רבינו שמשון על דמאי א

רבינו שמשון · על דמאי · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הקלים שבדמאי. שהקילו חכמים על פירות הללו שלא לעשרם דמאי כגון חבר הלוקח מעם הארץ אע"ג דחשידי שלא לעשר בהנך פירות משום דלא חשיבי לא נחשדו עליה  :

ופליגי בירושלמי (הל' א') דריש לקיש אמר לא שנו אלא דמאי אבל ודאי חייב ור' יוחנן אמר לא שנייא בין ודאי בין דמאי פטורים דר' יוחנן אפי' בודאי לפי שרוב מינים הללו אין באין אלא מהפקר ודמאי דמתני' לאו דוקא כי ההיא דלקמן בפירקין (מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי דמה התם לא שני בין ודאי ובין דמאי אף הכא לא שני בין דמאי בין ודאי והא דנקט במתני' דמאי מפרש ר' לא לפי שבכל מקום לא (*) חשו אלא דמאי הכא לא אתינן מתני' אלא ודאי כלומר הא דנקט דמאי לפי שכל המסכתא מיירי בדמאי נקט הכא דמאי אגב אחריני אע"ג דדמאי לאו דוקא:

[שיתין בפ' כיצד מברכין (דף מ:) אמר רבב"ח מין תאנים] ובירושלמי (שם) אמרינן אנו הן שיתין רבי שמעון בר אמי אמר שהן יוצאין מתחת העלין:

רימין. כנדי:

עוזרדין. עולשין:

בנות שוח. (שם) אמר רבה בר בר חנה תאני חיורתא והשתא משמע הכא שהוא פרי גרוע שלא נחשדו עליו עמי הארץ וכן משמע פרק קמא דע"ג (דף יד :) דאמרינן גבי שביעית דהוסיפו עליהן מוכססין ובנות שוח אבל מעיקרא לא נהגו בהו שביעית שלא היה חשוב בעיניהם וקשה דבפ' קמא דשבועות (דף י"ב :) משמע שהוא פרי חשוב גבי מותרות קיץ למזבח כבנות שבע לאדם והיינו בנות שוח דאמרינן בבראשית רבה גבי עץ שאכל אדם הראשון דקרי ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לאדם ואיכא דקרו ליה בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות ובפ' ד' דנדרים (דף כז.) גבי נודר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע לתוכה לא הייתי נודר דמשמע נמי דפרי טוב היא ולר' יוחנן דפטר בירושלמי (הלכה א) מטעם הפקר מצינן למימר דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטור מן המעשר אע"פ שהוא טוב וכעין אגוזים קטנים שבמקומינו וכעין ערמונים והא דלא נהגא בהו שביעית מעיקרא לא משום גריעותא דפרי הוא אלא משום דתנן במסכת שביעית פ"ה (מ"א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שהן עושות לג' שנים והוו סברי דלא אזלינן בהו בתר חנטה אלא בתר לקיטה כיון דאין נגמרין בשנה שחונטין בה אבל לריש לקיש בירושלמי דמחייב בודאי ופטר בדמאי לפי שלא נחשדו משום גריעותא הוא וסוגיא דגמ' כוותיה בפרק כיצד מברכין (דף מ.) דמאי הוא דלא בעי עשורי הא ודאי בעי עשורי ועוד קשה דהתם ובפרק קמא דע"ג (דף יד :) אמרינן תאני חיוורתא ובפרק ד' דנדרים משמע דאין זה לא תאנים שחורות ולא תאנים לבנות וצריך לומר דג' מיני תאנים הן שחורות ולבנות הן סתם תאנים ובנות שוח הן תאנים רעות כגון הנך דהכא ודפרק קמא דע"ג וקראו בנות שוח לפי שתולין הקלקלה במקולקל אבל בנות שבע דשביעית ונדרים הן הטובות שגרמו ז' ימי אבלות דמסתמא מן היפות אכל שנחמד העץ להשכיל ואית דגרסי בפ"ק דע"ג מוכססין בנות שוח בלא וא"ו דהוא פרי אחד שכך שמו כדמוכח בפ"ק דבכורות (דף ח.) דאמרינן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לג' שנים וכנגדן בנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר וי"א מוכססין בנות שוח ושם פי' בקונטרס דמוכססין מין של בנות שוח ולא בנות שוח ממש ועוד י"ל דמשעת נטיעת האילן של בנות שוח אינו טוען פירות עד ז' שנים ואהכי מייתי לה גבי נחש וכי האי גוונא אמרי' התם אפעה לע' שנה וכנגדו באילן חרוב שמשעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו ע' שנה אבל גבי זאב וארי דלג' שנים היינו משעת חנטתו עד גמר פריו וכדתנן בשביעית:

בנות שקמה. בפ' כיצד מברכין (מ :) אמ' רבה בב"ח תאני דולבי כלומ' תאנה המורכבת בערמון כדאמ' בר"ה (דף כג.) ערמונים דולבי ערמון תרגום דדלוב:

נובלות תמרה. (שם :) ר' אליעזר ור' זירא חד אמר בושלי כומרא כלומר מניחין אותן באילן להצטמק מל' עורנו כתנור נכמרו (איכה ה) ויש מפרשין שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין וחד אמר תמרי דזיקא דמשמע דדמאי פטור אבל ודאי בעי עשורי ולא מיפטר מטעם הפקר למאן דאמר תמרי דזיקא מפרש התם דהכא במאי עסקינן כגון שעשאן גורן דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו:

גופנין. שילהי גופני ענבים שמניחין בגפן בסוף הבציר. שבקושי מתבשלין:

נצפה פרחה [והוא צלף]:

האוג. פרי אדום כדתנן בפרק קמא דמעשרות (משנה ב) האוג והכותים משיאדימו:

והחומץ. משום הכי נקע חומץ שביהודה משום דתני בריש אלו עוברין (דף מב.) א"ר יהודא בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ פטור לעשר מפני שחזקתו לא בא אלא מן התמד כדאמר התם א"ר יצחק בתחלה שהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינן מחמיץ ומתני' מיתניא בתוספתא ובירושלמי (הלכה א) אלא דמשמע התם קצת מתוך הלשון דאפי' ודאי פטור דקתני א"ר יהודה בראשונה היה חומץ שביהודה פטור ממעשר שהיו עושין יינן בטהרה לנסכים ולא היה מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב ומיהו על כרחך לר"ל לא מיירי אלא בדמאי ופריך עלה מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ר' יהודה מחייב וכה אמר כן א"ר לא בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות והשתא לר' יוחנן דפטר אפי' ודאי מיפטר מטעם הפקר דמתוך שהיה להם רוב ענבים סתם חרצנים מפקיר להו ולריש לקיש לא מפקיר להו אלא דלא נחשדו לפיכך ודאי חייב ודמאי פטור ואפשר דלריש לקיש אפי' עכשיו שאין ענבים מרובות לא נחשדו על התמד כדמשני בריש אלו עוברין הכי קאמר לא נחשדו עמי הארץ על התמד ההיא שינויא לא מיתוקם אלא כר"ל דהא ר' יוחנן שרי אפי' בודאי ועוד משני התם הא בדרווקא הא בדפורצני וההוא שינויי לר' יוחנן ניחא דתמד דרווקא לא אפשר למיפטר מטעם הפקר כדתנן בסוף פ"ק דפאה (מ"ו.) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ודרווקא היינו שמרי יין היינו לבתר דחל חיוב מעשר דחיובו משירד לבור ויקפה אבל חרצנים לא הגיעו מעולם לידי חיוב לפיכך תמד שלהם פטור מטעם הפקר:

כיסבר זרע גד לבן (שמות טז) תרגום ירושל' כוסבר אליינדר"א בלע"ז בירו' (שם) משמע דהני תלת ביהודה פטורים ובגליל חייבים וקמאי איפכא דביהודה חייבים ובגליל פטורים משום דהני דנשמרים ביהודה מופקרין בגליל  :

דיופר' בריש עושין פסין (יז.) אמר עולא אילן שעושה דיו פירות בשנה כלומר שטוען פעמים:

מוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנבקעו מאליהן:

משנה ב

הדמאי אין לו חומש. במעשר שני שלו דהפודה מעשר שני מוסיף חומש והקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתיה בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא דנתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפרק הזהב (נד.) ובירושלמי (הל' ב) איכא דמוקי מתניתין באוכל נמי תרומת מעשר של דמאי דאין מוסיף חומש ופליג אמתני' דהזהב (דף נה :) דתנן חמשה חומשים הן וקשה דהתם משמע בגמרא דמתני' לא מתוקמא אלא כרבי מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין דהכא קתני סיפא דברי רבי מאיר ושמא קסבר לאו אכולה מתניתין קאי:

ירושלמי (שם) תמן תנינן התרומה ותרומת מעשר של דמאי והכא אתמר הכן א"ר זירא תמן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מעשר שני של דמאי א"ר אמי אין המשנה הזו יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מהו כדון תמן ר"מ הכא רבנן רבי זירא אמר בשם רבנן בדין הוה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזירה שא"ת לו שלא יפריש [אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גזירה שאם את אומר לו שיפריש אף הוא] אינו מפריש כל עיקר פי' תמן תנינן משנה הוא בפ' הזהב (דף נה :) באוכל תרומת מעשר של דמאי בשוגג שמוסיף חומש וכאן בפדיון מעשר של דמאי אין מוסיף חומש ונותן רבי זירא טעם ופשוטה היא:

ואין לו ביעור. כמעשר שני של ודאי דחייב לבער כל מעשרותיו בסוף ג' שנים כדתנן במס' מעשר שני (פ"ה משנה ו) ובירושלמי (שם) פריך והלא יוחנן כהן גדול העביר הודיות מעשר כדתנן בפ' בתרא דסוטה (ד' מז.) ומשני העבירו שלא יתוודו הא לבער צריך לבער ובודאי אבל בדמאי אינו צריך לבער:

נאכל לאונן. של ודאי אסור דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ירושלמי (שם) תני נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דבדבר המצוי שייך לגזור שלא יזלזלו:

ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (דף נג :) דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי ואיכא דשרי אפילו בודאי בפ"ג דמעשר שני (משנה ו):

ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בירושלמי (שם) פליגי אי מיירי במעשר שני אי בתרומת מעשר וזה לשון הירושלמי רבי בון בר חייא בעא קומי רבי לוי למה לי דמאי אפילו ודאי למה לי מיעוט אפילו רוב ולא כן תני אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב אלא אם כן היתה במקום שהיתה גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט אמר לו ואינו מצוה להשיב אבידתו אמר רבי יוסי מצוה [להשיב אבידה] בדבר מועט ואינו מצוה בדבר מרובה ובודאי ואינו מצוה להשיב בדמאי דתנינ' ומאבדין את מיעוטו בדרכים עד כדון בשאין בידו מעות [היו בידו מעות] ר' נחומי בר חייא בר אבא אמר אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו אתיא דר' חייא בר אבא כר' זירא ודרב אחא כר' אמי דבי ר' ינאי אמרי פחות מהאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר' יוחנן בשם רבי שמעון יהוצדק בשלם כגרוגרת בפרוס אפי' כמה מותר פי' רבי בון ורבי לוי ורבי יוסי סברי דמתני' דמאבדין בתרומה איירי ולכך פריך מהא דתניא דאפי' ודאי אין מביאין ואפי' מרובה במקום שהיה גדודתה כלומר במקום גדודי חיה ולסטים ומשני ר' לוי ואינו מצוה להשיב אבידה בודאי כדקתני דבמקום גדודי חיה מביאה ונוטל דמים מן השבט אבל תרומת מעשר של דמאי אין חוששין עליהם אם תאבד ולכך מאבדין מיעוטו בדרכים ורבי יוסי נמי כרבי לוי אלא שבא לפרש יותר דאפילו ודאי אינו מצוה להביא בעיר כשהיה במקום גדודי חיה בדבר מועט שאין לו כי אם הפסד מועט כשטורח להביאה אבל בדמאי אפי' בהפסד מועט כשיטרח אל יטרח ומאבדין ושמא היינו דקאמר מאבדין מיעוטו כלומר אע"פ שמועט ההפסד ואפי' יהא מיעוט ממש סתם מיעוט הפסדו מועט ור' נחומי בשם ר' חייא בר אבא מוקי מתני' דמאבדין במעשר שני ולכך לא קשיא מידי מאין מביאין תרומה והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא כר' זירא דמוקי מתני' דהדמאי אין לו חומש במעשר שני של דמאי והוא הדין הך דמאבדין ודרב אחא כר' אמי טעות סופר יש כאן שאין רבי אחא נזכר בכל שמועה זו אלא גרסי' ודר' לוי כר' אמי דאמר לעיל אין המשנה הזו יוצאה מידי תרומת [מעשר] של דמאי. פחות מאוכל מותר כלומר פחות מחשיבות אוכל דהיינו פחות מכביצה מותר לאבד בפרוס כגון פרוסה הבאה מככר גדול אבל בשלם כגון חררה מועטת אפי' פחות מכביצה אסור לאבד עד שיפחות מכגרוגרת:

ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו. כההוא דתנן במעשר שני פ"ג (משנה ג) מי שהיו לו מעות מעשר שני בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וכדאמרי בירושלמי שאין מוסרים ודאי לע"ה:

ומחללים אותו כסף על כסף. דאם יש לו כסף של מ"ש של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין שיש לו במקום אחר של ודאי אין מחללין כדתנן במסכת מ"ש בפ"ב (מ"ו) ומייתי לה בב"מ (דף נה :) סלע של מ"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר כ"מ שישנה סלע של מ"ש מחוללת על המעות ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה מפני שאמרו מחללים כסף על נחשת מדוחק אבל כסף על כסף אפי' מדוחק אין מחללין דאינו בורר מתחלה היפה ויאמר כ"מ שהיא מחוללת על זו והא דמשמע בב"מ (ד' מה.) דמחללין סלעים על סלעים דהכסף כסף ריבה אפי' כסף שני כגון בסלעים דשני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חילול הוא ובדמאי שרי ובמסכת מ"ש פירשנו ענין אחר כסף על נחשת אפי' שלא מדוחק אבל של ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא  :

ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות. בכל הספרים גרס ובלבד משמע דלא התירו נחשת על הפירות אא"כ חוזר ופודה אותן רבנן סברי יעלו פירות ויאכלו בירושלים אם ירצה דהקלו בדמאי ולא הזקיקוהו לחזור ולחלל וכן פי' בקונטרס בפ' הזהב וקשה דמס' מ"ש (פ"ג מ"י) משמע שזו היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותן כדתנן לא אם אמרת במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וכן מוכיח נמי בזבחים (דף מט :) גבי כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ועוד תנן בפ"ק דמ"ש (מ"ה) הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואי אין מקדש ירקבו וכן תני נמי גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא ועוד תנן התם בפ"ג (מ"ד) מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים אלמא דהכי עדיף ובהגוזל קמא (צז :) אמר דזבין בהמה ומסיק לה להתם ור"מ גופא בסוכה (דף מ :) דתניא אחד שביעית ואחד מ"ש מתחללים על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ וחוץ לירושלים איירי כדמוכח התם וכדמוכח נמי בירושלמי בפ"ג (הל' ג) דמ"ש לכן נראה דלא גרסי' ובלבד וברוב ספרים ליתא בפרק הזהב אלא גרסי' ויפדה הפירות אם ירצה דלא הזקיקוהו להעלותן וחכ"א יעלו פירות ויאכלו בירושלים דזקוק להעלותן ומחמרי רבנן טפי מר"מ וכל עיקר קושיא דרב ששת בפרק הזהב אינו אלא מזה דר"מ מיקל טפי מחכמים כמו שפירשתי שם:

משנה ג

לקח תבואה לזורעה פטור ממעשר בדמאי בין זרעו כלה בין אין זרעו כלה כדקתני בתוספתא פ"א:

לבהמה. להאכיל לבהמה ובפ"ק דחולין (דף ז :) גבי עובדא דחמורו דר' פינחס א"ר יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר אפי' בדמאי:

קמהה לעבד עורות כדאמר בפרק המוציא יין (דף עט :) גבי [ג' עורות] מצה חיפה ודיפתרא:

מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. מכאן היה מתרץ רבינו תם מה שמקשין דבפרק קמא דחולין (דף ו :) גבי ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן במס' ע"ג בפרק רבי ישמעאל (דף נח :) גבי ריש לקיש דאיקלע לבצרה וחזנהו דאכלי פירות דלא מעשרי ואסר להו ואמר ליה רבי יוחנן זיל הדר דבצר לאו היינו בצרה ובריש עד כמה (דף כז.) מפרש דתרומת מעשר נוהג בחוצה לארץ דקאמר רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וכן בפרק בנות כותיס (דף לב.) גבי לסיכה בשמן של תרומה ואין לחלק בין מעשר דגן תירוש ויצהר דבארץ דאורייתא לשאר פירות דאפי' בארץ דרבנן דהא בפ"ק דביצה (דף יב :) גבי אושפזיכניה דרבה בר חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא משמע קצת דמחייבי בתרומה ומעשר ובפרק כיצד מברכין (דף לו.) גבי המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אמרי' בהדיא הני מילי גבי מעשר צלף דבארץ גופיה דרבנן ותירץ ר"ת דעובדא דר"מ דחולין ועובדא דריש לקיש במס' ע"ג בדמאי הוה ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כדתנן הכא מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי והא דמשמע בחולין דבעי מוקף מדפריך עלה דלמא מעשר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ובפ"ד דחלה (מ"ו) תנן דחלת דמאי ניטלת שלא מן המוקף לא קשיא מידי כדפרש' שם אבל לפי' ר"ת קשה דעל כרחך דמאי דמתני' לאו דוקא דהוא הדין מן הודאי* כדפרשינן בריש פירקין דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מודו בהך דדמאי לאו דוקא ואין לחלק בין מקומות הרחוקין מארץ ישראל כגון מכזיב ולהלן למקומות הקרובים דמחייבי אפי' בדמאי דהרי בית שאן דהיא גופא היתה מארץ ישראל בכיבוש ראשון ואפילו הכי פטור בכיבוש שני ומיהו במקומות הקרובים מצינו לחלק כדברי רבינו תם בין דמאי לודאי ומיהו קשה דלקמן בפרק שני אמרינן בירושלמי (הל' א) רבי התיר בית שאן והתיר קסרין והתיר בית גוברין והתיר כפר עמעם ומשמע דכל הנך מקומות דומיא דבית שאן שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל ומשמע לקמן בפ"ג דפטורין אף מן הודאי דאמרי' בירושלמי (הל' ג) אמר רשב"ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוגא ואמר זה בא לידי מקסרי ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי שהוא טמא שמרביצין עליו מים כלומר והוי מוכשר שלא בא לידו אחר שאלו בא היה מעשר מזה על זה ופריך ויעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם שמשלחין לחבריהן דברים חסרים ופריך ולאו מתני' היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו משנה היא בפ"ג (מ"ג) שר' יוסי מתיר לשלוח לחבירו ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד ר' יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר זה בא לידי מקיסרין ומשני אע"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה ופריך ולא מפירות שמותרין בקיסרין הוא ומשני ולא ר' התיר קיסרין ורשב"ג קודם רבי הוה ש"מ דאפי' בקיסרין לא נהוג אע"פ שהיה מקום קרוב ויש לומר דלענין דשרי לשלוח לחבירו בהודעה קא פריך דאפי' רבנן לא אסרי אלא בארץ ולא בחוצה לארץ ועוד יש לומר *דאתרוג דקיסרין משונה משל א"י ולא גזור בחוצה לארץ אלא מפירות הדומין לארץ ישראל כדתנן בפ"ב (מ"א) אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון כלומר בכל מקום אפי' מכזיב ולהלן דבידוע שמא"י באו *אותן של חו"ל כדמפרש בירושלמי (הל' א) חיוב המינים הללו על שאין כיוצא בהן בחו"ל הוצרכו חכמים למנותן ופריך והא דבילה בבצרה ומשני שחיקה היא והא תמרים באלכסנדריא ומשני רקיקין אינון וקתני סיפא האורז שבחו"ל כל המשתמש ממנו פטור כלומר אפי' בארץ דמינכר מאותן של א"י ולא אתי לאיחלופי ואומר בירושלמי (שם) באורז של חילת ושל אנטוכיא מותר במקומן כלומר דדמי לשל א"י ולא שרי לא בארץ ולא בחו"ל דסברי מא"י הוא ובמקומם מותר דאנטוכיא מכזיב ולהלן וחשיב בירושלמי מינין האסורין בקיסרין ומינין האסורין בבית שאן ומינין האסורים בפנים מכל הני משמע דלא מיחייבי גדולין בחוצה לארץ אלא פירות הדומין לשל א"י ואפי' הדומין נמי לא מחייבי אלא עד כזיב ואין חילוק בין דמאי לודאי כדאמרי' בריש פירקין וניחא השתא דר' מאיר דירק דבית שאן לא דמי לשל ארץ ישראל דלא חשיב ליה בהדי מינין האסורים בבית שאן וההיא דריש לקיש במינין המותרין והא דמשמע במסכת ידים (פ"ד משנה ג) דמצרים ובבל חייבין במעשרות שמא קרובים לארץ ישראל יותר מכזיב אין למדין ממעשה ישן ועוד י"ל ההיא דר' מאיר וריש לקיש בשניקחו מן הכושי ולא גזרו בשל כושי אפי' בסוריא למאן דאמר לאו שמיה כיבוש כדאיתא בסוף פרק השולח (דף מז.) ויש מכאן סמך גדול למאי שאין מפרישים תרומות ומעשרות באלו הארצות דרחוקים יותר מכזיב ובירושלמי (הל' ג) תני דכזיב עצמה פטורה עוד אמרינן בירושלמי בסוף חלה (פ"ד הל"ד) רבותינו שבחוץ לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין וביטלום והא דקאמרי התם לא חשו אלא לדגן תירוש ויצהר וכולה מילתא אאוכל ואח"כ מפריש קאי ובריש מעשרות כתבנוהו:

חלת ע"ה. שתיקן לו גבל חבר בטהרה ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר:

והמדומע. כגון סאה תרומה שנפלה לפחות מק' חולין של עם הארץ ינתן הכל לכהן או סאה שהעלה מתוך מאה:

ירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו אמר ר' אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן [וחלת ע"ה] על דעתיה דר' אושעיא בחלת ע"ה היא מתני' אבל חבר שלקח עיסה מע"ה והפריש חלתה לא על דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא והמדומע על דעתיה דר' אושעיא בפירות ע"ה היא מתני' אבל חבר שלקח פירות מע"ה ונדמעו לא על דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני פטור מלעשר ובירושלמי (שם) מפרש בין שלקחו בכסף מעשר של דמאי בין שלקחו בכסף מעשר של ודאי:

ושירי מנחות. שהקומץ למזבח ושירים נאכלים לכהנים ולא חיישי' שמא הביא ע"ה דבר שאינו מתוקן:

שמן ערב. שיש עמו בשמים כגון פלייטון דאמרינן בפרק במה אשה (דף סב :) וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו) זה פלייטון ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כל כך פטרי בית הלל ודבר תימה דלא דייקינן מהכא בפ"ק דחולין (דף ו:) דלא גזרו על תערובות דמאי ושמא שאני הכא דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר:

ירושלמי (שם) תני אמר ר' יודא לא פטרו בית הלל אלא שמן של פלייטון בלבד אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו בית הלל *וורדיטן:

משנה ד

מערבים בו. עירובי תחומים וחצרות:

ומשתתפין בו. שיתופי מבואות ובפרק בכל מערבין (דף לא :) פריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי חזי ליה:

ומברכין עליו. ברכת המזון דטעונה כוס:

ומזמנין עליו. כדתנן בפ' שלשה שאכלו אכל דמאי מזמנין עליו ואע"פ שהוא עשיר ואכל בעבירה מצטרף וטעמא מפרש התם בגמ' כיון דאילו בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ועוד י"ל דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה כגון ברכת המוציא ומזמנין עליו מיירי בברכה שלאחריה כגון ברכת המזון ולפטור אחרים כגון שנים או שלשה שאוכלין ואחד עני שאוכל דמאי מברך הוא על הדמאי בין בתחלה בין בסוף ומיפטרי אחריני ובכל דוכתא דתני מברכין ומזמנין בכי האי גוונא אמרי' כההיא בריש מי שמתו (דף יז :) ובפ' אלו מגלחין (כג) גבי מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ולא כמו שפי' שם בקונטרס דמותר לאכול בלא ברכה דאם כן מאי אין מברכין עליו ועוד תני עלה בירושלמי בפרק אלו מגלחין (ה"ה) ובפ' מי שמתו (ה"א) ואם בירך אין עונין אחריו אמן אחרים שבירכו אין עונה אחריהם אמן לכך נראה דכולה מילתא איירי לפטור אחרים דאין מברך המוציא לפטור אחרים ולא אחרים פוטרין אותו וכן בברכת המזון דהיינו זימון ותדע דבכל דוכתי קתני לשון פטור דקתני פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות והכא קתני אינו מברך ואינו מזמן ולא קתני פטור מלברך. ומלזמן אלא משום דהכא איירי להוציא אחרים ידי חובתן לא שייך ביה לשון פטור והאי דקאמר בירושל' בריש מי שמתו (שם) תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת התם לא איירי אלא בק"ש ותפלה ותפילין וכן בגמ' שלנו בריש מי שמתו (דף יח.) דקאמר הכא אפי' חוץ לד' אמות נמי אסור בק"ש ותפלה ותפילין איירי ואפי' קאי אלברך ואלזמן ניחא דאסור לאפוקי ידי חובתן:

ומפרישין אותו ערוס. מהכא דייקינן בפרק במה מדליקין (כג.) דלא בעי ברכה דכי קאי ערום היכי מברך הא בעינן והיה מחניך קדוש:

בין השמשות. של ע"ש כדתנן בפרק במה מדליקין (דף לד.) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:

ואם הקדים מ"ש לראשון אין בכך כלום. שאין מעכב את הוידוי מה שאין כן בודאי דתנן בפ. בתרא דמ"ש (משנה יא) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מ"ש לראשון אינו יכול להתודות:

שהגרדי סך שהסורק נותן בצמר מפרש בירושלמי (הל' ד) מה בין זה לזה זה על גופו בטל וזה על גב צמר בטל דשל צמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים:

ירושלמי (שם) תני ר' חלפתא בן שמואל מחללין בכסף דמאי במרחץ שאין טעון ברכה הא ודאי טעון ברכה ר' מנא בעי קומי ר' יודן כיצד מברך אמר לו אם היו פירות על פדיון מעשר שני אם היו מעות על חילול מעשר שני:

תניא בתוספתא (פ"א) שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי שהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי לפיכך שמן שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק פירוש גבי שביעית כתיב לאכלה ולא להפסד הלכך לסורק אסור לגרדי מותר דסיכה כשתיה כדאמרי' בפ' יום הכפורים (דף עו)  :