תפארת ישראל על כלאים ח

משנה כלאים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלאים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

כלאי הכרם:    ר"ל אפי' גרעין אחד של מין אחר בכרם. אפי' בח"ל: ונ"ל דבח"ל אפי' ב' מינים של ירק או תבואה עם גפן. מותר לקיים. דהרי אפי' לכתחילה מותר לזרען ע"י נכרי קטן [כססרצ"ו] מכ"ש דמותר לקיימן כשאינו יודע איך ומי זרען. וכ"כ גרעין א' של תבואה או ירק בכרם או עם חרצן אפי' במפולת יד אף על גב דאסור בא"י לזרען. אפ"ה כיון דבא"י אינו לוקה רק על ב' גרעיני תבואה או ירק עם חרצן במפולת יד. להכי כל שאין ג' גרעיני כאלו במפולת יד. מותר בעצמו לזרען בח"ל. וכן משמע מהרמב"ם ומש"ע [י"ד סוף סימן רצ"ו]:

אסורין מלזרוע ומלקיים:    בראה אותם ונתייאש מלעקרם נאסרו:

ואסורין בהנאה:    אבל אינו לוקה. עד שיזרע חרצן במפולת יד עם ב' מיני תבואה שהן כלאים זב"ז. או עם ב' מיני ירק שהן כלאים זב"ז. או עם קנבוס ולוף. וכ"ש גרעין תבואה וירק וחרצן במפולת יד וזה דוקא בא"י ולוקה ב' משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם:

כלאי זרעים:    כל ב' מיני זרעים שרוצה בקיומן אפי' אינו מאכל אדם:

אסורים מלזרוע:    דוקא בא"י:

וכל שכן בהנאה:    וה"ה במרכיב אילן באילן וכ"ש ירק באילן או אילן בירק מותרים הפירות (שו"ע יו"ד, רצה):

בלאי בגדים מותרין בכל דבר:    ר"ל לארגם ולקיימם:

ואינן אסורין אלא מללבוש:    ה"ה העלאה דרך מלבוש:

כלאי בהמה:    בהמה הנולד מב' מינים:

מותרים לגדל:    לגדלם בביתו:

ולקיים:    למלאכתו:

ואינם אסורים אלא מלהרביע:    אבל מותר להכניס לדיר א' זכר ונקיבה מב' מינים וא"צ להפרישם כשירבעו זע"ז:

כלאי בהמה:    ר"ל שא' אביו סוס ואמו חמור. וא' איפכא. וניכר ע"י אזנים וזנב וקול. באין דומין זה לזה באלו ג'. וכ"ש סוס עם חמור:

אסורים:    להרבעה או למלאכה יחד:

זה בזה:    ולוקה:

וחיה עם חיה:    ה"ה עוף:

וטהורה עם טהורה:    מיהו כל ששניהם טהורין או טמאים הו"ל לרמב"ם מד"ס. וחלק עליו רא"ש:

וטהורה עם טמאה:    ר"ל שאפי' שהטהורה אסורה בהקרון והטמאה טפילה במשיכת המשא או שהוא איפכא. וכן צריך לפרש כל הנך עם שבמשנתינו:

אסורין לחרוש ולמשוך:    משא ועגלה:

ולהנהיג:    מלקשרם יחד ולהנהיגם כשקשורים יחד אפי' בלי משא:

המנהיג סופג את הארבעי':    אפילו אינו יושב בקרון:

והיושב בקרון סופג את הארבעים:    דישיבתו גורמת שתלך:

רבי מאיר פוטר:    להיושב דלאו מידי עביד. והלכה כחכמים:

והשלישית שהיא קשורה לרצועות:    בב' סוסים קשורים בקרון. וקשר חמור ברצועות הסוסים ולא בקרון:

אסורה:    אילה"ק דכבר תנא לה רישא אחד המנהיג נראה לי דקמשמע לן דאחת מושכת ואחת מונהגה מצטרף למלקות. ומשום הכי נקט נמי שלישית ולא שנייה דקמשמע לן דאפי' עם אותו שקשר ברצועה ולא בקרון. הי' השלישית. דאז אינו קשור נגד המשא כלל. אפילו הכי מצטרף ולוקה. ואע"ג דבמשנה לא קאמר רק אסור ע"כ אסור ולוקה קאמר. דארישא קאי והאי גרע מאילו שניהן קשורים יחד בחבל ומנהיגם דלוקה [כרמב"ם פ"ט מכלאים ה"ז וכן מוכח נמי מסוף משנה ה' ודו"ק]:

אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון:    שקשורים בו בקר. מפני שהסוס דוחף לפעמים העגלה:

ולא את הלובדקים:    חמור לוד הוא עריץ וחזק ודוחף גם הוא לעגלה. וגמלים לרבותא נקט. אע"ג דגמלים חזקים טפי מלובדקים אפ"ה חיישינן שיסייע וכ"ש לסוס ובקר:

רבי יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זע"ז:    ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. דאין חוששין לזרע אב. דאף דלמ"ד חוששי' אף לזרע אב. אפ"ה כל פרידות שאבותיהן שוות. וגם אמותיהן שוות מותרות זב"ז מדיש ב' צדדים שווין בכ"א. ועכ"פ בא' אביו ואמו סוס. וא' אביו חמור ואמו סוס אסור. מדאין בכ"א ב' צדדים. והלכה כר"י:

הפרוטיות:    הן פרדות בעודן בילדותן. דג' סימנים יש בפרדות שאמן סוס. אזניו קצרות. וגם זנבו קצר. וקולו דק. וכשאמו חמור כולן להיפך. אולם בעודן בילדותן א"א לעמוד על סימניה אם אמה סוס או חמור:

אסורות:    זה עם זה:

והרמך:    הן מין סוסים קטנים קלי מרוץ. וקמ"ל דאף שדומין לחמור אפ"ה מותרים עם סוסים אחרים ולא חיישינן לאחלופי:

ואדני השדה:    בר נש דטור. נ"ל דר"ל וואלדמענש הנקרא אוראנגאוטאנג והוא מין קוף גדול בקומת וצורת אדם ממש. רק שזרעותיו ארוכים ומגיעין עד ברכיו ומלמדין אותו לחטוב עצים ולשאוב מים וגם ללבוש בגדים כבן אדם ממש. ולהסב על השולחן ולאכול בכף ובסכין ובמזלג ובזמנינו אינו מצוי רק ביערות גדולות שבאמצעי' אפריקא. אולם כפי הנראה היה מצוי גם בסביבות א"י בהרי לבנון ששם גם בזמנינו יש שם יערות גדולות מארזי לבנון המפורסמים להכי נקרא בר נש דטור. מיהו ת"ק ס"ל דאע"ג דדומה לאדם בפרצופו ואבריו. אפ"ה כשמת דינו רק כשאר נבילות. ואמ"ט באהל. והא דנקט' הכא היינו מדאיירי הכא בכולה פרקן מב' מינים שדומין זל"ז לענין כלאים נקט נמי הא נ"מ לענין טומאה:

חיה:    ואינו מטמא באוהל:

הקופד:    שטאכעלשוויין:

וחולדת הסניים:    אילטיז שגדילה בסנה. ולי נראה שהוא אייכהערנכען שדומה לעכבר גדול:

רבי יוסי אומר בית שמאי אומרים מטמא כזית במשא וכעדשה במגע:    מספקא ליה אם מין חי' הוא. ומטמאה במשא בכזית או שרץ הוא ויהיה נכלל בשם חולד שאמרה תורה ומטמא רק במגע אבל אפי' בכעדשה:

שור בר:    ווילדער אקס:

ורבי יוסי אומר מין חיה:    וחלבו מותר. וטעון כסוי דם. והו"ל כלאים עם שור בייתי:

כלב מין חיה:    נ"מ למוכר כל חיה שברשותו. והלכתא כת"ק:

ערוד:    ווילדער עזעל:

מין חיה:    לפיכך אסור עם חמור בייתי. דאע"ג דממין א' הן ורק מב' סוגין. אפ"ה מדזה בהמה וזה חיה אסור כלעיל משנה ב':

הפיל:    עלעפאנט:

והקוף:    אפפע:

מין חיה:    ול"מ היה נ"ל דכל המינים דנקט הכא במשנה וקאמר גבייהו אי שהן מין חי' או בהמה. היינו מדיש בהן בייתות ומדבריות והמדבריות ודאי חיה הן. ופליגי בהבייתות אם הן מין בהמה והו"ל כלאים עם המדבריות:

ולחרוש ולהנהיג:    למשוך היינו שהאדם הולך לפני הבהמה ומושכה אחריו במתג. ולחרוש היינו שהולך בצד הבהמה ומדריכה במרדע. ומנהיג היינו שהולך אחרי הבהמה. וקמ"ל דבכל ענין מותר [תה"ד]. והיינו מדכתיב לא תחרוש בשור וחמור לאפוקי עם אחד מהן: