פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים תקס

סעיף אעריכה

(•) תקנו – שכל דבר שמחה, צריך לעשות בה דבר זכר לחורבן הבית, וכמו שכתוב: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".


(א) מסוייד ומכוייר – הם מיני ציור. ואפשר לומר שדרך העולם, שטחין בטיט ואחר כך סדין בסיד; והמלכים עושין הכל בסיד. ולפי זה, אפילו בסיד לבדו אסור. ומדקאמר שאין בונין לעולם בניין וכו', משמע דאפילו על ידי שיור אמה על אמה אסור בזה. והנה המחבר העתיק לשון הרמב"ם; אבל דעת הטור, דאפילו סדין בסיד ומציירין נמי מהני שיור אמה על אמה, וכן המנהג.


(ב) טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר – היינו שאותו אמה יהיה בלא סיד, רק בטיט לבד. והיכא שמערב חול בסיד נמי שרי על ידי שיור אמה על אמה.

ויש מקילין על ידי חול, דסבירא להו דהיכא דעירב חול שוב לא מקרי בשם סיד.
  • והנה בזמנינו לא נהגו לשייר. ואפשר משום דסומכין על היש מקילין. ועל כל פנים תמוה, שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד. ואפשר דדווקא במיני סיד הנקרא גופ"ש, שהוא לבן ביותר, אסור, מה שאין כן סיד שלנו. אך כל זה דוחק, וצריך עיון על מה נוהגין היתר. והיכא שהוא טח בטיט לבד, לכולי עלמא אין צריך לשייר כלל.


(ג) כנגד הפתח – היינו נוכח הפתח, כדי שיראה מיד שיכנס בפתח. ויש שמניחים פנוי למעלה מן הפתח בגובה, ואינו נראה לנכנס. ואפשר כדי שיתראה תמיד לפני בעל הבית היושב בפנים, שעל רוב הוא יושב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית [שערי תשובה].

ואותו השיור יהיה בלא סיד. ודלא כאותן העושין אמה שחור, דזהו גם כן ציור [לבוש]. ויש מקומות שעושין שחור, וכותבין על זה "זכר לחורבן".
ואותן התולין בגדי רקמה סביב כל הכתלים, ישיירו גם כן אמה על אמה.


(ד) בחזקתה – דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו. ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור, חייב לקלוף אמה על אמה.

וכל זה כשהוא קיים. אבל כשנפל, אפילו אם ידוע שבפעם הראשון היה ביד עכו"ם, מכל מקום כשחוזר ובונה מחוייב לשייר השיעור.

סעיף בעריכה

(ה) לעשות סעודה לאורחים – אפילו סעודת מצווה, כמילה וחתונה, וכל שכן שאר סעודות. ועיין במור וקציעה, דבסעודת שבת ויום טוב לא יחסר שום דבר.


(ו) מחסר ממנו מעט – כלומר, שאין נותן כל תבשילים הראוים לסעודה, אלא מחסר מעט, אפילו כסא דהרסנא די בזה [מ"א].


(ז) ומניח מקום פנוי – דאי לאו הכי, לא יהיה ניכר החיסרון. אבל כשיניח פנוי, ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל, אלא שנחסר [ט"ז]. והנה הלבוש השמיט תנאי זה, אפשר דסבירא ליה דמחסר מעט לבדה סגי.


(ח) שנוהגת בהם – היינו אם יש לה הרבה מיני תכשיטין, לא תשים כולם עליה בבת אחת, רק בכל פעם תשייר אחת, לזכור החורבן. ונשים המתקשטות במילוי גורמין לבד זה רעות רבות מאומות העולם המתקנאים בהם.


(ט) לשבר כוס בשעת חופה – וזו היא גם כן הטעם של שבירת כלי בשעת כתיבת התנאים. ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם, ואין בו משום בל תשחית, כיוון שעושין כן לרמז מוסר, למען יתנו לב.


(י) ראש שמחתי – אמרינן בשבת סב ב דתענוג דאית ביה שמחה – אסור, ודלית ביה שמחה שרי [מ"א].

סעיף געריכה

(יא) שלא – היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו.


(יב) או בבית המשתה – רוצה לומר, לפי שהוא על היין אסרו בזה, ואפילו למי שאינו רגיל בזה.
ודע דאפילו בפה אסור על היין לכולי עלמא. ועל כן יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן, ובחוץ עומדים ומנגנים, ובכל יום עושין כן, דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג].


(יג) ואפילו שיר – וב"ח פסק דאפילו בלא יין גם כן אסור, דאמרינן בגמרא, דווקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם, אבל דגרדאי אסור, שהוא לשחוק בעלמא. ועל כן, נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן, יש למחות להן. ואם אינן שומעות, מוטב שיהיו שוגגין. אכן בבית חרושת המעשה, שיש שם גם אנשים, ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן, הוא כאש בנעורת, ומצווה רבה לבטלם.


(יד) דברי – כתב בליקוטי מהרי"ל: שלא כדין הוא שמשוררין במשתה "אודך כי עניתני" וכהאי גוונא לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת: "עשאוני בניך כמין זמר" (סנהדרין קא א עיין שם). אך בבית הכנסת לרגלים מצווה לזמר. ועל כן מסיק המגן אברהם, דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה, אבל פיוטים אחרים אסור.


(טו) וזכרון – ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש, דהיינו יתגדל, וזהו ודאי חטא גדול, דלא התירו אלא זכרון חסדי ד'. וכל שכן במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד, ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות, וזהו עוון פלילי [ט"ז].


(טז) הכל שרי – פירוש, בין בפה ובין בכלי ועל היין, רק שלא יהא בה ניבול פה. ומכל מקום אין לשמוח ביותר.

סעיף דעריכה

(יז) אם היא של כסף – הוא הדין של מרגליות ואבנים טובות, יש לומר כל שכן דאסור.

ואימתי נקראת כלה? יש לומר, כל שבעת ימי המשתה בבתולה [וכן כתב ים של שלמה פרק קמא דגיטין דף ז'], גם לילה שלפני החופה. ואם כן, אותן המניחין בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בינד"א וכדומה, צריך עיון [פמ"ג].


(יח) אבל של גדיל מותר לכלה – כדי שלא לנוולה.

ועיין בב"י, דמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים משבצות של כסף וזהב, אם שרי. וכהיום אין משגיחין בזה העולם ומקילין בזה. וכתב האליה רבה דסומכין על דעת הרמב"ן, דסובר דעיקרו של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. והעושין הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן של כסף וזהב, אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור, וצריך עיון [פרי מגדים].


(יט) אבל בשאר וכו' – שלא גזרו אלא בשעת שמחה.

סעיף העריכה

(כ) אסור למלאות פיו שחוק – שהשמחה יתירה משכח המצוות. ועיין בט"ז ופרישה, דאפילו בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק.