משנה זבים ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ג · משנה א | >>
הזב והטהור שישבו בספינה או באסדא או שרכבו על גבי בהמה, אף על פי שאין בגדיהם נוגעים, הרי אלו טמאים מדרס.
ישבו על הנסר, על הספסל, על הגשיש של מטה, ועל האכלונס - בזמן שהן מחגירין, עלו באילן שכחו רע, בסוכה שכחה רע באילן יפה, בסולם מצרי בזמן שאינו קבוע במסמר, על הכבש ועל הקורה ועל הדלת בזמן שאין עשויין בטיט - טמאים.
רבי יהודה מטהר.
הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִסְפִינָה אוֹ בְאַסְדָּא אוֹ שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם נוֹגְעִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס. יָשְׁבוּ עַל הַנֶּסֶר, עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה וְעַל הָאַכְלוֹנָס, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַחְגִּירִין, עָלוּ בְאִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע, בְּסוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רַע בְּאִילָן יָפֶה, בְּסֻלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, עַל הַכֶּבֶשׁ וְעַל הַקּוֹרָה וְעַל הַדֶּלֶת בִּזְמַן שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין בְּטִיט, טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.
הזב והטהור -
- שישבו בספינה, או באסדה,
- או שרכבו על גבי בהמה -
- אף על פי שאין בגדיהם נוגעים - הרי אלו טמאים מדרס.
- ישבו על הנסר, על הספסל, ועל הגשיש של מיטה, ועל הכלונס,
- בזמן שהן מחגירין,
- עלו באילן שכוחו רע, ובסוכה שכוחה רע,
- ובסולם מצרי,
- בזמן שאינו קבוע במסמר,
- על הכבש, ועל הקורה, ועל הדלת,
- בזמן שאינן עשוין בטיט -
- טמאים.
- רבי יהודה - מטהר.
- בזמן שאינן עשוין בטיט -
כיון שהגיע תנועה לכלים האלה מגוף הזב הרי כבר טימאם, וכהוים ממדרסו כיון שבכוחו הניעם, כאילו נתלה באלו הכלים או נשען עליהן [נעשו מדרס]. וכן האדם עצמו שהניעו הזב נטמא.
אמר יתברך "וכלי חרש אשר יגע בו הזב, ישבר"(ויקרא טו, יב), ואמר "וכלי חרש אשר תבושל בו, ישבר"(ויקרא ו, כא), ואמרו "מה בו האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו". ומשום שנתבאר לנו בקבלה המורה עליו בגזירה שווה שהזב לא יטמא כלי חרס אלא מאוירו, אבל כשנגע בו מאחוריו אינו מטמא, אמרו "מאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו, מגע שהוא ככולו, הוי אומר זה הסיטו". ועל כן הוא העיקר אצלינו שהזב מטמא בהיסט, והוא ההיסט אשר יסיט הזב לטהור. כמו שיהיה האיש הטהור על קצה קורה, ויניע הזב הקצה האחר עד שיתחדש לטהור תנועה מחמת הזב, הרי כבר נטמא, ואם היו בגדים ראויים למדרס הוויין מדרס, בתנאי שיהיו יושבים בספינה וכיוצא בה או רוכבים על גבי בהמה אשר אפשר שידרס עליהן. אבל כשהן כלים שבאה להן תנועת ההיסט לבד הרי אלו טמאים כאילו נגע בהן, אמנם כשהן יושבים או רוכבים אנו חוששים שמא דרס.
ואסדה - בלשון ערבי "מעדיה", והיא ספינה קטנה מאד עוברים בה הנהר.
וספסל - כסא.
וגשיש - עצים ששמים בארץ תחת לוחות המיטה שלא יפסדו.
וכלונס - קורה.
מחגירין - לשון חגר, רוצה לומר כשיושבים עליהם בני אדם נוטים בהם לכאן ולכאן.
ואילן שכחו רע - רוצה לומר חלוש, בעניין שיטה באנשים אשר עליו.
וכבש - גשר של עץ.
ושמור העיקר והוא היסט הזב, כי עליו נבנו חוקי המסכתא ודיניהן.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אסדה. כמו אסדא דתנן בכרק תפלת השחר (דף כח:) היה יושב בספינה או באסדא ופי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי"א כשיש להם עצים גדולים ולא יחזיקום הספינות יאסרו אותם חבילות גדולות וישימו נס עליהם ויוליכום ברוח עד המחוז כמו דובר ורפסד כדכתיב (מ"א ה) ואני אשימם דוברות בים. ירושלמי האי אסדא היא אסכריא היא רפסודות ונביאם לך רפסודות על ים יפו:
אע"פ שאין בגדיהן נוגעין. שאין בגדי הטהור נוגעין בבגדי הזב מ"מ טמאים מדרס שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטים ופעמים מכריע הטהור ובגדיו כי ההיא דפרק ר"ע (דף פג.) דכרעו הן טמאין וכן רכבו ע"ג בהמה נכפפת הבהמה ולא שנא כחה רע ולא שנא כחה יפה דלא מפליג כדמפליג באילן ובסוכה אע"ג דאשכחן בפי"ח דאהלות במהלך בבית הפרס על גבי בהמה בין כחה רע ליפה הכא לא שנא דכל בהמה נכפפת קצת תחת הרוכב אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה אין ניסט מחמת הרוכב אלא א"כ כחה רע:
גשיש של מטה. פי' בערוך כל מטה של פרקים ומתפרקות זו מזו יש לה כמין עצים ארוכים שהם מדבקין אותה ונגששת זו עם זו ושם אותם עצים המגישין ומדביקין אותה נקראים גשישין:
שהן מחגירין. אכולהו קאי דמתוך שהן מחגירין נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכן אילן שכחו רע או סוכה דהיינו ענף אילן שכחו רע אפילו עומדת הסוכה באילן שכחו יפה נכפפין תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא ובפ' המקבל (קה: ע"ש) אמרינן היכי דמי אילן שכחו רע אמר ריש לקיש אמרי דבי רבי ינאי כל שאין בעיקרו לחוק רובע הקב היכי דמי סוכה שכחה רע כל שנחבית בחזיונה שהאוחז בה טומנה בכפו:
שאינו קבוע במסמר. כל הני חד טעמא דמתוך כך נכפפין וכן כל הני דחשיב שאינן עשויין בטיט:
הזב והטהור או באסדא - עצים גדולים קשורים ביחד ונותנים אותם בים או בנהר, ומשימין עליהם נס ומוליכים אותם ברוח אל מחוז חפצם. ובלשון מקרא קרויין דוברות, ואני אשימם דוברות בים (מלכים א ה ט). ונקראים נמי רפסודות, ונביאם לך רפסודות על ים יפו (דברי הימים ב ב טו):
או שרכבו על גבי בהמה - סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב, הלכך לא שנא כוחה רע ולא שנא כוחה יפה, נטמא הטהור ובגדיו. אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה, אין ניסט מחמת הרוכב, אלא אם כן כוחה רע, כדמוכח פרק בתרא דאהלות:
אע"פ שאין בגדיהן נוגעים - שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב א, מכל מקום טמאין מדרס, שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטין, ופעמים ב שהזב מכריע הטהור ובגדיו ומיטמאין בהיסט. וילפינן טומאת היסט מדכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב, וכתיב (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, מה בו האמור להלן מאוירו ג, אף כאן מאוירו, שאין כלי חרס מיטמא במגעו של זב אלא אם כן נגע בו מאוירו, אבל נגע בו מאחוריו לא טמא, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו ד מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו. הא למדת שזב מטמא בהיסט. ואם היה טהור בקצה אחד של קורה והניע הזב את הקורה בקצה השני עד שהתנועע הטהור שבקצתו הראשון, כבר נטמא הטהור בהיסט ה ונטמאו בגדיו טומאת מדרס ו אם הן בגדים ראויים למשכב ומושב:
הגשיש של מטה - כמין עצים ארוכים שנותנים במטה של פרקים, ועל. דיהן המטה נגששת ונדבקת זו עם זו, ולפיכך נקראים אותן העצים גשישין. פירוש אחר, עצים שנותנים תחת כרעי המטה שלא יפסדו מלחלוחית הארץ:
שהן מחגירין - כאדם חיגר שאינו יכול להניח שתי רגליו כאחת. כך אלו כשיושבים עליהם בני אדם, נוטים לכאן ולכאן, מתוך כך נמצא נשען הזב על הטהור, והטהור על הזב ז:
באילן שכוחו רע - והיכי דמי אילן שכוחו רע, כל שאין עיקרו רחב ועב כדי לחוק בו רובע הקב:
או שוכה - דהיינו ענף אילן. שכוחה רע. והיכי דמי שוכה שכוחה רע, כל שנטמנת באחיזתה, שהאוחז בה טומנה בכף ידו ח:
על אילן יפה - אפילו עומדת השוכה באילן שכוחו יפה. וכל הני נכפפים תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו. ובין זב שנשען על הטהור, ובין טהור שנשען על הזב, טמא:
שאינו קבוע במסמר - ומתוך כך הוא נכפף:
על הכבש - על הגשר:
שאינן עשויין בטיט טמאין - מפני שהן נכפפים:
ור' יהודה מטהר - ואין הלכה כר' יהודה:
בספינה כתב הר"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג':
*[או באסדא. פי' הר"ב עצים גדולים כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ו' פ"ד דברכות]:
אף ע"פ שאין בגדיהם נוגעים. פי' הר"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר"ם:
הרי אלו. עיין ברפ"ד לקמן:
טמאים מדרס. כתב הר"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר"ב) וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב"ד אין כאן טומאת ספק. ומ"ש הר"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ"ש הר"ב ומה ת"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש"י פ"ט דשבת דף פ"ג. ומ"ש הר"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש"י שם. ומ"ש הר"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ"ש הר"ב בס"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע"כ:
האכלונס. מפורש במשנה ג' פ"ב דר"ה:
בזמן שהן מחגירין. כתב הר"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ"כ עוד הר"ב לקמן בד"ה על אילן יפה כו' ומ"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין:
*[באילן. והר"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ"ש בסוף משנה ג']:
בסוכה. והר"ב העתיק בשוכה בשי"ן. וכן במשנה ב' פ"י דב"ק נכתב בסמ"ך והעתיק הר"ב בשי"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ"ך. וכן העתיק הר"ב לקמן פ"ד משנה ג':
שכחה רע. כתב הר"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ"ט דב"מ דף ק"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש"י כלשון הר"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע"כ. אבל לשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ"מ שר"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו:
בסולם מצרי. מפורש במשנה ו' פ"ג דב"ב:
הדלת. מהר"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ"ד דפאה:
(א) (על הברטנורא) דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר"מ:
(ב) (על הברטנורא) ונראה שטומאתו בספק, וכן דעת הר"מ. אלא שכתב שמא דרס עליהן הזב, ולהר"א אין כאן ספק:
(ג) (על הברטנורא) שכל המבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) דפשיטא, מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן, כיון דכתיב גבי שרצים, למה ליה למכתביה הכא. רש"י:
(ה) (על הברטנורא) דגבי אדם נמי כתיב וכי יגע בו הזב, ומגע נמי כתיב נוגע בבשר הזב, אלא להביא היסטו. רש"י:
(ו) (על הברטנורא) והוא שכרע הטהור. אבל אם כרע הזב, לא נעשה הטהור אלא ראשון ואינו מטמא בגדים:
(ז) (על הברטנורא) ומכל מקום אין טומאתן שוה, וכמו שכתבתי בסמוך:
(ח) (על הברטנורא) וקשה, הלא אפילו אינה נחבאת הוי כוחה רע לפי שרותת תחתיו. תוס'. והכ"מ פירש לדברי הר"מ, כשאוחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה הוא מזיז אותה:
הזב והטהור וכו': (הגהה. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' כ"ח וז"ל כתבת עוד שנסתפק' במת שמעבירין אותו דרך ספינה קטנה לבית הקברות אם מותר לכהן ליכנס באותה ספינה בעוד שהמת שם ואם יש לחלק בין נתון במטה לנתון בארון. והשבת דאין לחלק ובין כך ובין כך כהן אסור שהנוטל את המת או מסיטו טמא ובספינה קטנה היסט הוא לפי שהיא מתנדנדת ע"י כניסת בני אדם שם והבאת ראיה מדתנן במס' זבין פ"ג הזב והטהור שישבו בספינה או בסדה או שרכבו ע"ג בהמה אע"פ שאין בגדיהם נוגעים הרי אלו טמאין מדרס.
תשובה. נ"ל דכל מה שדנת בדבר זה כדין דנת ודברים ברורים הם לפי דעתי דספינה שאמרו אפילו בעומדת בנהר היא דאי לא ה"ל לפרושי ספינה שביבשה וכי קתני הזב והטהור שישבו בספינה גדולה טהור לפלוג בספינה קטנה גופה ולימא בד"א בספינה או בסדה שבמים אבל ביבשה טהורין אלא דבין כך ובין כך כל שקטנה הראויה להמיט בה אדם א' אפילו בים טהורים @[66?המ"ל נר' שחסר כאן איזה תיבות וכצ"ל טמאים אבל ספינה גדולה אפי' עומדת במים טהורה דאינה מתנדנדת מכחו אלא מכח המים והביא ראי' שהספינה קטנה אפי' כשעומדת במים טמאה מאילן שכחה רע] דאינה מתנדנדת לעולם מכחו אלא מכח המים. ואילן שכחו רע שהוא דק כ"כ שאין לחוק בעיקרו רובע קב וסוכה שכחה רע שנחבית בחויונה כדאיתא בפרק המקבל אי אפשר שאין הרוח מסייעו להנידו לפעמים אלא שאין משגיחין אלא בגופו של דבר אם ראוי מצד עצמו להתמוטט מצד כחו של יושב בלי סיוע אחר טמא מפני שלעתים ינידנו הטהור או הזב כל א' לבדו ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה וכשזה יכול וזה יכול לר' יהודה נקרא מסייע והלכך שניהם פטורין. א"נ בזב משום דבעי' שינשא רובו עליו והיינו טעמא דכל הני מתני' דהיה רכוב ע"ג בהמה וד' טליות תחת ארבע רנלי הבהמה וזב שהיה מועל על ה' ספסלים או על ה' פונדיות וזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד מהם נושא את רובו אבל אדם הנושא אי המסיט את המת אפילו היו עשרה נושאים אותו מסיטין אותו טמאין ע"כ. ואיתא נמי שם בסי' תקנ"ט):
אסרא: פי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי"א כשיש להם עצים גדולים וכו' כמו שפירש רעז"ל. והרא"ש ז"ל פירשו אסדא ספינה קטנה עוברין בה הנהרות. והר"ש וז"ל נראה דגריס סדה שפי' סדה כמו אסדא:
בפי' רעז"ל כך צ"ל וכתיב וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו וכו'.
עוד בפירושו ז"ל סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב הלכך ל"ש כחה רע וכו'. אמר המלקט פירוש מדלא מפליג גבי בהמה בין כחה רע לכחה יפה כדמפליג גבי אילן:
על הגשיש: כתוב בערוך ואית דאמרי קשיש וטועין בכך ע"כ:
בזמן שהן מחגירין: אכולהו קאי פי' שרגלי הספסל אינם שוין שהאחד קצר מחבירו שכשאדם יושב עליו יתנועע ויתנודד אילך ואילך כמו החגר. והקשו שם תוס' ז"ל תימא אפילו אין כחו רע שאין יכול להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד טומאה בחבורין היא וטמא טומאת ז' כדאמרינן בפרק אין מעמידין וי"ל כגון שתחתון כנעני שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים דטומאה בחבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב ואין מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא טומאה מדרבנן כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת גבי מרדע מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא עכ"ל ז"ל. פי' ר"ש לוריא ז"ל פי' אפילו יטמא בגדים שני בחבורין מדרבנן מ"מ בגד שלישי או האדם שהוא שלישי לו לא יטמא בחבורין טומאה חמורה אלא עושה ראשון לטמא אוכלין ומשקק ע"כ:
בסוכה שכחה רע באילן יפה: במשניות מוגהות לפי' הרמב"ם ז"ל מצאתי מחוק מלות באילן יפה ושם במציעא דף ק"ה בפ' המקבל מפ' איזהו סוכה שכחה רע כל שנחבאת בחזיונה ומפרש הרמב"ם ז"ל שם בפ"ח בחזיונה כשאוחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזזת אותו ולזה קורא אותה כחה רע בלשון ראשון דר"ע ז"ל ונטמאו בגדיו טומאת מדרס כתב עליו החכם ה"ר סלימאן ז"ל לא דק דאין הזב מטמא בהיסט להיות מדרס אם הן ראויין למשכב ואינם אלא ראשון ושאני ספינה ואסדא ובהמה שלפעמים מכריע הטהור את הזב וה"ל כמו הזב בכף מאזנים ומשכב בכף שנייה והכריע המשכב את הזב דהוי כאלו דרס עליו. גם פי' הרמב"ם ז"ל דחוק שפי' שאנו חוששים שמא דרס ועיין בפי' הר"ש ז"ל. עכ"ל ז"ל:
ובסולם מצרי: כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א או על סולם:
יכין
הזב והטהור שישבו בספינה: קטנה. שנסטית בדריכה מועטת. וכ"כ אסדה ובהמה:
או באסדא: עצים מהודקים יחד לשוט בנהר. פלעססע בל"א:
או שרכבו על גבי בהמה: סתמא נכפפת תחת הרוכב:
הרי אלו טמאים מדרס: הטהור ובגדיו נעשו מדרס דשמא כרע הטהור ונתלה הזב. ונעשה האדם אה"ט קודם שפירש ממטמאו. ואחר שפירש הו"ל ראשון לטומאה. אמנם בגדיו של טהור נעשו עי"ז משכב ממש. דהו"ל אה"ט. עיין פתיחה סי' כ"ג. [ואילה"ק האיך הבגדים של הטהור טמאין מדרס הרי אין מיוחדין למשכב רק ללבישה. וא"ל לזב שיושב עליהן. עמוד ונמ"ל. וכ"כ קשה אוטומאה שגזרו אבגדי ע"ה מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה. הרי מדמיוחדין ללבישה. אם תשב עליהן יאמרו עמונמ"ל. תי' א"מ הגאון זצוק"ל דרק בכלים קשים מחלקינן בין מיוחדין לשכיבה או לא. משא"כ בבגדים רכים. דהרי שוכב בהן בעודן עליו. וכן מצאתי כמזרחי ויקרא ט"ו פ"ד בשם ת"כ ורמב"ם ספ"ז ממשכב]:
על הגשיש של מטה: עצים שמהדקים חלקי מטה זב"ז. וי"א מושב לכרעי מטה:
ועל האכלונס: שטאנגע:
בזמן שהן מחגירין: כחיגר. שכשיושבין עליהן נוטין לכאן ולכאן:
עלו באילן שכחו רע: והיינו כל שאין בעובי עיקרו בכדי לחוק רובע קב:
בסוכה: ענף:
שכחה רע: שדקה כ"כ שכשאחזה נכפפת. אף שהיא מחוברת לאילן שכחו יפה:
בסולם מצרי: קטן הוא:
בזמן שאינו קבוע במסמר: לכותל:
על הכבש: גשר או. טרעפפע:
בזמן שאין עשוין בטיט: דכולן נכפפים תחתיהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת