סמ"ג לאו רנה
מצוות רנד, רנה:
הזר אסור בתרומה לאכול, שנאמר "וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). [בת"כ פרש' אמור פ"ד ומביאה בקידושין דף ד' ובפ' הערל דף ע'] "תושב" זה קנוי קנין עולם, "שכיר" זה קנוי קניין שנים. [ביבמות דף ס"ח] וכהנת אשת הזר הרי היא כזר, שנאמר "וכל זר", בין הוא בין אשתו. ודרשינן בפר' הערל [דף ע' וע"א] זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות.
תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, [בפר' אלמנה לכ"ג דף ס"ו] הן ועבדיהם הכנענים ובהמתם, שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קניין כספו" (ויקרא כב, יא). ואמרינן בגיטין [דף י"ב] עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, הרי אלו אוכלין. תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהם בלבד כדאיתא בכתובות [דף כ"ד וכ"ה]. ותרומה טהורה, בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, בין של תורה בין של דבריהם, אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם [בתוס' דתרומות דף ס"א] מפני' שאסור לאכול תרומה טמאה [כך משמע בניד' דף ל"ג ול"ד] וכל עמי הארץ בחזקת טומאה, לפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה. [מיימוני פר' ו' דהל' תרומות ע"ש]
ישראלית שנישאת לכהן, אפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד, תאכל בתרומה ובחזה ושוק. ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שלא תאכל עד שתכנס לחופה, גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה, כדאיתא בכתובות. [*דף נ"ז ודנקט דווקא בת ג' שנים ויום אחד היינו משום דפחות מזה אין לה חופה כמבואר בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז] חרשת ושוטה שנישאת לכהן אינה אוכלת, אפילו השיאה אביה, גזירה שמא ישא כהן חרש לחרשת ומאכיל אותה, לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל כדאיתא בפ' חרש [דף קי"ג].
זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור, בין שאכל תרומה טמאה בין שאכל תרומה טהורה, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט) כדתניא בסנהדרין [דף פ"ג] ואלו הן שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה, משמע שאינו מחלק לזר בין טמאה לטהורה. ולוקה על אכילתו ואינו משלם דמי תרומה שאכל, שאינו לוקה ומשלם, ואם אכל בשגגה יוסיף חומש, שנאמר "ואיש כי יאכל קדש" וגו'.