רבינו שמשון על כלים ט

<< · רבינו שמשון · על כלים · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

נחושתו של תנור הם השולים והמחט והטבעת נראים בתנור אבל לא יוצאים בחלל התנור כגון שבלועים בעובי חרסו של תנור ונראים באוירו ואם בשעה שמדביק שם את הפת נוגע הבצק במחט וטבעת נחשב כאוירו שבתנור וטמאוהו המחט והטבעת הטמאים ואם לאו טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוכו הוא וכגון (צ"ל שנתחבו) שנחתכו מתחתיו דאי דרך פיו באו שם משנכנסו לאוירו נטמא. ויותר נראה לפרש דמיירי הכא בתנור שאין לו שולים ובמקום השולים עושין בארץ רצפה של טיט והתנור מחובר שם והרצפה היא הנקראת נחושתו דומיא דאידך בבא השרץ שנמצא (צ"ל למטה כו') לו דלא מיתוקמא אלא בהכי אם לא נאמר שיש לתנור שולים ונפחתו השולים במקצת:

בבצק הבינוני. שאינו לא רך ולא קשה וקצת קשה למה משערין בבצק והלא לא היו רגילין להדביק את הפת אלא בכותלו של תנור והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. ויש מפרשים בשיטה אחרת ולא יכולתי לבררה:

נמצאו בטפילו. היא הטפילה שבחוץ שממרחו בטיט (צ"ל לעבותו) לעבודתו ולהחזיק חומו ומוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת בתנור טמא טמאים המחט והטבעת ובתנור טהור טהורין דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל ניצול גם הם ניצולין דבטילים אגב טפילה של תנור:

נמצאו במגופת החבית מצדה של חבית טמאים. דאין מצלת מצידיה:

כנגד פיה טהורין. חוץ לחבית נמצאו אלא שהם כנגד פיה למעלה משפתה. והמגופה עליהן ונתונה באהל המת מצלת עליהן. וכן אם נמצאו במגופה ונראין לתוכה של חבית אע"פ (צ"ל שאין) שהן יוצאין לאוירה מצלת עליהן באהל המת אע"פ שאין הטיט צף תחתיהם חשיב ליה כתוך להציל בצמיד פתיל אע"פ דלא חשיב כתוך לענין דאם היו טמאים לא נטמאו:

שוקעין לתוכה. שנשקעו למטה משפתה מצדה ונבקעה החבית שם דהוו כנגד תוכה אם תחתיה טיט כקליפת השום טהורין דנחשבין כמגופה (חסר כאן ועי' פי' הרא"ש) ואע"פ שהחבית מצלת בצמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא מתצלי כיון דלאו כנגד פיה של חבית נינהו. ועל שיטת התוספתא פירשתי משנה זו. דתניא בתוספתא (פ"ז) מחט וטבעת שנמצאו במגופת של חבית בצידה של חבית אם היו טמאין לא טימאו את החבית ואם היו טהורין אין החבית מצלת עליהן באהל המת נמצאו למעלה משפתה כנגד תוכה של חבית (חבית מצלת עליהן באהל המת) בין שהטיט צף תחתיהם בין שאין הטיט צף תחתיהן אם היו טמאים לא טמאו את החבית ואם היו טהורין (אין) חבית מצלת אותן באהל המת. תניא בתוספת"א אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך החבית ומנין אפי' בתוך המגופה למעלה מאויר של חבית ת"ל כלי. ומנין אתה מונה מכנגד השפה ולפנים ת"ל טמא כלומר אימת טמא בזמן שאין צמיד פתיל עליו [וכו'] טהור:

משנה ב

חבית של חרס של (על) [עם] הארץ ומוקפת צמיד פתיל ומניקת שבתוכה כלי שטף ובחבית של עם הארץ איירי וטעמא דמתני' כי ההיא דתנן בפ"ה (מ"ב) דאהלות גבי ארובה שבין בית לעלייה וקדרה נתונה עליה היתה שלימה בית הלל אומרים מצלת על הכלים וב"ש אומרים אינה מצלת אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס חזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש. ותניא בר"פ חומר (חגיגה כב. וכן במשנה דעדיות פי"א מי"ד) כלי חרס מציל על הכל דברי בית הלל ובית שמאי אומרים אינו מציל אלא על האוכלין ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל מפני מה אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכן. אמרו להם ב"ש כשטהרנו אוכלין ומשקין שבתוכן לעצמו טהרנו אבל נטהר את הכלי שטהרתו לי ולך. חזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש. פירוש מציל על הכל אם מוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת א"נ המת בבית וטהרות בעליה וארובה פתוחה בין בית לעליה והושיבו כלי חרס בפתחה וכלי חרס חוצץ בפני טומאה דאינו מיטמא מגבו ומציל על כל מה שבעליה. והילכך לפי מה שהע"ה מחזיקם בטהור אמרינן ליה דמציל על אוכלין ומשקין וכלי חרס שבעליה או שבתוכו אם מוקף צמיד פתיל לנפשיה מטהרינן להו שהרי החבירים בדילים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה אם תטהרנו אף אתה תשאילנו ותשתמש בו בטבילה לחודה בלא הזאת שלישי ושביעי. וטעמא דמתני' דהכא כי ההיא דהתם (ולקמן בפ"י סתם משנה לאחר חזרה כצ"ל) (ולקמן בפי' התם משנה לאחר הזאה) וניחא השתא מתני' דלעיל דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת דאיירי בכלי של חבר דטהור:

משנה ג

האי תנור אין לו שוליים אלא רצפה של טיט עשויה למטה שמושיבין עליו את התנור ומסיקין שם את האש והוא נקרא נחושתו כדפרישית לעיל:

חי נפל. דאם נפל מת דרך פיו היה מטמא באויר ולא מצי למימר שם היה עד שלא בא התנור דלפעמים שיש ימים מרובים שהתנור שם והשרץ לח שמחדש מת ומחום האש היה נשרף:

עד שלא בא התנור. עד שלא הושיבו שם את התנור ולא ראו אוירו:

באפר מקלה. בנחושתו בתוכו של תנור:

משנה ד

טמא. התנור אע"פ שלא הוסק:

בשני אלו. בלפת ובגמי:

תני"א בתוספת"א (פ"ו) פתילה שהיא מליאה משקין טמאים מבפנים ונגבה מבחוץ ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא שלא בשעת הסיקו טהור אבל ספוג בין כך ובין כך טמא מפני שהוא עשוי למכנס. ר"מ מטמא בגמי מפני שהגמי בודקים בו את היין רבי יוסי מטמא בגמי מפני שהרופא נותנו על גבי המכה שיהא מוצץ את הליחה. פי' מדוחק ההיסק המשקין נפלטין ומטמאין את התנור. ספוג עשוי להכניס לתוכו ולהוציא ואע"פ שבלועים כפלוטים דמי. אגרדמין דפרק ר' ישמעאל (דף נח.) והוי כספוג כיון שבודקין בו את היין:

משנה ה

בפ' האשה (דף סב:) אמר ריש לקיש לא שאנו אלא משקין קלים אבל משקין חמורין אע"פ שלא הוסק התנור ורבי יוחנן אמר אחד משקין קלין ואחד משקין חמורים הוסק אין לא הוסק לא. ומסיק אמר רב פפא כל היכא דאין יכול לצאת דברי הכל טהור ויכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא כי פליגי דיכול לצאת ולא הקפיד עליו:

גפת. פסולת של זתים:

חדשה. תוך י"ב חדש:

ישנה. לאחר י"ב חדש דסתמא יצא כל המשקה כדאשכחן גבי חרצנים וזגים בפ' אין מעמידין (דף לד.):

תניא בתוספתא (שם) גפת שנעשית בטהרה ונפלה לאויר התנור אפילו בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאה ונפל לאויר התנור בשעת הסיקו טמא שלא בשעת הסיקו טהור. ור' שמעון מטהר ור' אליעזר בר"ש אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. בד"א בחדשה אבל בישנה דברי הכל שהיא טהורה: ואי זו היא ישנה לאחר שנים עשר חדש. אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומרים נגבה לאחר שלשים יום לא נגבה לאחר שלש שנים: פירוש שנעשית בטהרה ונטמאת כגון שהלכו עליה טמאים ורבי שמעון מטהר כדקתני מתני' בסמוך שמתחלתן נעשו בטהרה:

משנה ו

טמאין. בני אדם טמאין:

טהורים. שלא נטמאו בדריסתן וסתם מתני' כרבי שמעון בתוספתא דלעיל:

כוש. פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל בראשו ושמו צינורא ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ:

מלמד. של עול בקר:

דרבן. ברזל שבראשו:

נטמאו. דאין מציל באהל המת אלא כלי שיש לו תוך וכן מיד כלי חרס כדתנן לעיל פ"ח [מ"ג] ודמי לעצם כשעורה הכרוך בסיב:

הסיטן זב נטמאו. דאפילו מוקף צמיד פתיל מיטמא בהוסט כל שכן האי:

תניא בתוספתא דמסכת טהרות (בפ"ב) [בפ"ג] (ע"ש בתוספתא מה שחסר כאן) הגפת והזגין שנעשו בטהרה ומיצו מהן משקין טהורין ורבי שמעון מטהר אמר ר' שמעון מה לי כשנעשו בטומאה משקין קבוצין מתחת הקורה וכשהוא מגביה הקורה חוזרין ונבלעין בגפת אמר להן אף כשנעשו בטהרה בא הזב וישב עליהם ודרס משקין קבוצין מתחת רגליו של זב כשהוא מגביה את רגלו חוזרין ונבלעין אמרו לו אין דומה משקה היוצא לרצון למשקה היוצא שלא ברצון אמר להן זה וזה לא נקרא עליהן שם טומאה בעולם:

משנה ז

מוקף צמיד פתיל. בין תנור לסרידה. פי המרדע אין יכול ליכנס בכמלואו ולקמן תנן דמרדע היקפה טפח נמצא רחבו אצבע ושליש אצבע דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים. והא דתניא בתוספתא בפרק כלי העור דמרדע עוביו שתי אצבעות היינו בזוטרתי דשיעור טפח ארבע בגודל ושית בזוטרתי:

היה עגול. הנקב:

תני"א בסיפר"י זוטא כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפיחים הרי אלו בכל שהוא. אמר רשב"ג הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הסדוק:

משנה ח

שניקב מעינו. מירח עינו בטיט וניקב במקום המרוח:

עין. הוא נקב העשוי בתנור להוציא ממנו עשן:

דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:

ניקב מצידו. של עין. וכן היה רבי שמעון אומר בהני דיני מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס:

מיצה שניה. קשר שני של שיפון שהשני דק ואינו עב כראשון:

שאר משקין. דבש וחלב:

שלא נעשו בידי אדם. שלא נקבו בכונה:

ניקבו. הנך שיעורי דעד השתא בסתימה שבפתחו אבל השתא איירי כשניקב הכלי עצמו (בפחות) שיעורו בזיתים ואינו מציל לאהל המת עד שימרח הנקב אבל בפחות מכאן לא בעי מירוח. ויש ליתן טעם משום דכתי' (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צ"פ עליו ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו וכי ניקב כדי טהרתו חשיב כפתח ובעי צמיד פתיל פחות מכאן לא. וזה אין לפרש דכי ניקב כדי טהרתו לא אהני מריחה דהא בתוספתא משמע בהדיא בפרק אין כלי חרס גבי חבית שהיא משוקעת בתנור ולעיל הבאתיה בפ"ח אמתני' דסרידה. והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (דף צה:) העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים לענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו בזוטרי. וברברבי כמוציא רימון ואפילו מרח הנקב דהוה ליה כאוכלין שגיבלן בטיט ומיהו קשיא לן ההיא דתוספ' בפ' אין כלי חרס דקתני החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימון אע"פ שביטלו מתורת כלים מצילין באהל השרץ ומדמצילין באהל השרץ מצילין נמי באהל המת דקתני רישא בתוספתא כלי שטף שהוא מוקף צמיד פתיל ונתון בתוך התנור הרי זה טמא שכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באהל השרץ פי' על ידי צמיד פתיל. אבל אשכחן כלי שטף שפיהן למעלה מן התנור דאינו מציל באהל המת ומציל באהל השרץ. וי"ל דיש לחלק בין ניקב ממילא לניקב בכוונה כדמחלקינן ברישא בנקבים שמירחן דשיעורן דהכא בעשוין בידי אדם אבל אין עשויין בידי אדם שהוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת ואח"כ נפחת הכלי מאיליו מציל עד שיפחת במוציא רימון או רובו בזוטרתי אע"פ שלא מירח הנקב אבל על ידי מירוח מועיל אפילו במוציא רימון כי ההיא דתוספתא וכיוצא בה נמי אשכחן בסיפרי זוטא דתניא היה טח בתנור ושייר הרי זה בכל שהוא ובזמן שפרץ מעצמו שיעורו בפותח טפח. והא דתנן לעיל (פ"ט) גבי תנור דשיעורו מלא כוש הני מילי בעינו אבל ניקבה ומירחה בשפתו שיעורו בפותח טפח:

העשוי לכך ולכך למשקים ולאוכלים. ושנינו שלש משניות בענין אחד חדא דלעיל בפ"ג [מ"א] ואידך בפ"ח [מ"ב] והך הכא וכולהו צריכי דקמייתא מתני' לענין שיעור ליטהר ואידך להציל באהל השרץ והך דהכא להציל באהל המת:

לחומרא. דאי איכא כונס משקה בעי מירוח להציל בצמיד פתיל וסתם מתני' דלא כבית הלל ודלא כרבי עקיבא דהא קדרה העשויה לכך ולכך ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה ב"ש אומרים הכל טמא וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועליה טהורה ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ותניא בתוספתא דאהלות פרק ר' ישמעאל ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה ר"ע אומר מצלת וחכ"א אינה מצלת נפחתה במוציא זיתים מצלת על פחות מטפח פירוש מצלת כדי נסבה דארובה שאין בה פותח טפח כסתומה דמיא: