משנה חולין ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ו · משנה ג | >>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן, חייב לכסות; בינן לבין עצמן, פטור מלכסות.
וכן לענין 'אותו ואת בנו' ששחטו ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהם; בינן לבין עצמן -- רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים.
משנה מנוקדת
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ
- וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
- חַיָּב לְכַסּוֹת;
- בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן,
- פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
- וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
- וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ,
- שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
- אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם.
- בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן,
- רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן,
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִים;
- וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט,
- שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים:
- שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
נוסח הרמב"ם
חירש שוטה וקטן -
- ששחטו, ואחרים רואים אותם - חייבין לכסות.
- בינן לבין עצמן - פטורין מלכסות.
- וכן לעניין "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) -
- ששחטו, ואחרים רואין אותן - אסור לשחוט אחריהם.
- בינן לבין עצמן -
- רבי מאיר - מתיר לשחוט אחריהן.
- וחכמים - אוסרין.
- ומודים, שאם שחט - שאינו סופג את הארבעים.
פירוש הרמב"ם
מה שאמר פטורים מלכסות - הוא גם כן דעת רבי מאיר. אבל חכמים אומרים, חייבין לכסות דם העוף או החיה ששחטו.
וכן אין שוחטים אחריהן אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו לפי ששחיטתן ספק, ואפשר ששחיטתם גמורה וחייבין לכסות בעוף ואסר לשחוט אחריהן בהמה, ואפשר שהיא נבילה ואין חייבין לכסות בעוף ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו, ולפי שהוא ספק החמירו חכמים.
אבל אצל רבי מאיר שחיטתן בינן לבין עצמן נבילה לכל דבריו, בין לקולא בין לחומרא, ולפיכך אומר אין מכסין אחריהם לקולא.
והלכה כרבי מאיר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ואחרים רואין אותם - דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה:
חייבים לכסות - אותן אחרים שרואים חייבים לכסות. כדתנן לקמן, שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
פטור מלכסות - ר' מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. ורבנן פליגי עליה דר' מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבנן דספק נבלה היא, לא נבלה ודאית, הלכך לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטים אחריהן אותו ואת בנו דשמא שחיטה מעלייתא היא ה. והלכה כר' מאיר ו:
פירוש תוספות יום טוב
פטור מלכסות. כתב הר"ב ר"מ קא"ל דסבר שחיטת חש"ו כו' נבלה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן מספקא להו. אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מעשיהן מתוקנים. תוספות. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. גמ'. וכתב הר"ן דלא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת. עד שיודע לנו במה נשחטה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) דמספקא להו אי רוב מעשיהן מקולקלים או רוב מעשיהן מתוקנים. תוס':
(ו) (על הברטנורא) ולא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לנו במה נשחטה. הר"נ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואחרים רואין אותם חייבים לכסות וכו' פטורים מלכסות: כצ"ל. ופי' הר"ן ז"ל פטורין מלכסות הרואין הדם מגולה ואע"ג דתנן לקמן שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות הכא פטור:
וכן לענין אותו ואת בנו וכו': פי"ב דהלכות שחיטה סימן ד':
ר"מ מתיר לשחוט: דס"ל דלאו שחיטה היא כלל ונבלה גמורה היא וכדתנן במתני' דלעיל השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות אפי' לר"מ וכן נמי תנן בפירקין דלעיל פטור משום אותו ואת בנו אליבא דכ"ע ורבנן חשבי לה שחיטה מספק לחייבו כסוי וגם שלא לשחוט אחריהם לכתחלה דמספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים או אי רוב מעשיהם מתוקנים. והלכה כר"מ:
ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים: דהתראת ספק היא. ובטור י"ד סימן י"ו וסימן כ"ח:
תפארת ישראל
יכין
חרש שוטה וקטן: שהיו מומחין בשחיטה:
ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות: דהרי כה"ג שחיטתן כשרה. להכי חייב גדול הרואה לכסות. [ונ"ל דדוקא כשרואה שהקטן אינו מכסה. אבל מותר להניח להקטן לכסות. דאע"ג דבכל המצות אין הקטן פוטר את הגדול. דקטן פטור מדאורייתא. וכל הפטור מדבר אינו מוציא אחר יד"ח [ברכות ד"כ ע"ב]. הכא שאני. דאע"ג דרמי חיובא על הרואה. היינו כשאין השוחט מכסה. אבל הכא עיקר חיובא על השוחט רמי [כחולין פ"ז א']. אבל כששחט הגדול. אינו רשאי לחנך הקטן בהכסוי. משום דחיובא על השוחט רמיא ואיך יפטרנו הקטן ודו"ק]:
פטור מלכסות: דרוב מעשיהן מקולקלין. ומה"ט אסור לכסות. דהרואה שטורח לכסות. וודאי יחשוב ששחיטתן מותרת [ש"ך שם סקכ"ד. ועי' מ"ש לעיל סי' ח'. ואילה"ק מ"ש מכוי דבחול יכסה. ולא חיישינן שהרואה שטורח לכסות יאמר חלבו מותר. נ"ל ע"פ מה שהקשו רבעתו"ס [דפ"ו א' ד"ה מאי] אמאי דקאמר הש"ס דלר"מ באכל משחיטת קטן לוקה משום נבילה. ואמאי הרי ר"מ חייש למעוטי. ושמא שחטו יפה. ותרצו דכיון דאכ"ל סמוך רוב מעשיהן מקולקלין לחזקת אמה"ח. והו"ל מעוט ששוחטין יפה כמיעוטה דמיעוטה. דגם ר"מ לא חייש לה [כע"ז ל"ד ב']. א"כ י"ל דוקא בכוי בחול. אמרינן שיחשוב הרואה דמשום ספק טרח ומכסה [כביצה ד"ח ב']. משא"כ הכא. אי נמי יחשוב הרואה כן. אתא לידי קלקול. דזהו בעצמו הקלקול. שהרואה יחשוב שאסור רק מספק. ויביא להקל בס"ס. והרי באמת לר"מ הוא אסור בוודאי מדאיכא רובא ולקי עליה]:
רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן: כסוי ואותו וא"ב שניהן לרבותא דר"מ נקט. קתני כסוי. לרבותא אע"ג דעי"ז מתבטל ממצוה. אפ"ה לא יכסה. וקתני או"ב לרבותא. דאפילו בדבר רשות ועושה מעשה בידים. אפ"ה לאחייש שעובר על לאו. ועוד דאי מרישא סד"א דלהכי לא יכסה. משום חשש שכשיראה הרואה שטורח לכסות יחשוב ששחיטתו מותרת. אבל בסיפא דאין כאן חשש הרואין. דאפילו כשיראו שלא ישחוט אחריהם. יאמר בשרא הוא דלא צריך ליה [כש"ס]. וסד"א דמש"ה נאסור לשחוט אחריהן. דשמא שחט יפה. קמ"ל דאפ"ה מותר לכתחילה לשחוט אחריהן. דלר"מ שחיטת קטן נבילה גמורה היא:
וחכמים אוסרים: ארישא נמי פליגי. דס"ל דרק ספק נבילה הוא. דלדידהו אין ברור שרוב מעשיהן מקולקלין. ולהכי צריך לכסות שחיטתן. ואסור לשחוט אחריהן. וקיי"ל כר"מ [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת