משנה אהלות ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ח · משנה ה | >>
אלו לא מביאין ולא חוצצין: הזרעים והירקות המחוברים לקרקע, חוץ מן הירקות שמנו.
וכיפת הברד, והשלג, והכפור, והגליד, והמלח,
והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורחיג, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים.
קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה, כבש את האבן על גבי הטלית, מביאה את הטומאה.
רבי יוסי אומר, הבית שבספינה, אינו מביא את הטומאה.
נוסח הרמב"ם
אלו לא מביאין ולא חוצצין -
- הזרעים והירקות - המחוברין לקרקע,
- חוץ מן הירקות שמנו,
- וכיפת הברד, והשלג, והכפור,
- והגליד, והמלח,
- והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום,
- והעוף הפורח, וטלית המנפנפת,
- וספינה שהיא שטה על פני המים.
- הזרעים והירקות - המחוברין לקרקע,
- קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה,
- כבש את האבן על גבי הטלית - מביאה את הטומאה.
- רבי יוסי אומר: הבית שבספינה - אינו מביא את הטומאה.
פירוש הרמב"ם
חוץ מן הירקות שמנו - רוצה לומר המנויות למעלה והם אירוס וקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית, שאלו המנויות אין להם השארות וקיום בזמן הקיץ, וישיגם מה שכבר קדם הדין בהן שהן מביאין וחוצצין ואף על פי שהן מחוברים כמו שאמר.
הסככות - אילן שהוא מיסך על הארץ.
וכיפה של ברד ושלג וכפור וגליד ומלח - אם נעשה אוהל מאחד מאלו הדברים הנה אלו אינם אוהל, לפי שאלו כולן אין קיום להן והן במהירות ההתכה.
וכפור - הוא מה שיקפה מהמים היורדים, ולזה יהיה דק.
וגליד - הוא מה שיקפה מהמימות בנהרות, ויתקבצו המים מחוזק הקור.
ודולג - הוא שיהיה רגלו אחת קיימת בארץ, וידלג בשני למקום אחר.
וקופץ - הוא שיסיר שתי רגליו יחד מהארץ, ויקפוץ למקום אחר.
וטלית המנפנפת - שתחזיקה הרוח באויר כמו קובה.
כבש את האבן על גבי הטלית - הוא שתהיה האבן על קצת הטלית, עוד תשוב הרוח שם ותגביה אמצעיתו ותהיה אוהל.
ובית הספינה - הוא אשר יקרא אוהל הספינה.
ואמר רבי יוסי, שהיות כלל הספינה בלתי מחובר בארץ אבל עוברת במים, יהיה דינה כדין טלית המנפנפת, וזאת הספינה אשר על המים אין קיום לה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבינו שמשון
ירקות שמנו. דתנן בריש פירקין האירוס והקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית והנהו במחוברים דומיא דהכא דאי בתלושין או בשהוכשרו לא חייצי. ואי בלא הוכשרו היינו אוכלים טהורים:כיפת הברד חתיכת הברד מל' (תהלים קמז) משליך קרחו כפתים אי נמי לשון כיפה ולפי שנימוחים אין מביאין וחוצצים: והמלח והא דקתני פרק לא יחבור (דף כ.) דמלח ממעט בחלון לא קשיא מידי כמו שאפרש לקמן בסוף פרק שלשה עשר גבי אלו ממעטין את הטפח: דולג וקופץ חדא הוא אלא בחיה שייך לשון דולג ובאדם שייך לשון קופץ כדאשכחן פ"ק דנדה (דף יא.) קפצה וראתה: טלית המנפנפת. טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפנף אותה: מביאה טומאה. ואם הספינה מאהלת על המת ועל הכלים או הטלית מביאה טומאה על הכלים ובמסכת שבת בסוף הזורק (דף קא:) אמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל ולאו דוקא נקט שלשלת ברזל הוא הדין כל דבר שיכול להעמידה אלא אורחיה דהש"ס הכי הוא כמו מחיצות של ברזל דבריש סוכה (דף ב.) אע"ג דלאו דוקא לפי שספינות של ים גדולות וצריכות דבר חזק מאד להעמידה נקט שלשלת של ברזל. ומה שכתוב בספרים [שם] לענין טומאה הוא דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וגם כתוב שם קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה לא גרסינן לה כלל [נראה דצ"ל דלא בטומאת כו' מהני' אלא לענין וכו'. ועי' ברש"י בשבת שם ובתוס' שם ד"ה קשרה] דבטומאת הספינה עצמה איירי מתני' ולא לענין שמביאה טומאה על האדם ועל הכלים דספינה עצמה אינה מקבלת טומאה כדתנן פרק אמר ר"ע (דף פג:) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ואפילו חנניה דפליג בגמרא לא פליג אלא בספינת הירדן ואשמועינן התם שמואל דאע"ג דלענין טומאה בעינן שתהא קשורה בדבר שיכול להעמידה לענין שבת שאם מערבין הספינות ומטלטלין מזו לזו לא חיישי' בשלשלת של ברזל אלא אפילו קשורה בחוט הסרבל: הבית שבספינה. אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מאי טעמא דרבי יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת שבבית וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה (דף כב:) ולכך לא חשיבא אהל ודוחק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ירקות שמנו - הנך דתנן בריש פירקין, אירוס וקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית. והנהו במחוברים. דאי בתלושים, אי בשהוכשרו לקבל טומאה, לא חייצי, דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ואי בשלא הוכשרו, היינו אוכלים טהורים:
כפת הברד - חתיכת הברד. לשון משליך קרחו כפיתים (תהלים קמז). אי נמי, ברד העשוי ככיפה. ארקוול"ט בלע"ז:
והכפור - מים הנוזלים ויורדים שקפאו:
גליד - מי נהרות קפואים:
והמלח - כל הני אין מביאים ולא חוצצים. לפי שהן נימוחים ואינם מתקיימים:
דולג - בהמה וחיה. וקופץ, באדם. ויש אומרים, דולג וקופץ תרוייהו באדם יב, אלא דולג שרגלו אחת מונחת בארץ ודולג בשניה, וקופץ, בשתי רגליו:
והטלית המנפנפת - שמניפתה הרוח ועומדת באויר כמו קובה:
כבש את האבן על גבי הטלית - שהיתה אבן מונחת בקצה אחד של טלית והניף הרוח הקצה השני ונעשה כמין אוהל:
מביאה את הטומאה - אם האהילה על המת ועל הכלים מביאה את הטומאה על הכלים:
הבית שבספינה - כגון שהבית בראש הספינה ומאהלת על הכלים שבספינה ועל המת שבים יד בשעה שהיא מהלכת. פירוש אחר, הבית שבספינה ואינו יכול לעמוד ברוח מצויה, אפילו האהיל על המת והכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה, דלא חשיב אוהל. ואין הלכה כר' יוסי:
פירוש תוספות יום טוב
הזרעים והירקות המחוברים. עמ"ש ברפט"ז:
והכפור. פי' הר"ב מים הנוזלים ויורדים שקפאו וז"ל ברפ"ז דמקואות הכפור גשמים שיורדים נקפים. ועיין גם שם על והגליד:
והדולג כו' והקופץ. לי"א שכתב הר"ב דתרוייהו באדם נראה דמ"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה דאלת"ה אדתני העוף הפורח. אמאי לא תני כה"ג בבהמה וחיה:
והעוף הפורח. קשיא לי. למאי דפי' הר"ב לעיל והעוף ששכן. דדוקא שהיה קשור וכ"כ הרמב"ם. גם הר"ש. אם כן הכא אפילו אינו פורח נמי. ואין לומר דכשאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ. דא"כ הוה ליה למיתני במתניתין ג. [*ואין לומר דאין הכי נמי. דהכא אפילו כשאינו פורח כל שאינו קשור. מידי דהוה אטלית וספינה. דקתני המנפנפת והשטה. ואפ"ה אפילו כשאינה מנפנפת ולא שטה. נמי אין מביאין. מדקתני סיפא קשר כו'. כבש כו'. וכן פירשו התוס' בהדיא בפ"ק דסוכה דף יג. התם שאני דמתניתין בהדיא קתני קשר כו' כבש כו'. אבל בעוף דלא קתני ביה לעיל בהדיא הקשור איכא למימר דתרוייהו [מתניתין] בדוקא. דכי שכן אע"ג דאינו קשור מביא וחוצץ. וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ. והרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"מ [הלכה ג' ה'] לא העתיק. אלא לשון המשנה דלעיל ודהכא. וה"נ מסתברא דלא בעינן בעוף קשירה דטפי עדיפא לומר שהעוף דומיא דבהמה וחיה דדולג אינו מביא ולא חוצץ. ובמתני' קמייתא דמביאים וחוצצים לא בעי קשירה רק שיהיו עומדות ולא מהלכות כדפירש הר"ב שם וכ"פ שם הרמב"ם בשם התוספתא. אבל ראיתי בפרק לא יחפור דף כ. דקתני בברייתא הממעטין בטפח על טפח שבחלון. וכדלקמן בפי"ג וקא חשי' עוף השכן. ופרכינן פרח ואזיל. ומשני בקשור. ומוכח שם בתוס' שאכתוב לקמן פי"ג מ"ה. דאהל צריך קביעות וחיזוק יותר. ולפי שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות ט"מ. בדין חלון. כתב ג"כ שכן. ולא הזכיר קשירה לכן פשיטא דגם במשנתינו דהכא. אע"פ שלא כתב קשור. היינו שלא העתיק רק כלשון המשנה כדרכו ברוב המקומות]:
כבש. עמ"ש ריש פ"ט דסנהדרין:
הבית שבספינה. פי' הר"ב כגון שהבית בראש הספינה כו'. [דאי המת נמי בבית מ"ט דר"י] דדוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן. הר"ש. ועל פירוש אחר שכתב הר"ב. מסיים הר"ש שהוא דוחק:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) ומ"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה, דאל"כ אדתני עוף הפורח אמאי לא תני כהאי גוונא בבהמה וחיה:
(יג) (על המשנה) הפורח. וקשה, למאי דפירש הר"ב לעיל והעוף דוקא קשור, א"כ אפילו אינו פורח נמי. וא"ל דאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ, דאם כן הוה ליה למיתני במתניתין ג'. ואין לומר דאין הכי נמי דהכא אפילו כשאינו פורח, כמו בטלית וספינה דהוי לאו דוקא מדתני סיפא קשר כבש כו', התם שאני, דתני בהדיא קשר כבש, אבל בעוף דלא תני לעיל הקשור יש לומר דדוקא הוא, דשכן אפילו שאינו קשור מביא וחוצץ, וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ:
(יד) (על הברטנורא) דאי המת נמי בבית, מאי טעמא דר' יוסי. דדוחק לומר דבעי אוהל ביבשה דומיא דמשכן. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
והמלח. והא דקתני פרק לא יחפור דמלח ממעט בחלון אפשר לומר ולחלק דהא במלח סדומית והא במלח איסתרוקנית א"נ הא דאיכא קורה והא דליכא קורה והכי משנינן בפרק לא יחפור הר"ש ז"ל והאריך עוד להקשות ולתרץ על זה לקמן בפרק העושה מאור ע"ש:
והדולג. פי' ראשון שהביא רעז"ל הוא פי' הר"ש ז"ל והפירוש השני הוא להרמב"ם ז"ל וכותיה הסכים הרא"ש ז"ל. ושם פי"ג דהלכות טומאת מת סתם דבריו כל' המשנה:
וטלית המינפנפת. גרסי' שהיא כמו המתנפנפת כך נ"ל וגם ברמב"ם המנפנפת כלשון המשנה:
קשר את הספינה. פי' ה"ר שמואל ז"ל וספינה שהיא שטה על פני המים פי' שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבא אהל כיון שמתנענעת תמיד וכן כולם וקתני שאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפ' שמואל בגמ' והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל כלומר שקשרה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכמו נכסי צאן ברזל לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ע"כ:
ר' יוסי אומר וכו'. יש גורסים ר' יהודה אומר וכו' אבל מתוך מה שכתבתי בפ"ק דעירובין בשם הירושלמי אפילו של כתיבת יד משמע דעיקר הגירסא ר' יוסי ע"ש וכן נמי בירושלמי דפ' שני דמסכת סוכה:
הבית שבספינה. אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מ"ט דר' יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת במת שבספינה וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה ולכך לא חשיבא אהל ודוחק. עכ"ל הר"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
הזרעים: הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים:
והירקות: הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן:
המחוברים לקרקע: אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי:
חוץ מן הירקות שמנו: ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין:
וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד: כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל:
והמלח: שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן:
והדולג ממקום למקום: בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה:
והקופץ ממקום למקום: שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה:
והעוף הפורח: אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי:
וטלית המנפנפת: שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר:
וספינה שהיא שטה על פני המים: ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח:
קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה: שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח:
כבש את האבן על גבי הטלית: לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך:
מביאה את הטומאה: נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]:
רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה: א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת