"ל וכ"כ ג"כ כסף משנה שם בהלכות טומאת מת גבי השגת הראב"ד ז"ל. ופי' הר"ש ז"ל בסוף מתני' דבסמוך הא דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת מיירי בכלי של חבר דטהור ע"כ. ולשון החכם הר"ס ז"ל אם בטמא פי' שנטמא בשאר טומאות טמאים לפי שכלי טמא אינו חוצץ והכל טמא באהל המת ע"כ:
נמצאו במגופת החבית מצדיה: כנגד עובי שפתה או כנגד דופנותיה שהמגופה יורדת למטה סביב פי החבית. הרא"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. מצדיה של חבית טמאים שאין צדי החמת צריכין לטיט ע"כ אמר המלקט פי' להיות צמיד פתיל:
מכנגד פיה טהורין נראין מתוכה אבל לא לאוירה טהורין: כצ"ל ולא זו אף זו קתני וכדפי' ר"ע ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. כגון מחט וטבעת שיש להם טהרה במקוה אין צ"פ בהן ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל פי' מדרבנן אינו מציל כדלקמן ע"כ. פי' דמתני' דבסמוך תנן דאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרש הטהור בלבד וכדמפ' ר"ע ז"ל. ומה שכתב ר"ע ז"ל כך נראה בעיני פי' משנה זו ע"כ. אמר המלקט ר"ל פי' דסיפא שוקעין בתוכה וכו' הוא שפירש ז"ל מסברא דנפשיה או הוא פי' הרמב"ם כמו שאעתיק בסמוך. והילך לשון הרא"ש ז"ל שוקעין לתוכה שנשתקעו למטה משפתה בצדיה ויש שם סדק בחבית דהוו כנגד תוכה אם תחתיהן טיט כקליפת השום טהורים דנחשביה כמגופה עצמה הואיל ובלועין לתוכה ואינם נראין ואע"ג דלבינה שבלעה את הטבעת טמאה כדתנן לקמן בפירקין שאני הכא דמסייעת לחבית להציל כנגדה שלא תכנס הטומאה כנגד הסדק אבל אם אין תחתיה טיט לא חשיב כמגופה ואע"ג שהחבית נצלת ע"י צמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא נצולו והרמב"ם ז"ל פי' שוקעין לתוכה שבולטין מן המגופה ושוקעין עד כנגד חללו של חבית טמאים אם אין עליהם טיט לפי שכלי חרס אינו מציל על כלים שבתוכה עכ"ל ז"ל בכתיבת יד ומצאתי כתוב עליו וקשיא לי א"כ אפי' יש עליהם טיט נמי כיון שהכלי אינו מציל גם הטיט לא יציל עכ"ל וגם הר"ש ז"ל פי' כפירוש שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות טומאת מת ואם תחתיהן כקליפת השום אע"פ שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין ע"כ:
יכין
מחט או טבעת: שמכירן שנטמאו ממת ונעשו עי"ז אה"ט. דאז אפשר שיטמאו להתנור שהוא כלי [רמב"ם]. ול"מ היה נ"ל דאפשר נמי דמיירי הכא שנמצאו וכדמסיק. ואע"ג שאינו יודע בהם שום טומאה ודאית עכ"פ הרי גזרו טומאה על כל כלים הנמצאים [כטהרות פ"ד מ"ה]. ואם הן כלי מתכות חיישינן שנטמאו ממת ונעשו אה"ט [כרמב"ם פי"ג מאה"ט ה"ו וז']:
שנמצאו בנחושתו של תנור: ברצפת הקרקע שמול חלול התנור שמחובר שם בארץ:
אבל לא יוצאים: שאין בולטין לאויר התנור:
אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן: שהגומא שהמחט בתוכה אינה עמוקה ביותר. ולהכי כשיושיב עיסת הפת ממעל להגומא יגע הבצק בהמחט. ואע"ג דבמורגל מדביקין הבצק בכותלי התנור כשיאפוהו [כפ"ח סי' ע"ג] אפ"ה כשהבצק רב מדביקו גם במקום אחר [כפ"ה מ"ה] וכ"ש ברצפת התנור:
טמא: ר"ל נטמא התנור. דמדנוגע שם הפת. מחשב אותו מקום כתוך התנור. ונטמא מהמחט שם. אבל באין העיסה נוגע שם. אינו נחשב שם כתוך התנור. ולא נטמא התנור. ולא אמרינן דעכ"פ הרי נפלו לשם מתוך החלול של תנור. אלא תלינן שמקודם שהושיבו התנור במקום זה. כבר היו כלים הללו שם ברצפה [ואי"ל עכ"פ כיון דחרב כחלל. יהי' המחט בוקע ועולה לתוך התנור ככזית ממת. י"ל לא לכל דבר אמרינן חרב כחלל (ועי' מ"ש בס"ד אהלות פ"א מ"א). ומה"ט לא קשה נמי מדאמרינן (אהלות פ"ד סמ"א) דכשהטומאה מונחת במקום שאין פתוח טפח לבית. אפ"ה הבית טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. וה"נ נימא הכא דאף באין הבצק נוגע שם התנור טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך התנור. י"ל דרק במת דמטמא באהל. מטמא בשסוף טומאת אהל להתפשט שם. אבל כלי שנטמא במת דלא שייך גבה טומאת אהל. אין לחוש בה נמי משום סוף טומאה לצאת. וא"ת עכ"פ מ"ש הכא מטומאה בין הקורות [אהלות פ"ו מ"ה] דאם נראה בתוך הבית. חשבינן לה כאילו מונחת תוך הבית. והבית טמא. ה"נ הול"ל הכא דכל שנראה תוך התנור. אע"ג שאין הבצק נוגע בהמחט. הו"ל כמונחת בתוך התנור. י"ל דוקא תקרה או כותל המשמש את הבית. שייך לבית. להכי כל שנראה הטומאה מתוכן להבית. הו"ל כמונחין תוך הבית אבל סדנא דארעא שברצפת התנור לא שייך לתנור. תדע דהרי שם [מ"ג] בכותל המשמש הבית וטומאה בתוכה. במחצה שלפנים הבית טמא. ובבית המשמש הכותל [שם מ"ו] דהיינו שכתלו הוא סדנא דארעא ידין כקליפת השום. ע"כ צריך לחלק כדאמרן]. ונ"ל עוד דהא דלא נקט שנמצא המחט בגומא שבפנים בכותל התנור. היינו משום דבכה"ג אפי' הגומא שבה *) המחט אינה עמוקה כל כך שיגע בה הבצק. אפ"ה התנור טמא. דדוקא ברצפה שייך לומר כל שאין הבצק מגיע לשם לא שייך להתנור אבל בכותל התנור אפי' עב מאד עד שעי"ז אפשר שיהיה בהכותל גומא עמוקה כל כך עד שלא יגע הבצק לשולי הגומא. אפ"ה כותל התנור שייך טפי להתנור מרצפתו. דהרי הכותל נטמא עמו [כסיפא וכפ"ג מ"ו]. ואילו רצפתו נשארה בטהרתו. ועוד בנמצאו בנקב שבכותל א"כ ע"כ דרך פיו של תנור בא לשם ונדחק לתוך הגומא שבכותל. דהרי אין רואין נקב מבחוץ דנימא דרך שם בא. וגם אי"ל שנפל לתוך הטיט בבית היוצר. ונילש עמו. דזה דבר רחוק שלא הרגיש בו היוצר כשלש הטיט [וערפ"ח לי"ד סימן מ"ט]:
בבצק הבינוני: שאינו רך ביותר עד שירד גם לגומא עמוקה. וגם אינו עב ביותר עד שאפי' הגומא אינה עמוקה. לא ירד לתוכו:
נמצאו בטפילת התנור: הוא טיח הטיט שסביבו מבחוץ לשמור חומו. ומיירי הכא שהמחט והטבעת היו טהורים [ונ"ל דאפי' נראין אבל לא בולעין לתוך חלול הבית אפ"ה לא חשבינן להו כמונחים תוך הבית. וחילי מאהלות [פי"א מ"ח] דאע"ג דפרח המנורה נראה תוך הבית אפ"ה מטהרי ב"ה. ואין לחלק דדוקא התם דכיון שאינה בולטת לתוך הבית דיינינן להמנורה כמונחת בתוך הדות ונצלת. אבל הכא אף אי משום דאינה בולטת נדונה כמונחת בתנור ג"כ נטמא. דאין צמ"פ מציל בכ"ח על כלי שטף [וכמשנה ב' כאן]. י"ל כמו במגופה בסיפא אפי' נראה בתוכה אפ"ה נחשבת כגוש טיט. ה"נ הכא]:
מוקף צמיד פתיל: שהתנור עומד באהל המת מוקף צמ"פ [ועי' בועז סי' ז']:
אם בטמא: ר"ל אם התנור נטמא באהל המת וכגון שלא היה הצמ"פ כראוי:
טמאין: נטמא המחט והטבעת. דכל טיפולו של תנור לתנור שייך. והו"ל כמונחים בתוכו שאינן נצולין. ונ"ל דכ"ש כשהמחט מונח בכותל התנור או ברצפת התנור. דאע"ג דאין הבצק נוגע בו שם נטמא המחט ממ"נ אי נשדינהו בתר חלול הבית. הרי רצפת אהל המת טמא עד התהום [כאהלות פרק ג' משנה ז] ואי בתר תוך התנור. הרי אפי' צמ"פ שלם אמ"צ על כלי שטף. מיהו כ"ז באין הצמ"פ כראוי. אבל בשהצמ"פ כראוי המחט שברצפה ניצל. דלא גרע מכלים שבין מגדל לארץ ואין שם פותח טפח. דניצולין באהל המת [כאהלות פ"ד מ"א] וכשהמחט בכותל התנור שסגור בצמ"פ דינו כגוש הטיט. וכמגופה כנגד פיה בסיפא. רק נקט טפילה לרבותא דטהור. דאע"ג דהטפילה אינו גוף התנור ממש. אפ"ה ניצל עם התנור:
ואם בטהור: שסתום בצמ"פ כראוי [ולהר"ש לקמן סימן כ"ה י"ל דטהור היינו של חבר]:
טהורים: דבטלו מחט וטבעת לגבי טיט התנור דאף שנראין בהבית. אפ"ה כיון שאין בולטין לחוץ. נדונין כטיט התנור [ועי' אהלות פי"א מ"ח] אבל אם היו בולטין לחוץ מכותל התנור. תו לא הו"ל כטיח הטיט. ולא עוד אלא אפי' בולטין לתוך חלול התנור שיש לו צמ"פ עכ"פ הרי אינו ניצל בצמ"פ [וכמ"ב]. מיהו נמצא דנקט לאו דוקא. דאל"כ גם בלי אהל המת טמאים טומאת ז' [כלעיל סי' א'] וכן מוכח מהרמב"ם [פ"כ מאה"ט ה"ה ו'] שהשמיט מלת נמצא:
נמצאו במגופת החבית: המגופה עשויה מטיט. ועב ורחב למעלה. ומתמעט בעביו ונעשה דק מלמטה כדי לתחבו בקצהו הדק לתוך פה החבית:
מצדיה: ר"ל אם נמצא בצד העב שבהמגופה שלא כנגד פה חבית והחבית מוקף צמ"פ ומונחת באהל המת:
טמאים: דשם א"צ החבית להטיט שבהמגופה. ולא הו"ל הטיט שם כהחבית עצמה. אלא הו"ל המחט והטבעת שטמונים תוך הטיט שבהמגופה שם. ככלים הטמונים בטיט. דלא מחשבו כצמ"פ להציל. ונ"ל דאפי' נמצאו שם במגופה הצרופה בכבשן. דהו"ל פשוטי כ"ח שאמק"ט. אפ"ה אין ניצולין. וכלבינה שנמצא בה מחט [לקמן מ"ו]. דאי"ל בכה"ג דלבטל המחט לגבי המגיפה ולבינה שאמק"ט. וכלעיל בטפילת התנור. דהתם שאני דכל עוד שיתעבה הטיפול יותר. טפי ישאר התנור בחמימותו נמצא שעובי המחט מועיל להתנור. ובטל לגביה ונחשב כמותו. אבל הכא אין בהמחט צורך כלל בהמגופה ובהלבינה [עי' בועז בסי' ז' עוד תירץ אחר]:
מכנגד פיה: ר"ל אם הן נגבלים בהמגופה נגד פה החביות שמוקפת צמ"פ:
טהורים: ה"נ מיירי אף שנראין מבחוץ. כיון שאינן בולטין לחוץ מחשבו כהמגופה וניצולין בצמ"פ של החבית. וכ"ש אם נמצאו תוך עובי דופן החבית דנידן כהדופן וניצל. וכטפילת התנור לעיל:
נראין בתוכה אבל לא לאוירה: ר"ל אפי' טמונים בהמגופה באופן שנראין תוך החבית אפ"ה אינן נדונין כבולטין לתוכה שאינה ניצל [וכמ"ב. והא דלא נקט הכא לשון ואין יוצאין. וכדנקט לעיל [במ"א] ה"ט משום דדוקא לעיל סגי באינו יוצא דהרי כל נחושתו של תנור הוא חוץ מאויר התנור. אבל הכא שקצת מהמגופה הוא תוך אויר החבית. לפיכך אם המחט הוא תוך חלק המגופה שתוך אויר החביות. אפי' אין המחט יוצא לתוך חלול החבית כמונח בתוך החבית דמי (וכפ"ח מ"ג)]:
ותחתיהם כקליפת השום: שבולטין מהמגופה לתוך חלול החבית אבל טיט דק כקליפת השום מכסה לכל הבליטה ההיא:
טהורין: דמדמכוסה הבליטה ההיא מטיט שבמגופה. הו"ל כולו כגוף המגופה. וה"ה ברישא בנמצא בנחושתו של תנור ובולט לתוך התנור. והבליטה מכוסה בטיט או בעפר כעובי קליפת השום. לא נטמא התנור מהמחט. מדלא מחשב כמונח בתוכו. וכן מוכח ממ"ג. ומלעיל [פ"ה מ"ו]. רק נקטה הכא בסיפא. ומינה נשמע לרישא. מיהו בבולטין מהמגופה לחלול החבית ואין טיט מכסה הבליטה. אז כמונחין תוך החבית דמי. ואינן נצולין בצמ"פ של החבית. ואפ"ה אינן חוזרין ומטמאין החבית [כלקמן כ"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת