משנה ברורה על אורח חיים תרנח


סעיף א עריכה

(א) אלא יום ראשון — דכתיב ושמחתם לפני ד' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון בלבד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וכו' וחכמים תקנו ז' בכל מקום זכר למקדש:

סעיף ב עריכה

(ב) אינו נוטל וכו' — כן תקנו חכמים משום גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים:

(ג) הלולב — והוא הדין הערבות וההדסים:

(ד) דהוי כאבן — ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור ולא דמי לשופר דשרינן בסוף סימן תקפ"ח לטלטלו לצורך גופו ומקומו דשאני התם דהוי כלי וראוי לאיזה דבר כלשאוב בו וכדומה מה שאין כן הכא דעץ בעלמא הוא:

(ה) דראוי להריח בו — ואף שכתב המחבר בסימן תרנ"ג שיש למנוע מלהריח בו היינו בשעה שהוא נוטלו לצאת בו או על כל פנים שהוא יום חול ומשום שראוי ליטלו לצאת בו ומשום ספק ברכה כמו שנתבאר שם מה שאין כן בשבת שאיננו נוטלן בודאי ראוי להריח ולברך עליו גם כן ועוד אם מברך על פרי אחר ומכוין להוציא גם הנאת ריח זו בודאי יכול להריח בו ועל כן אינו מוקצה:

(ו) ביום טוב — אבל מותר ליתנו על הבגד או מוכין שהיה מונח בו מערב יום טוב שכבר קלט הריח:

(ז) דמוליד ריחא — בבגד והוי כתיקון מנא. ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה גם כן אסור מפני שאי אפשר שלא יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו מכוין. ובשעת הדחק שאין לו מקום משומר להניח האתרוג שמה אפשר דיש לסמוך אמקילין:

סעיף ג עריכה

(ח) אין אדם יוצא וכו' — ואם אין האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה לא יצא דשמא לא ניחא ליה כי אם במכירה אם לא שהוא אדם חשוב דזילא ביה מלתא למכרו שרי דאז אמדינן דעתה דניחא ליה [מ"א] והבכורי יעקב הקשה עליו דהלא בלאו הכי גם כן קיימא לן דניחא ליה לאינש לקיים מצוה בממוניה ומחמת זה מותר ליטול לולבו של חבירו לצאת בו אפילו בלא דעתו ומכל מקום לא מהני סברא זו רק לענין שאר הימים דהוי כאלו שאלו בעצמו ולא לענין יום הראשון דבעינן לכם וכדאיתא לעיל בסימן תרמ"ט סעיף ה ואם כן מאי מהני מה דנאמר דניחא ליה הלא מכל מקום אינו שלו ממש ואפילו כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אין לה רשות ליתן משלו ועל כן מסיק שם דאפילו שמע בעלה אחר כך ונתרצה לא מהני דבעת הלקיחה לא היה שלו וצריך לחזור וליטול:

(ט) בלולב של חבירו שהשאילו וכו' — המגן אברהם הוכיח מהא דשואל כלי מחבירו לקדש בו אשה דאמרינן שהיא מקודשת (באבן העזר סימן כ"ח סעיף י"ט) משום דאמרינן מסתמא נתן לו במתנה על מנת להחזיר שיהיה יוכל לקדש בו אם כן הוא הדין באתרוג אם השאילו לצאת בו הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה ויצא וכן כתב הבית שמואל באבן העזר שם אבל הט"ז לעיל בסימן י"ד ובשו"ת בית יעקב פוסקים דלא יצא ועל כן צריך לחזור וליטול ובלי ברכה:

(י) דבעינן לכם משלכם — יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם דאורייתא אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחלה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג:

(יא) דהוי כמו שאול — דאין זה לשון מתנה כיון שפירש שהוא רק לזמן:

סעיף ד עריכה

(יב) שמה מתנה — דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כוחו ממנו ומה שאמר על מנת שתחזיר לי הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו:

(יג) ואם לא החזירו — והוא הדין כשנפסל בידו והחזירו:

(יד) אפילו נתן לו את דמיו — ולא אמרינן בזה מה לי הן מה לי דמיהן כיון שצריך לו לצאת ידי חובה בודאי הקפיד על הלולב גופיה:

(טו) ואפילו נאנס מידו — ואף על גב דלדעת המחבר בחושן משפט סימן רמ"א במתנה על מנת להחזיר ונאנס פטור מתשלומין היינו משום דאין עליו דין שומר שהרי בתורת מתנה באה לידו אבל על כל פנים התנאי לא נתקיים ואינו אלא כפקדון בידו ולהכי לא יצא בענינינו ומשמע מרוב הפוסקים דגם בנאנס לא מהני חזרת דמים. ועיין בחיי אדם שמסתפק אם אמר הריני כאלו התקבלתי מהו ובספר מאירי כתב יד אשר תחת ידי דעתו בהדיא דיכול הנותן למחול תנאו ולאמר הריני כאלו התקבלתי ויצא זה ידי חובה אף על גב שלא החזיר:

(טז) לאחר זמן מצותו — רוצה לומר אפילו באותו היום אם הוא שעה שאי אפשר עוד לצאת בו דהיינו בערב ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו על כל פנים ביום המחר בשעת מצותו ואף על גב דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו מכל מקום אומדנא דמוכח הוא שכונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו. וכתבו הפוסקים דכל זה באמר על מנת שתחזירהו לי דמשמע שיהיה ראוי לו לדבר שעומד אבל באומר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אפילו החזירו לאחר החג שאינו שוה כלום נמי קיים תנאו ויצא ועיין בה"ל:

(יז) ומותר וכו' שלא יקדישנו — רוצה לומר דאם התנה במתנתו שלא יוכל המקבל להקדישו מכל מקום הוי מתנה ואפשר לצאת בו וכדמסיים דלא גרע ממי שאמר על מנת שתחזירהו לי דגם כן אינו יכול להקדישו ואפילו הכי הוי מתנה ועיין בה"ל:

סעיף ה עריכה

(יח) נתנו לו סתם וכו' כיון שצריך וכו' — רוצה לומר בהיכי שאין לו רק אתרוג זה אפילו נותנו בסתם גם כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון ליתן לו לחלוטין אלא על מנת שיחזיר לו. ואפילו אם באותו היום כבר יצא בעצמו והוא צריך לו רק לשאר ימי החג ובשאר הימים הלא יכול לצאת בשאול מכל מקום אמדינן דעתו דאדם שהוא רוצה יותר לצאת בשלו ולא כיון אלא על מנת להחזיר לו שיהיה שלו כבתחילה:

(יט) וצריך לחזור וליתנו וכו' — קאי אכל הנ"ל גם בסעיף ד והטעם דכל שנתנו לו הרי הוא שלו לגמרי ועל מנת להחזיר דקאמר הוא כמו שאומר על מנת שתחזור ותתן לי במתנה:

(כ) כדי שיהיו של בעלים ויצאו בו — הלשון מגומגם דמשמע מזה דאם לא יחזור ויתן להבעלים במתנה גמורה לא יוכלו הבעלים לצאת ידי חובה באתרוג ולכאורה אינו כן דהבעלים בכל גווני יוכלו לצאת שהרי נתנו רק על מנת שיחזירו להם במתנה כדין ואם לא החזירו להם באופן כזה נתבטלה המתנה למפרע וכלא נתנו דמי וצריך עיון:

(כא) אלא לאחר וכו' — רוצה לומר שגם הוא נתן לאדם אחר האתרוג במתנה על מנת להחזיר והלזה נתן גם כן לשלישי להחזיר לבעלים הראשונים יצא ולא אמרינן הרי התנה עמו על מנת שתחזיר לי והרי לא החזיר בעצמו לבעלים הראשונים דמסתמא לא היה כונת וקפידת הבעלים אלא שיוחזר להם החפץ בין על ידי הראשון בין על ידי באי כחו. מיהו מוכח לכאורה מדין זה דמקבל מתנה על מנת להחזיר יש לו רשות לחזור וליתן לכל מי שירצה ובלבד שיתקיים תנאו. מיהו כל זה בסתם אמנם אי מפרש בהדיא במתנתו שאין לו רשות ליתנו לאחר אינו יכול לזכות לאחר לצאת בו ואם יתן יתבטל המתנה וגם הוא לא יצא בו:

(כב) ואחר לאחר — ומשמע אפילו להרבה ובלבד שיוחזר לראשון בלא פסול. ונראה דהיכי שאיכא אומדנא שמקפיד הנותן שלא יטלוהו רבים שמא יפסד לו אין רשאי ליתן ובלאו הכי יש מאחרונים שמחמירין בעיקר דינא דהמחבר וסוברין דלולב שקבל במתנה על מנת להחזיר לא יתן לאדם אחר מבלי דעת ורשות הנותן:

סעיף ו עריכה

(כג) ביום ראשון וכו' — והוא הדין לדידן דעושין שני ימים:

(כד) קודם שיצא בו — והוא הדין אם מזכה רבים בלולבו לא יתן לקטן עד שיברכו כולם:

(כה) אינו מוחזר — ולפי זה יש ליזהר שלא לברך על לולב של אישתקד אם זוכר שנתן אותו במתנה לקטן:

(כו) הפעוטות — היינו כבן וי"ו או כבן ז':

(כז) מותר — דאז מתנתו מתנה מדברי סופרים ועיין בה"ל:

(כח) כיון שלא יצא מידו שפיר דמי — רוצה לומר דעל ידי זה אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות והוא הדין אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוה ליה כשאול כנ"ל בסעיף ג אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אחר כך לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי "לכם" ולא קיים בו אביו מצות חינוך ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצוות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן:

סעיף ז עריכה

(כט) אין אחד מהם יוצא וכו' — דבעינן שיהא כולו שלו. ואם אמר לו טול לך לצאת בו עיין לעיל בסעיף ג במה שכתב שם:

(ל) חלקו במתנה — ואפילו בעל מנת להחזיר גם כן סגי כנ"ל בסעיף ד:

(לא) יוצאים בו מסתמא — רוצה לומר אף שלא פירשו כן בהדיא:

(לב) דאדעתא דהכי קנאוהו — רוצה לומר דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו הוי כאלו פירשו שלכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה כולו שלו על מנת שאחר כך יחזירהו לחבירו ומכל מקום טוב לומר בפירוש שנותן כל אחד חלקו לחבירו במתנה על מנת להחזיר בשעה שיוצא בו וכמו שכתבנו לקמיה בסעיף ט:

סעיף ח עריכה

(לג) שקנו אתרוגים — לאכילה:

(לד) מתפיסת הבית — רוצה לומר מה שירשו מאביהם ועדיין לא חלקו:

(לה) ואין האחים מקפידים — דאז נחשב כשלו:

(לו) אין מחילתם בסתם מועלת — שאף על פי שאין מקפידים על האכילה מקפידין הם על המצוות שאף הם רוצים לקיים המצוות כמוהו:

(לז) לפי שאינן מקפידין — שגם הם יכולים לקיים המצוות כמוהו:

סעיף ט עריכה

(לח) שכל הקהל קונים וכו' — כתב החיי אדם אפילו לפי מנהגינו שכל אחד נותן כמו שירצה מכל מקום זה שאינו נותן כלל נראה שלא יצא אם יש ביכולתו ליתן:

(לט) מסתמא הוי כאלו פירשו וכו' — ואף על פי שכל זה הוא דין גמור מכל מקום כיון שאין הכל יודעין להקנות לכן כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אם יש לו כל ד' מינים כשרים אף על פי שאינם מהודרים כמו של חבירו. ואם אין לו מוטב שיטול של חבירו הכשרים משיטול של הקהל כי יש אומרים דבשל קהל לא יצא דשמא יש באחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום לכתחילה עדיף טפי ליטול של יחיד [ח"א]:

(מ) שכל הקהל נותנים חלקם — ומכל מקום לכתחילה טוב שיכריזו שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה על מנת להחזיר [מ"א ודה"ח]:

(מא) ואשה פטורה וכו' — ואם היא רוצה לברך חייבת. ומי שאינו בעיר אינו צריך ליתן ועיין בשערי תשובה:

(מב) המצוה כתקונה — כי רוב העולם אינם יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אפילו חל יום ראשון בשבת דעצם המצות עשה אי אפשר שוב לקיים אפילו הכי נכון להשתדל להיות לו לולב ואתרוג לעצמו וכדלקמיה. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל כן כתב מגן אברהם בשם מטה משה ובמחצית השקל כתב דבזמן הזה דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג על ידי רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל אפשר אינו צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו עד כאן לשונו וספקו יוכל להיות רק על שאר הימים דביום ראשון אינו מצוי כל כך להתקלקל גם יכול לברך עליו בבוקר קודם שיד הכל ימשמשו בו: