ברטנורא על כלים ט

משנה כלים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מחט או טבעת - טמא :

שנמצאו בנחושתו של תנור - ברצפת הקרקע שהתנור מחובר בה:

נראין - בתנור:

אבל לא יוצאין - בחלל. התנור. כגון שבלועים בעובי הרצפה של הקרקע ונראין באוירו של תנור אבל אין בולטין לתוכו:

אם אופה הוא את הבצק - אם בשעה שמדביק הפת לתוכו נוגע הבצק במחט או בטבעת, נח. שב כאוירו של תנור וטמאוהו. ואם לאו, טהור, דתוכו כתב רחמנא, והאי לאו תוכו הוא. וכגון שהיו שם בלועים ברצפה קודם שחיברו התנור שם, דאם הכניסו אותם דרך פיו של תנור, משנכנסו לאוירו נטמא התנור:

בבצק הבינוני - לא שבלילתו רכה, שירד למטה לסדקין. ולא שבלילתו קשה, שאינו נדבק:

בטפילת התנור - היא הטפילה של טיט שעושים סביב התנור לעבותו כדי שיחזיק חומו:

מוקף צמיד פתיל - ומונח באוהל המת:

בטמא - אם התנור טמא :

טמאים - המחט והטבעת הנמצאים בטפילה של תנור:

ובטהור טהורים - דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל וניצול, גם הם ניצולים עמו, דבטילי לגבי טפילה :

נמצאו במגופת החבית - בטיט שרגילין לעשות בו כיסוי על פי החבית:

מצדיה - של חבית:

טמאים - שאין צדי החבית צריכים לטיט :

מכנגד פיה - אם המחט והטבעת נמשכים כנגד פי החבית:

טהורין - ובלבד שיהיו בתוך הטיט של מגופה ולא יכנסהו לאויר החבית. ואע"פ שהם נראים מתוכה, הואיל ואין נכנסין לאוירה טהורין:

שוקעים בתוכה ותחתיהן כקליפת השום - אם היה בין המחט והטבעת ובין אויר החבית מחיצה דקה כקליפת השום, שנמצא שהן בלועים לתוך המגופה ואין נכנס לאויר החבית כלל, טהורים, דבטילי לגבי המגופה. אבל אם נכנסים לתוך החבית, טמאים, שאין צמיד פתיל מציל באוהל המת אלא על כלי חרס ואוכלים ומשקים, דברים שאין להם טהרה במקוה, אבל על כלי מתכות כגון מחט וטבעת שיש להן טהרה במקוה, אין צמיד פתיל מציל בהן, הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית, שאין בטלים לגבי מגופה, אין ניצולים בצמיד פתיל. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. ורבותי לא פירשוה כך. ופירושם לא ידעתי להעמידו מכוון ולכך לא כתבתיו:

(ב)

ומניקת בתוכה - כמין קנה חלול עשוי ממתכת . שנותנים ראשו אחד בנקב החבית ומוצץ בפיו מראשו השני ויוצאין כל המשקין שבחבית דרך אותה מניקת:

החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה - החבית של חרס, ומניקת שבתוכה של מתכת. הלכך החבית והמשקין שאין להם טהרה במקוה, ואי מטהרת להו והם של עם הארץ לא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, לא גזרו בהו רבנן, ונצולים בצמיד פתיל, אבל מניקת של מתכת שיש לה טהרה במקוה, אם תטהרנה אתי חבר לאשתמושי בה, שישאלנה מעם הארץ ויטבילנה ויעריב שמשה וישתמש בה, כסבור אין בה אלא משום מגע טמא, והוא לא ידע שהיתה באוהל המת וצריכה הזאה שלישי ושביעי, ואע"פ שהיתה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אין צמיד פתיל של כלי של עם הארץ מצילין מן הטומאה אצל חבר, שכל כליו של עם הארץ הם בחזקת טומאה אצל חבר, וכלי טמא אינו מציל בצמיד פתיל, שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס הטהור בלבד. ואילו באו חכמים לגזור שלא יציל שום כלי חרס של עם הארץ בצמיד פתיל, לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורין שהן בקיאין ושומרין כליהן בטהרה. הלכך בכלי חרס ואוכלים ומשקין שאין להן טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אומרים להן טהורים הן וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהן בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להן טהרה עולמית, אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף ניצול בצמיד פתיל:

ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה - קודם ששמעו טעמן של בית שמאי לא היו יודעים מפני מה אוכלים ומשקין שבתוך צמיד פתיל טהורין וכלי מתכת טמאים, ולאחר ששמעו טעמן כדפרשינן חזרו להורות כדברי בית שמאי:

(ג)

למטה מנחושתו של תנור - רצפה שמושיבין שם התנור. שהתנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שולים, ומתקנים לו רצפה בקרקע ומושיבין אותו שם, ואותה רצפה היא נחושתו של תנור:

חי נפל - ולא נטמא התנור. דאי מת נפל, היה התנור מיטמא באויר כשנפל דרך פיו של תנור. והא דלא תלינן שמא שם היה קודם שהושיבו שם התנור, לפי שלפעמים נמצא השרץ לח וניכר שמחדש מת והתנור יש ימים מרובים שהושיבוהו שם, והשתא אי אפשר לומר שהשרץ קדם שם לתנור, דא"כ מחום האש היה נשרף ונעשה אפר, אלא תלינן שמא חי נפל, ודרך שרצים לעשות חפירות בקרקע להטמן שם לפיכך נמצא למטה מנחושתו:

שם היו עד שלא בא התנור - קודם שהושיבוהו שם ולא ראה אויר התנור:

באפר מקלה - שנעשה מחמת שריפת האש. והיינו למעלה בחלל התנור. ומשום דאשכחן עפר דאקרי אפר והכא באפר של שריפה משתעי, משום הכי תנא אפר מקלה לשון קלוי באש:

(ד)

ונפל לאויר התנור טמא - דמשקין טמאין מטמאין כלי. ואע"פ שהמשקין בלועין לתוך הספוג, כפלוטים דמו, לפי שספוג עשוי להכניס ולהוציא בו:

וכן חתיכה של לפת ושל גמי - הוו כספוג לפי שבגמי בודקין בו את היין והוי גם הוא עשוי להכניס ולהוציא כספוג. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

חרסים שנשתמש בהן משקין טמאים - כגון עביט של מימי רגלים של זב ושל זבה שנשבר וחרסיו בלעו מימי רגליהם . ומיירי כגון שהדיחום במים שלש פעמים שלא נשאר בהן משקה טמא. דאי לא הדיחום, נטמא התנור מחמת המשקים הדבוקין בדפנותיו כאילו הן בעין:

שסוף משקה לצאת - כלומר, דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרסים, וכיון שהיו אלו החרסים בתנור בשעת הסיקו יצאו המשקין מהן וטמאו התנור מאוירו:

גפת - פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:

חדשה - תוך שנים עשר חודש:

ישנה - לאחר שנים עשר חודש, דבסתמא יצא כל המשקה שבהן:

(ו)

והלכו עליהן טמאים - בני אדם טמאים:

טהורים - שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם:

כוש - פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ:

מלמד - מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמו דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב):

ולבינה שבלעה את הטבעת - שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן :

נכנסו לאוהל המת - כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה:

נטמאו - שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב :

הסיטן הזב - אע"פ שלא נגע בהן אלא שהכריען:

נטמאו - שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי:

נגע בהן ככר של תרומה - כשהן בלועין:

טהור - הככר. ואע"פ שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואע"פ שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו, וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל:

(ז)

סרידה - כמין עריבה קטנה שהנחתום משתמש בה, והיא פשוטה ואינה מקבלת טומאה:

שהיא נתונה על פי התנור - וממורחת בטיט כדי להקיף בצמיד פתיל ולא יטמא התנור באוהל המת:

נסדק מן תנור לסרידה - היינו שנסדק המירוח :

מלוא פי מרדע שלא נכנס - המרדע הוא מלמד הבקר, ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח, שכל שיש בעביו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים. ושעור הסדק כשנסדק המירוח, לרבנן מלוא פי המרדע בשוה, ואע"פ שאין הנקב גדול שיכנס פי מרדע במלואו, הואיל ושוה הסדק מלוא פי המרדע אין כאן צמיד פתיל, ולר' יהודה לעולם הוי צמיד פתיל עד שיהיה הסדק גדול שיכנס בו פי המרדע:

נסדקה סרידה עצמה - לרבנן קיל מכשנסדק המירוח, ולרבי יהודה קיל כשנסדק המירוח מכשנסדקה סרידה עצמה. ואין הלכה כר' יהודה:

(ח)

שנקב מעינו - עין של תנור, הוא הנקב שעושים בו כדי שיצא ממנו העשן. ומירחו עינו בטיט וסתמוהו וניקב אח"כ במקום המירוח:

נכנס ויוצא דולק - שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:

ניקב מצדו - של עין:

וכן היה אומר במגופת החבית - וכן היה ר' שמעון אומר בכל הני, דדינם מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. ואין הלכה כר' שמעון:

מלוא מיצה שניה של שיפון - מלוא קשר שני של קנה של שיפון, שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלשה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ"א בלע"ז:

לשאר משקין - כגון שמן דבש וחלב :

אפילו כל שהן טמאים - אפילו נקב כל שהן אין מצילין בצמיד פתיל וטמאים:

שלא נעשו בידי אדם - שלא ניקבו במתכוין אלא מאליהן:

ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו בזיתים - השתא מיירי בשנפחת הכלי עצמו וניקב. וכל הנך שיעורים דלעיל כשנפחתה סתימה שבפתחו:

שיעורן בזיתים - אם נפחת במוציא זית בעי מירוח, ובפחות מכאן לא בעי מירוח . ובגמרא במסכת שבת [צו] מוכיח דכלי גדול שניקב במוציא רמון, וכלי קטן שנפחת ברובו אין מירוח וסתימה מועילין בו, ושוב אינו מציל בצמיד פתיל כיון דבטל מתורת כלי. ואם מירחו נעשה כאוכלים שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן:

שיעורן במשקין - בכונס משקה:

העשוי לכך ולכר - למשקין ולאוכלין:

מטילין אותו לחומרו - ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל עד שיומרח: