מצוה:שלא תאכל חללה מן הקודש
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
יב וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.
יג וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.
(ויקרא כב, יב-יג)
שהזהיר החללה מאכול את הקודש שהיה מותר לה לאכול, תרומה וחזה ושוק, והוא אמרו יתעלה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא וגו'".
ובגמרא יבמות (דף סח.) אמרו "לאיש זר", כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ואמרו "היא בתרומת הקדשים" במורם מן הקדשים "לא תאכל", רוצה לומר חזה ושוק, ושם נאמר לכתוב קרא "היא בקדשים לא תאכל" מאי תרומת הקדשים שמע מיניה תרתי, כלומר כיון שנבעלה לפסול לה נפסלה בתרומה ושהיא כשתהא נשואה לזר ומת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק.
ויהיה זה הלאו שהוא "לא תאכל" כולל שני עניינים: אחד מהם אזהרה לחללה מאכילת קדשים, והשני אזהרה לכהנת שנישאת לזר מאכילת חזה ושוק ואע"פ שמת בעלה או גרשה. ואולם איסור אכילתה בתרומה והיא תחת הזר אינו מזה הכתוב, ואמנם הביאו ראיה עליו מאמרו וכל זר לא יאכל קדש, ואמרו מי שהיא תחת הזר הוי אומר היא כזר. וכשעברה לאו זה גם כן היא לוקה.
שלא תאכל חללה מן הקודש. כלומר מן התרומה וחזה ושוק שראויות בנות אהרן הכשרות לאכלן, שנאמר "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב). ואמרינן בגמרא יבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כגון שנבעלה לפסול לה שפסלה מן הכהנה. ומאשר כתוב בתרומת הקדשים אמרו זכרונם לברכה (שם ב) במורם מן הקדשים לא תאכל, כלומר מחזה ושוק, ושם נאמר לכתב קרא בקדשים לא תאכל, מאי בתרומת הקדשים? שמעת מנה תרתי, חדא שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה מלאכל בתרומה וחזה ושוק, ועוד אחרת, שהיא כשתהיה נשואה לזר ומת בעלה שחוזרת לאכול בתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק.
ונמצא שיהיה בכלל זה הלאו אזהרת החללה מלאכל הקדש, ואזהרת כהנת שנשאת לזר שלא תאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה, מה שלא נדין כן בתרומה, שכהנת שנשאת לזר ומת בעלה חוזרת היא לאכול בתרומה. ומשמעות הכתוב כן כי תהיה לאיש זר בתרומת הקדשים לא תאכל. כלומר כשתבעל לאיש זר, כלומר, שהוא פסול לה, וזהו זרותו לא תאכל בתרומת הקדשים, דהיינו תרומה וחזה ושוק כדפרישית. ועוד יש גם כן במשמעות הכתוב כי תהיה לאיש זר למי שאינו כהן, וכן כתב רש"י זכרונו לברכה לאיש זר ללוי או לישראל, כלומר שהוא זר מן הכהונה בתרומת הקדשים אינה אוכלת בעת היותה לו, אבל אחר מותו או שגרשה שהיא אוכלת בתרומת הקדשים, שהרי יוצאת מתחת ידי הזר לא תאכל בחזה ושוק, דמכיון שנשאת לזר נפסלה בחזה ושוק לעולם.
ואולם תדע, כי איסור אכילת כהנת בתרומה בעודה תחת בעלה ישראל לא למדנוהו מזה הכתוב כלל, שלא בא עליו הפירוש לדרש בו כך אלא מה שכתבנו, אבל זה האיסור למדוהו חכמים זכרונם לברכה (שם) בעלי הקבלה ממקום אחר, מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש, שבא עליו הפירוש שכל זמן שהאשה תחת בעלה דהיינו בעלה הישראל[י] שהוא זר מן הכהנה לא תאכל קדש, כי אשת הזר נחשבת כזר, והרי היא כמו אחת מצלעותיו. ודע זה וקבלהו, כי כן האמת המקובל[ת].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום [ובכל זמן] שיש שם תרומה דאוריתא, כמו שאמרנו במצות הקודמות. עברה הכהנת ואכלה תרומה או חזה ושוק והיא חללה כלומר, שנבעלה למי שפוסלה מן הכהנה, וכן אם עברה ואכלה חזה ושוק אחר שמת בעלה הישראל[י] או שנתגרשה ממנו, וכן אם עברה ואכלה תרומה או חזה ושוק בעודה תחת בעלה הישראל[י], בכל צדדין אלו חיבת מלקות.
חללה לא תאכל קדש, שנאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב).
שני עניינים נכללו בלאו זה. שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה וחללה, כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה [סי' קכ"א וקכ"ב], הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר [משמעות כל הסוגיא במשנה פ"ז דתרומות ובפירושיה]. ושאם תינשא לישראל, הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהיא חזה ושוק לעולם, אפילו גרשה או מת, אבל התרומות אוכלת אחר שגרשה הישראלי או מת אם לא הניח ממנה בן, שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג).
דרשו רבותינו ביבמות [דף פז] "מלחם" ולא כל לחם, חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ולא הכהנת בלבד אלא לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה ונעשית זונה, אסורה לאכול בתרומה לעולם ואע"פ שיש לה זרע מכהן. ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בניה, בין זכרים בין נקבות ואפילו טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו זרע הזרע עד סוף העולם, שנאמר וזרע אין לה. כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה, כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה, ואפילו זרע פסול כדאיתא ביבמות [דף ס"ט].
עוד שנינו בפ' אלמנה [דף ע'] בת כהן שנישאת לישראל וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כ"ג מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אע"פ שמתה אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה [שם]. והעבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל, מפני שאין לו חיים, כלומר יחס. שנינו בפ' יש מותרות [דף פ"ו] בת ישראל שנישאת לכהן ומת ולה ממנו בן, וחזרה ונישאת לישראל, לא תאכל בתרומה. מת הישראל ולה הימנו בן, לא תאכל בתרומה. מת בנה מישראל, אוכלת בשביל בנה הראשון. [שם דף פ"ז] בת כהן שנישאת לישראל ויש לה בן ממנו, וחזרה ונישאת לכהן, תאכל בתרומה. מת ולה ממנו בן, תאכל בתרומה. מת בנה מכהן, אסורה לאכול מפני בנה של ישראל. מת בנה מישראל, חוזרת לבית אביה בנעוריה, חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.