משנה אהלות טו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טו · משנה ג | >>
חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטות על צידיהן, באויר, והן נוגעות זו בזו בפותח טפחג, טומאה תחת אחת מהן, טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.
במה דברים אמורים, בטהורות.
אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ פותח טפח, טומאה תחת אחת מהן, תחת כולם טמא.
נוסח הרמב"ם
חביות שהן יושבות על שוליהן,
- או מוטות על צידיהן באוויר,
- והן נוגעות זו בזו בפותח טפח -
- טומאה תחת אחת מהן - טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.
- במה דברים אמורים? - בטהורות.
- אבל אם היו טמאות,
- או גבוהות מן הארץ פותח טפח -
- טומאה תחת אחת מהן - תחת כולן טמא.
פירוש הרמב"ם
כבר ידעת איך הוא תמונת החביות, וזה שבטניהם בולטים ושוליהן וראשיהן מחודדים. וכאשר יתחבר חבית מהחבית הנה כבר ימשש שטח זה לשטח זה טפח על טפח או יותר מטפח, וכאשר תמשש אחת חבירתה והתחברו כולן אחת תחת אחת, בין שהיו יושבות על שוליהן או על צידיהן, והיו כולן גבוהות מן הארץ טפח, הנה היו כולן אוהל אחד, ולזה כאשר טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא.
והוסיף בזה החביות דין, ואמר כי כאשר התחברו כמו שסיפרנו בפותח טפח והם כבר נטמאו במין ממיני הטומאות, והיתה טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא, אף על פי שאין שם חלל טפח, ולזה להיותה בעלת בטן ולה חלל הרבה, ואנחנו נאמר הצד עליון מביא את הטומאה, לפי מה שקדם מאמר בטומאת אלו החביות "כולן טמאות ואווירן טמא". אולם אם היו טהורות, למה שיתפשט זה המאמר, לפי שהצד העליון לא תגיעהו הטומאה לפי שכלי חרש אינו מטמא מגבו, כאשר השרשנו:
פירוש רבינו שמשון
שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה או מוטות על צידיהן ופיהן מן הצד ושיש כאן שורות הרבה של חביות זו אחר זו וזו על זו מיירי:
בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו:
טומאה בוקעת ועולה. דטומאה רצוצה היא ואין שוליה העליונות מביאות את הטומאה דלא דמיא לקפולים זה על זה וטבלאות זו ע"ג זו דלעיל אם העליונה גבוהה מן הארץ טפח מביאה את הטומאה דאדרבה כאן דקדירות טהורות הן כטבליות של שיש דמיא שהתחתונות סותמות את החלל ובוקעת ועולה וכל שכנגד הטומאה במוטות על צדיהן טהור ומציל כנגדה ואפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שחוץ לחביות משום דאין כלי מציל אלא עם דפנות אהלים אבל מה שבתוכו טהור כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו דעל מה שבתוכו מציל כדפרישית לעיל פרק כוורת וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכן אין מצילות כדפרישית שם והשתא הא דקתני טומאה בוקעת ועולה הוי לצדדין המוטות על צדיהן הוי בוקעת ועולה דוקא דמה שלא כנגד הטומאה טהור אבל ביושבות על שוליהן דקדירה עצמה נטמית כדפרישית פרק כוורת הרי היא כמאן דליתיה כמו בהיו טמאות ואין סותמות את החלל ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל שתחתיה ובוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע:
אבל אם היו טמאות. ואפי' אין גבוהות מן הארץ העליונות שגבוהות מן הארץ פותח טפח מביאות את הטומאה שאין התחתונות סותמות כיון דטמאות מידי דהוה אקפולים זו ע"ג זו וטבלאות זו ע"ג זו:
או גבוהות מן הארץ פותח טפח. מביאות טומאה ואפילו טהורות כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח נחשבות כולן כאהל אחד:
תניא בתוספתא [שם] חביות שהן מוטות על צדיהן באויר הוגנה של זו בצד אויר הוגנה של זו והוגנה של זו על גבי דופנה של זו גבוהות מן הארץ טפח והוגניהם פותח טפח טומאה תחתיתן תחתיהן ועל גביהן טמא על גביהן על גביהן ותחתיהן טמא ותוכן טהור גבוהות מן הארץ טפת ואין בהוגניהן פותח טפח וטומאה תחת אחת מהן תחתיה ועל גבה טמא על גבה על גבה ותחתיה טמא ותוכה טהור בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות וגבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן כולן טמאות. פי' הוגנה של זו על גבי הוגנה של זו שמוטות פה אל פה ופה אחת על פה חבירתה ופה חבירתה על דופן חברתה: גבוהות מן הארץ טפח והוגניהם פותח טפח שיש רוחב טפח במקום נגיעת הוגניהם זו בזו ובמקום נגיעתם בדופניהם דמתוך כך נחשבות כולן כאהל אחד וכשהטומאה תחת אחת מהן מביאה טומאה תחת כולן כיון דבמקום נגיעתן רוחב טפח: תחתיהן ועל גביהן טמא דאין מצילות על מה שגביהן אלא עם דפנות אהליהם אבל מה שבתוכן טהור דעל מה (שגביהן) שבתוכן מצילות: על גביהן אם טומאה על גביהן: על גביהן ותחתיהן טמא דמתוך שאין כלי מציל אלא עם דפנות אהלים יורדת טומאה לתחתיהן ומביאה טומאה תחת כולן וחוזרת ועולה על גבי כולן אפי' שלא כנגד הטומאה: ואין בהוגניהם פותח טפח שאין רוחב טפח במקום נגיעתם וחשובה כל אחת כאילו לחודה קיימא: בד"א. בטהורות א"א ליישבו בשום ענין אסיפא דאין בהוגניהן פותח טפח אלא ארישא קאי דיש בהוגניהן פותח טפח ואתא למימר הכי (צ"ל היכא) בעינן גבוהות מן הארץ טפח ה"מ בטהורות אבל אם היו טמאות וגבוהות מן הארץ טפח כלומר דשורה שעל התחתונות גבוהה מן הארץ טפח משום דפעמים שהתחתונות נמוכות שאפי' רואין אותן כאילו אינן אין העליונות גבוהות טפח:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
חביות - שורות הרבה של חביות, זו אחר זו וזו על זו:
שהן יושבות על שוליהן - ופיהן למעלה:
או מוטות על צדיהן - ופיהן מן הצד:
באויר - בגינה או בחצר:
בפותח טפח - ברוחב טפח נוגעות זו בזו:
טומאה בוקעת ועולה - לצדדין קתני לה. דמוטות על צדיהן אפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכו אין מצילות, כיון שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו, וחבית עצמה נטמאה ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן טעמא בסוף פרק כוורת:
במה דברים אמורים בטהורות - דכיון דטהורות הן דמו לטבלאות של שיש שהתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה:
אבל אם היו טמאות - אפילו אין גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו ד:
או גבוהות מן הארץ פותח טפח - מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח נחשבות כולן כאוהל אחד:
פירוש תוספות יום טוב
והן נוגעות זו בזו בפותח טפח. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח:
טומאה בוקעת ועולה כו'. כתב הר"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא:
אבל אם היו טמאות כו'. כתב הר"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע"כ ל' מהר"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ג) (על המשנה) טפח. ומשום סיפא נקט. דלגופיה לא איצטריך, דכיון שתחת עצמה אינה מביאה הטומאה אלא בוקעת, כל שכן שאינה מביאה אל ההבית שאצלה ואפילו נוגעת בפותח טפח:
(ד) (על הברטנורא) והתחתונה כמאן דליתא דמי, ואותה שעל גביה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת כנגדה עד לרקיע, דאדם וכלים נעשו אהלים לטמא ולא לטהר, ולכך מביא הטומאה לכל שתחתיהן וחוזרת ובוקעת למעלה, דאין נעשים אהלים להפסיק. והא דלא תני במתניתין למעלה מהן, משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי, דחוצצות, דבחביות של שייטין וכיוצא בהן איירי שסתומין וטהורים לגמרי, ודמי לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה דנעשו אהלים לטמא ולא לטהר. מהר"ם:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהיא רצוצה. הרמב"ם ז"ל שם סוף הפרק:
תפארת ישראל
יכין
חביות: סתמן של חרס:
שהן יושבות על שוליהן: ר"ל שעומדות זו אצל זו סמוכות על הארץ ופיהן למעלה:
או מוטות על צידיהן: על הארץ ופיהן למן הצד:
באויר: מלת באויר אכולהו קאי. ור"ל בין שיושבות על שוליהן באויר או מוטות על צדן באויר. דבין כך או כך אין אהל על גביהן מלמעלה:
והן נוגעות זו בזו בפותח טפח: שהבטנים של החביות שבולטין מאמצען נוגעין זב"ז ברוחב טע"ט. ונקט הכי רק משום סיפא. דתני גבה שתתפשט הטומאה תחת כולהו. אבל ברישא בכל גוונא בוקעת הטומא' כנגדה:
טומאה תחת אחת מהן: רצוצה:
בוקעת ויורדת: לצדדין קתני דבפיהן למעלה אז תחת החבית שהטומאה שם. ותוכה וע"ג כל כנגד הטומאה טמא ואין הכלי חוצץ. מדמעורב אויר הטמא שע"ג עם אויר תוכה נטמא כל תוכה [כפ"ט סי' ס"ה] וגם החבית עצמו נטמא עי"ז. מדנטמא אויר תוכה. אבל בפיה מן הצד. אז רק תחת וממעל להחבית כל כנגד הטומאה טמא אבל תוכה טהור דדפנות הכ"ח שאמק"ט מגבו חוצץ. דלא דמי ב' דפנות החבית שהן זה ע"ג זה. לקיפולין לעיל במשנה א'. דאין חוצצין. וכ"כ כל כלי חלול דפנו העליון מביא הטומאה [כפי"א מ"ג]. די"ל דהתם הקיפולין ודפנות הכלי מק"ט. ולהכי אינן חוצצין. דחשבינן חלק התחתון שבהן כליתא. והעליון מביא הטומאה. משא"כ הכא. הכ"ח אמק"ט מגבו. ולהכי ב' דפנות הכלים חוצצין על תוכו. ואפ"ה אינה מצלת על מה שלמעלה מהחבית רק עם דפנות אהלים [כפ"ה מ"ה]:
במה דברים אמורים: אסיפא קאי. וה"ק בד"א דגם בפיהן למן הצד בוקעת רק נגד הטומאה:
בטהורות: שעדיין לא נטמאו החביות. וכ"ש כשאינן בני קבלת טומאה כלל. וכגון שהן של אבן:
אבל אם היו טמאות: דאז אע"ג שטומאה תחת א' מהן רצוצה. עכ"פ כיון שמוטות על צדיהן הרי דפנות התחתונות שהן טמאות אינן חוצצין ובוקעת הטומאה לתוך החבית. ונמצא שדפנות העליונות של כל חבית. אע"ג שהן גופין נפרדין. עכ"פ כיון דנוגעין זב"ז ברוחב טפח. כאהל אחד חשבינן להו [כפ"ח סי' י"ח] ומתפשטת הטומאה לכל תחתיהן:
או גבוהות: שהיו כל החביות טהורות אבל היו גבוהות וכו':
מן הארץ פותח טפח: שהי' אויר טע"ט תחת שוליהן. ואפי' פיהן למעלה:
תחת כלם טמא: מיהו לא רצה תנא לאשמעינן רק החילוק שבין רישא לסיפא. דברישא אין הטומאה מתפשטת לצדדין ובסיפא מתפשטת תחת כולן אע"ג שהן גופין נפרדין. אבל דין תוכן ועל גבן א"צ למתניא הכא. דכבר שמעינן לדינייהו במכילתין בדוכתי טובא. ובפרטות בסוף פ"ט. ולפי המבואר שם. יש גם בסיפא הכא חילוק לענין תוכן וע"ג. דכשהן טמאות ומוטות על צדן. או שהן טהורות ופיהן למעלה אבל יש אויר טפח תחתיהן. אז לא לבד כל תחתיתן. אלא גם כל תוכן ולמעלה מהן. כל כנגד כל החביות טמא. אבל כשהחביות טהורות ופיהן למן הצד. והן גבוהות מהארץ טפח. אע"ג שכל תחתיתן ולמעלה מהחביות כולן טמא. אפ"ה תוכן טהור. דעל עצמו מצלת החבית הטהורה [ועי' רב"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת