משנה אהלות טו י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טו · משנה י | >>
הנוגע במת והנוגע בכלים, המאהיל על המת והנוגע בכלים, טמאין.
מאהיל על המת ומאהיל על הכלים, הנוגע במת ומאהיל על הכלים, טהוריםיג.
אם יש בידו פותח טפח, טמאין.
שני בתים ובהן כשני חצאי זיתים, פשט את שתי ידיו להן, אם יש בידיו פותח טפחיד, מביא את הטומאה.
ואם לאו, אינו מביא את הטומאה.
הנוגע במת, ונוגע בכלים,
- מאהיל על המת, ונוגע בכלים - טמאין.
- מאהיל על המת, ומאהיל על הכלים,
- הנוגע במת, ומאהיל על הכלים - טהורין,
- אם יש בידו פותח טפח - טמאין.
- שני בתים, ובהן כשני חציי זיתים,
- ופשט את שתי ידיו להן -
- אם יש בידו פותח טפח - מביא את הטומאה,
- ואם לאו - אינו מביא את הטומאה.
- ופשט את שתי ידיו להן -
כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכתא, שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה, ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו ואחר נגע בכלים הנה אלו הכלים טמאים.
אבל אם נגע במת או האהיל עליו, עוד האהיל על הכלים, הנה לא יטמא אותן, לפי שטמא מת אינו מטמא באוהל אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת על הטומאה ובידו השנית על הכלי יחד, ושיהא בידו פותח טפח אשר היא שיעור הבאת הטומאה, ואז יהיו אלו הכלים טמאים להגעתן עם הטומאה תחת אוהל אחד. וכבר קדם לך בששי מזאת המסכתא שהאדם נעשה אוהל לטומאה.
וכן אם היו שני בתים קרובים ובהן כשני חצאי זיתים ופשט שתי ידיו לשני הבתים יחד, הנה אם היה פותח טפח בכל יד כבר הגיעה הטומאה ביניהן ונטמא הוא ושני הבתים, והיה כבית אחד, והיה כזית מן המת תחת אוהל מחובר.
ולא תסתור אומרו פותח טפח, לפי שכבר הקדמנו שקטן בן יומו מטמא טמא מת, ויהיה נער קטן:
טמאין. הכלים טומאת שבעה מטעם חיבורין כגון דבשעה שנוגע במת או מאהיל עליו נוגע כמו כן בכלים:
אם יש בידיו פותח טפח טמאין. כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים מביאות את הטומאה:
שני בתים. ופתחיהן מכוונים זו כנגד זו מביא את הטומאה ושני הבתים טמאין דאהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאין מונחין בזה ובזה:
ואם לאו. דאין בידיו פותח טפח גברא מיהא הוי טמא כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן אבל שני הבתים טהורין:
המאהיל על המת ונוגע בכלים - הכלים טמאין טומאת שבעה מטעם חיבורים יב, כגון דבשעה שנגע במת או מאהיל עליו, נוגע כמו כן בכלים:
ואם יש בידיו פותח טפח טמאים - כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים, מביאות את הטומאה:
שני בתים - ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה:
מביא את הטומאה - ונשארו שני הבתים טמאים. דאוהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאים מונחים בזה ובזה:
ואם לאו - דאין בידיו פותח טפח, גברא מיהא טמא הוי כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן, אבל שני הבתים טהורים:
המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין. פי' הר"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ"כ הר"ש. ובר"פ דלקמן [סד"ה על האדם] מפרשים דא"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס"ד. והרמב"ם כתב וז"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ"ש] ספי"א [מ"ט ד"ה והמנורה]:
הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים. כתב מהר"ם. ואע"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע"כ:
אם יש בידו פותח טפח. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן:
(יב) (על הברטנורא) וריש פרק דלקמן מפרש אפילו שלא בחבורין. והר"מ כתב, כשנטמא האדם במת ע"י אוהל או ע"י נגיעה, ונגע אח"כ בכלים, טמאים. אבל אם האהיל על הכלים אין מטמא אותן. אם לא שהאהיל בידו אחת כו':
(יג) (על המשנה) טהורים. ואע"ג דהאדם טמא, דכולן מביאין טומאה על עצמן בכל שהוא, מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. מהר"ם:
(יד) (על המשנה) אם כו'. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת, ואפשר שיהיה נער קטן. הר"מ. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן:
הנוגע במת ונוגע בכלים המאהיל על המת ונוגע בכלים טמאים המאהיל על המת וכו' כצ"ל:
אם יש בידיו פותח טפח טמאים. מפני שמביא טומאה מן המת לכלים תימה אף אם יש בידיו פותח טפח הא אין בכל רוחב זרועו פותח טפח דהא דאמרינן דפותח טפח מביא את הטומאה צריך שיהא כל ארך דבר המאהיל פותח טפח אבל אם היה קצר באמצע לא וראיה מטבליות שנוגעות בקרנותיהן דכלים שתחת השניה טהורין ונוכל לומר שצרף שתי ידיו אבל מסיפא פשט שתי ידיו קשה ואפשר דאיירי באדם שמן ויש ברוחב זרועותיו פותח טפח והגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא. הרא"ש ז"ל:
יכין
הנוגע במת והנוגע בכלים: אפי' לאחר שפירש מהמת:
המאהיל על המת והנוגע בכלים: אפי' לאחר שפירש מהמת. הכלים שנגעו בו טטו"ז. מדהו"ל כלים שנגעו בטמא מת. והא דנקט שנגעו כלים. היינו משום דאדם שנגע באדם שנגע במת בו יש חילוק. דבנגע ב' בהראשון בעוד הראשון נוגע בהמת. גם השני טטו"ז מטעם חיבורין. אבל בנגע ב' בא' לאחר שפירש הא' מהמת אין הב' טמא רק טו"ע [כפ"א מ"א]:
ומאהיל על הכלים: לא שכפוף קומתו והאהיל על המת ועל הכלים ביחד דאז פשיטא שנטמאו הכלים. דהרי אדם וכלים נעשים אהל לטמא [כרפ"ו] אלא דמיירי שהאהיל בידו א' על המת. ובידו ב' האהיל על הכלים:
טהורים: דבמאהיל על המת. ומאהיל על הכלים. אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. שאע"ג שבפסת היד שהאהיל בה על המת יש בה רוחב טפח. וכ"כ יש רוחב טפח ביד השני שהאהיל בה על הכלים. והגוף שבאמצע אינו חוצץ. דהרי כל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה. ונעשה אהל לטמא אבל לא לטהר. ונמצא שהמת והכלים הם כאילו ישנם תחת אהל א' עכ"פ. כיון דסתם זרוע של אדם אין בו רוחב טפח. הרי הזרוע מפסיק בין רוחב פסת היד שהאהיל בה על המת לפסת. היד שהאהיל בה על הכלים. ולא מחשבו כאהל א'. ואע"ג דהאדם עצמו שהאהיל ודאי נטמא אפי' לא האהיל רק באצבעו. דהרי האדם והכלים שהאהילו על המת. או המת עליהן או דבר אחר על שתיהן. בכל גוונא אפי' היה רק קצת מזה ומזה בהאהל נטמאו [כפ"ג מ"ג וכט"ז מ"א]. עכ"פ אין האדם שנטמא ממת חוזר ומטמא כלים רק במגע ולא במשא ואהל. וכל זה בהאהיל על המת והכלים בשעה א'. וכ"ש בשהאהיל עליהן שלא בשעה א'. דאז ודאי אין הנטמא במת חוזר ומטמא כלים שמאהיל עליהן. והיינו נמי טעמא דסיפא. בנגע במת והאהיל על הכלים אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. ומהטעם שאמרנו:
אם יש בידו פותח טפח: נ"ל פשוט דרק ארישא קאי בשהאהיל על המת ביד א' ובידו הב' האהיל על הכלים באותה שעה. והיה כל הזרוע רחב טפח מהמקים שהטומאה תחתיו עד תחת פסת היד שהכלים תחתיו:
טמאין: דמדאין הפסק רוחב פחות מטפח בין הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחר שהכלים תחתיו. הו"ל כאילו המת והכלים תחת אהל אחד ונטמאו הכלים. שהגוף אינו מפסיק מדמק"ט. וכדאמרן בסי' פ':
פשט את שתי ידיו להן: יד א' לתוך פתח או חלון בית זה. ויד ב' לתוך פתח וחלון שכנגדן בבית אחר:
אם יש בידיו פותח טפח: ר"ל שיש בכל זרוע רוחב טפח בכל הבית:
מביא את הטומאה: מטעם דאמרן. דב' הזרועות מצרפין לב' הבתים שיחשבו שניהן כאהל אחד שיש כזית ממת תחתיו [ועי' לעיל פ"ח מ"ו] וגופו שמק"ט. אינו מפסיק בין האהלים. וכנסר עפ"י תנור ישן [רפי"ב]. וקמ"ל הך בבא דאף לענין צירוף כזית שתתפשט ג"כ הטומאה לכל הבית נמי מחשב הזרוע שרחב טפח כאהל. מיהו האדם עצמו נטמא. מדמביא טומאה על עצמו. אפי' בשמאהיל ממנו רק כ"ש וכדאמרן. והרי האהיל על זית ממת. אולם ב' בתים זה לפנים מזה ובכל א' חצי זית. לכאורה י"ל דבכה"ג שניהן טהורין. דעד כאן לא פליגי רבנן אר' יוסי דחיצון טמא [כפ"ד מ"ב] מדדרך טומאה לצאת. רק התם דיש זית שלם בפנימי. ולהכי ודאי יוציא הטומאה מביתו. אבל בשיש חצי זית בפנימי גם רבנן מודו דחיצון שבו החצי זית השני טהור. דהרי חציה שבפנימי. אינו מוכרח שיוציאו משם. ושמא ישאירנו במקומו ואפ"ה ישאר פנימי בטהרתו. אבל מסוף פ"ח לעיל מוכח דבכה"ג חיצון טמא דלא גרע הכא מב' חדרים שבכל א' חצי זית ושניהן פתוחין לבית:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת