מצוה:שלא יימצא חמץ ברשותנו בפסח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
(שמות יב, יט)
הזהירנו שלא ימצא חמץ ברשותנו ואפילו לא נראהו, ואפילו היה בפקדון, והוא אמרו "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט). וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה, כמו שזכרנו לפי השרשים שהניחו במסכת שבועות (דף כא.).
ובביאור אמרו במקומות רבים עובר בבל יראה ובל ימצא. ובריש מסכת פסחים (דף ה:) התבארו משפטי שתי מצוות אלו, ושם התבאר העניינים שהזהיר מהם באמרו "שאור לא ימצא בבתיכם". ושם התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת עניין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין – על בל יראה ובל ימצא.
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט). וביארו חכמינו זכרונם לברכה: לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו.
משרשי המצוה כדי שנזכור לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור שאירע לנו כעניין זה שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב "ויאפו את הבצק וגו'" (שמות יב, לט).
דיני המצוה כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין גוי אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברין עליו, והפת שעפשה מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן.
ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא. ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.
מצוות עז, עח:
המניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכל עובר בשני לאוין: שנאמר "לא יראה לך שאור בכל גבוליך" [מבואר בברייתא פ"ק ד' ה'] ונאמר "שאור לא ימצא בבתיכם". ואיסור החמץ עצמו והשאור שבו מחמיצין – אחד הוא. [היינו כב"ה במשנה דביצה ד' ב' ובגמ' ד' ז'] אינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ללקות עליהם אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו עיסה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, [בתופסתא פ"ד דביצה] אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מהתורה מפני שלא עשה מעשה. ומכין אותו מכת מרדות.
תניא בתוספת דביצה [פ"ק] שאור מחמץ אחרים, חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור? משיפסל מלאכול לכלב. [בפ' כל שעה ד' ל'] אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו, פירוש בתוך הפסח, בין במינו בין שלא במינו, אסור במשהו כרב. שלא בזמנו, פירוש לאחר הפסח, בין במינו בין שלא במינו, מותר כר"ש. ומקשה והאמר רבא דר"ש קניס בחמץ לאחר זמנו לאסרו, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. ומתרץ [שם] ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובת לא. [כל הסוגי' בתו' שם ובתו' פ' ג"ה ד' צ"ז ולקמן במצו' קל"ח] השיב רב יהודאי גאון מדאמר רבא בחמץ בפסח במשהו כרב, מכאן יש לדקדק שסובר בשאר איסורין כר' יוחנן וריש לקיש, דאמרי [בע"ז ד' ע"ד] כל איסורין שבתורה בשישים חוץ מטבל ויין נסך. ותניא כוותיהו [שם] וכן סובר רבא בפ' ג"ה [ד' צ"ז]. ודווקא חמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד, שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא, ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו בשאר ימות השנה. ולכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו, שלא יבוא להקל במינו. מה שאין כן בטבל ויין נסך, שהם שלא במינו בנ"ט. והא דאמרינן בע"ז [ד' ס"ו] על יין של איסור המעורב בענבים, וחמץ של חיטים איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר, וסובר שם רבא שמין במינו במשהו. אומר ר' יעקב דביין נסך שנתנסך לע"ז מדבר שם, ואותו חמץ הוא של טבל, שבזה הכל מודים דבמשהו. ועוד אומר ר' רבינו יעקב שכתוב בה"ג אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור. ומדקדקים מדלא יהיב רבא שיעור' למילתיה ש"מ במשהו כרב א"כ דומה שלא היה כתוב בספרי' שלהם במשהו כרב ויכול להיות שרוצה רבא לומר אסור בששים ולא הוצרך לפרש לפי שכבר פסק בפ' ג"ה [ד' צ"ז ור"ת בתו' שם] כל איסורים שבתורה בששים. וכן פוסק בשאלתו' דרב אחאי גאון שחמץ בפסח בששים. אפס רבינו יעקב לא היה רוצה להקל לעשות מעשה, וכשהיו מוצאין חטה בתוך התרנגולת מבושלת בפסח, לא היה מתירה, רק היה מתיר לשהותה עד לאחר הפסח.
כל קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין, אמר שמואל בפרק כל שעה [ד' ל'] שמשהה אותם עד לאחר הפסח ומבשל בהן כל מה שירצה כר"ש. וכן סובר רבא לעיל וכן הלכה. [היינו שהביא לעיל דפסק כר"ש] כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה, [שם בד' ל'] חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה. [שם] וכן עריבות שלשין בהן את החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ, הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח. רבינו יעקב ורבינו שמשון בר ר' יונה אסרו מדוכין שלנו אף בהגעלה, מפני שהם בית חרוסת. ואומר הרב רבי יהודה בן הרב ר' יום טוב [עיין באשירי שם] שלא נאסרו אלא ללוש בהן מצה, כמו שמשמע הלשון משתמש בהן מצה, אבל לשאר תשמישין סגי בהגעלה וכן פוסק רבינו יצחק. ומדוכות של גוי אף לשאר תשמישין צריכין הגעלה לפי שנותנים שם רוטב נבילה ושמנוניתם עם הפלפלים. והא דתניא בתוספתא דזבחים [פ"י] כלי אבנים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחה. ההוא מדיחין הוי פירושו כמו מגעילין, כלומר מדיחין במים רותחין. וכן שונה שם למעלה מבבא זו ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן מפני שנ"ט. ומדקתני שנ"ט יש ללמוד דההוא מדיחין היינו מגעילין. ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר בכלי נחושת טעונין הגעלה, כי אפילו בתרומה שאין צריך שטיפה בצונן, צריך הגעלה בחמין כמו שיש בפ' [דם חטאת ד' צ"ז] וכן הפירו' אין טעונין דין מריקה ושטיפה האמור במקרא שזהו מריקה בחמין ושטיפה בצונן לדברי חכמים [בפ' דם חטאת ד' צ"ז ולקמן מביאה] ולדברי רבי מריקה בצונן ושטיפה בצונן אלא די במריקה בחמין ומה שאינו [בתוספתא דלעיל] מפני שנ"ט גבי כלי אבנים זהו מפני ששנאו כבר לענין קדשים קלים. וכן מצינו בתוספתא דע"ז פרק אחרון ששונה שם מדיחן במקום מגעילן וכן היא שם, הלוקח כלים מן הגוי הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן, פי' הואיל ונשתמשו בהם בצונן, היורות והקומקמוסין מדיחן ברותחין, השפודין והאסכלאות מלבנן.
בעניין היורות מפרש [בע"ז ע"ו] כיצד מגעילן? נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט כדי שתקבל מים הרבה, ויעברו המים הרותחין על שפתה שבענין שבלעו שפתי היורה [ועי' בפירו' רש"י שם] את האיסור מניצוצות שנתזו מן הרתיחה כך בשעת פליטתה הואיל ונתמלאה יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט וכתב מו' רבי' יהודה שכמו כן הי' יכול לעשות עירוי מאחר שפסקנו למעלה [בהל' שבת] שהוא ככלי ראשון [פ' כל שעה ד' ל'] א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדי להו אמר ליה קתייהו בטינ' ופרזלייהו בנורא והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון פי' כל זה מדברי רב אשי כלו' אני מחמיר על עצמי ללבנן אע"פ שהלכ' דשריין בהגעלה ודווקא גבי חמץ דהתירא בלע אבל במקום שאיסורא בלע תניא בתוספתא דע"ז [פ' בתרא] סכין מלבנה וגרסינן בירושלמי [בסוף מסכתא ע"ז] סכין תוחבה ג"פ בקרקע ודיו הדא דאת אמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרנו שיהא הניצוצות מנתזין ממנה פי' סכין גדולה דרך להפך בה בשר באש ולכך כאיסור' באש כך התירה באש והא דאמר דסכין קטנה די בתחיב' זהו לחתוך בה צונן ובתלמודינו בע"ז [ד' ע"ו ובתו' שם] אומר נועצה י"פ בקרקע קשה אבל לחתוך בה דבר חם צריך הגעלה [תו' בפ' כל שעה בד"ה לשהינהו ד' ל'].
אין לדקדק היאך מגעילין כלים, והלא אין מבטלין איסור לכתחילה. דתנן בתרומות [פ"ה] סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין חסר אחת של חולין, ואחר כך נפלה שם סאה של חולין, אם בשוגג נפלה תעלה, ואם במזיד הפילה לא תעלה. ובפ"ק דחגיגה בירושל' אמר רבי אבהו בשם רבי אחא דה"ה לכל איסורים שבתורה וי"ל דוקא לאכול האיסור ע"י הביטול אז אין מבטלין אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור [בתו' דע"ו ד' ע"ו] נכון שלא להגעיל כלי בן יומו אם לא יהיה במים ס' כיוצא בו שהרי המים נאסרין מחמת פליט' כלי הנגעל וחוזרין ונבלעין בכלי הנגעל וכשמגעילין כלי שאינו בן יומו אפי' אין ס' במים שביורה אין נאסרין מחמת פליטת האיסור כי הכלי אינו נ"ט במים כי אם לפגם ומותר אפס ע"פ שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר להגעיל קודם ד' שעות אפי' אותן שהם בני יומן שנשתמש בהן חמץ רותח באותו יום שהרי יש כאן שלשה נ"ט של היתר בטרם יבא האיסור כיצד החמץ נ"ט בקערה והקערה נ"ט במים והמים חזרו ונ"ט בקערה ועדיין איסור חמץ לא הגיע אבל לאחר ד' שעות לא יגעיל כלי בן יומו אא"כ יש שם ששים מן המים כי מיד שהחמץ נפלט מן הקערה אל המים נעשית נביל' וחוזרין ונבלעים בכלי ואוסרי' אותן וכלי שאינו בן יומו מותר להגעילו בכלי כשר ויש מחמירין ומגעילין אותו בכלי אסור שאינו בן יומו ושיעור בן יומו זהו מעת לעת אמנם השיב ר"ת, [ג"כ בתו' שם וכן באשירי] בתשובה אחת כי פי' כל רבותינו דלינת לילה פוגמת וכן מוכיח הלשון דאמר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ואינו אומר מעת לעת אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימת הטעם או תחילת לילה או סופו או כולה צריך שתעמוד כל הלילה בלא בישול ועל דא אנא סמיך והמחמיר תע"ב ויש לחוש מפני החסרון עכ"ל ור"י אומר כי לדברי המחמיר ומצריך מעת לעת יתיישב יותר מה שמצריך הכתו' שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול חטאת כי כל שעה שבשלו' בכלי חרס או נחשת אפי' שחרית בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר כי אין כאן נ"ט לפגם שהרי הוא בתוך מעת לעת וביון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע ואין תקנה להשהותם עד יום השני כדי שלא יהו בני יומן.
אומר הרב רבי אליעזר דבכל איסורין שבתורה כשנבלע האיסור במקצת הכלי אין צריך הגעלה כ"א במקום בליעתו חוץ מבליעת קדשים כדאמר בפרק דם חטאת [ד' צ"ו] אותם פרט לתרומה אמר אביי לכדמר דאמר מר גבי קדשים ומורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא במזוג ובתרומה אפי' ביין ובמזוג רבא אמר לא נצרכה אלא לכדתני' בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ובתרומה א"צ עולא אמר לא נצרכה אלא לשטיפה יתירתא שאינה בתרומה ושלשה האמוראים אינם חולקים וכל אחד אומר אמת והלכה פירשו רב האי גאון ומר רב נהילאי שכשמסירין הכלי הנגעל מן היורה רותחת ששופכים על הכלי מים צוננין מיד וכן נהגו העם [בתו' דע"ז ד' ע"ו] ולא נתברר מה טעם צריך לעשות כן שהרי אם בשביל שלא יבלעו בתוך הכלי המים רותחין שפלט בהן האיסור הלא קודם שיספיק לשוטפו במים צוננין יש לנו לומר שהמים של איסור נבלעו בכלי ועוד אם מגעילין כלי בן יומו והמים אסורין מחמת שאין במים ששים הלא מיד בעודן במים חוזר ובולע ואם מגעיל כלי שאינו בן יומו הלא אין המים נאסרין כלל כאשר כתבתי למעל' ובספר התרומה [בסימן ל"ה] כתב בשם רבי' יצחק הטעם מפני שאנו אומרים בזבחים [ד' צ"ו] ת"ר ומורק ושוטף במים מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי וח"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן כגיעולי עכו"ם וה"ה שנעשה גיעולי עכו"ם כקדשים ואין נ"ל שלשם כך הפירוש שאין לעשות מריקה בצונן כדברי רבי אלא בחמין כגיעולי עכו"ם ולשם הוא אומר ששטיפה בצונן יתירה היא בקדשים.
ואין צריך לעשות כן באיסור אחר אפי' בתרומ' שהיא במיתה אם בשלוה בקדירה להתיר הקדירה לזרים וכל שכן באיסור אחר כגון נבילה וחזיר אמנם אומר אבי אמי רבי' חיים ברבי חננאל הכהן כי איסור תרומה קל מאיסור נבילה כדמוכח בירושלמי דתרומות דפריך דתני גבי תרומות כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג"פ בחמין פי' בכלי שני וגבי נביל' תניא כלי שבישל בו נבילה מגעילו באור פי' בכלי ראשון כעין שאנו עושין ובירושלמי שלפנינו אין כתוב כי אם מגעילו ג"פ בחמין ואין למדין ממנה לעניין נביל' ומקשה שם תרומה דעון מיתה התרת נביל' דאיסור לאו לכ"ש ומשני תרומות ומעשרות קבלו מעצמן כלו' ישראל קבלו מעצמן להפריש תרומות ומעשרות בבית שני ולכך אין להחמיר בהן דאין זה איסור גמור אבל נבילה אסר הכתוב ולפי' זה יתיישב אף בקדירה של נחשת ורבינו שמשון פירש [בפי' המשניות דתרומות ושם מביא הירושלמי במשנה ה'] בשל חרס ובחמין ובכלי ראשון רוצה לומר ובנבילה אין לו תקנה ואין קשה מדברי זקני לדברי כי לשם בזבחים [ד' צ"ו] אומר אותה פרט לתרומה ובתרומה דאוריי' בבית ראשון מיירי אומר רבינו יעקב דהא דאמרינן בפסחים [ד"ל ור"ת באשירי שם] הני מאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא היינו דווקא היתוך זכוכית והוא מן החול ככלי חרס כדאמר בשבת [ד' ט"ו] אבל היתוך עופרת מותרין בהגעל' ככלי מתכות [כל הסוגיא בפ"ת סימן נ"ה].
חטה שנמצאת בעופות ע"פ והם מלוחים או צלויים ישליך החטה והכל מותר כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם הפסח אינו חוזר וניעור לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח וראי' מדתנן [בכלאים] צמר נמלים ורחלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח ולא נבדק המלח מותרין בפסח אבל בשומן מהותך לפני הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין של נקו"ק או מיטגנין רישו"לש בתוכה גם פעמים שנשאר לאחר הטיגון מעט שומן במחבת ומחזיר אותו שומן לקדירה עם שאר השומן הרוצה לטגן בו בפסח וכן הדין בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים מותר היין לשתות בפסח כיון שטעם חמץ ביין נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שהרי כבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח שני חדשים אם נתן עיסה בשולי' אסור לשתות בפסח מאותו הבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם תוך ימי פסח נ"ט ביין כתב רבי' שמשון בתוספתא דמנחות במסקנא מתוך הסברא נראה בין לעניין טומאה בין לעניין איסור דכל דבר שהוא שלם שהוא ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס כגון חטין שלמים שבגללי בקר דקאמר במנחות [ד' ס"ט וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה דבלע] דלקטן לאכילה מיטמו טומאת אוכלין ודגים שלמים כגון דג טהור שבלע דג טמא כדתנן בבכורות [ד' ז' ולקמן בל"ת קל"ב] שאסור באכילה ולהכי נקט בלע מפני שהוא שלם כל אלו אינו עיכול ביומא [ד' פ"א] זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ובלען שפטור השני פירוש שזפין פרונש בלעז אומר אבי אמי רבינו חיים כהן [גם כן בתו' דלעיל] שאע"פ שהם שלמים ולא נתעכלו פטור השני לפי שכבר נתחללה כמו שמצינו בכריתות [ד' ז'] כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפ' שם הטעם מפני שנתחללה כבר וזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר בפ' ר' ישמעאל [ד' ס"ט] אע"פ דנקט שבלעו מסתברא שלא היו שלמים ואותן חטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהם דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ ולא דמי לההיא דאהלות [פ' י"א] גבי בשר המת כמה ישהא במעיו ויהא עיכול בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ששם מדבר בבשר המת שנלעס ולא נכנס שלם בגוף.
אומר הרב ר' אליער ממיץ דהא דמסקינן בע"ז [ד' ס"ה] נ"ט לפגם מותר ה"מ באיסורים שאין איסורן בכל שהוא אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא לא אלמא לאו בטעמא תליא מילתא נ"ט לפגם אסור וראייה לך דאמרינן בפ' כל שעה [דף ל'] אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פירוש ובמינן אמר רב [שם בד' כ"ט] דאסור בכ"ש וטעם זה שבקדירות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אם עביד בהו במינן אפי' בפסח וכרב ק"ל בהא דקאמר [שם] חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בכל שהו שהרי רבא פוסק כן [שם בד' ל'] ש"מ נ"ט לפגם אסור ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שחמץ שאוססר במשהו היינו בדבר לח ומתערב אבל ביבש כגון שנמצ' על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וריבוי החמץ ודיו עכ"ד אבל מורי רבינו יהודה בשם רבו רבי' יצחק ורבינו יעקב אומר דבכ"מ נ"ט לפגם מותר, חמץ נקרא משנבקעה העיסה ונתערבו סדקי העיסה זה בזה כדתנן בפסחים [כל הסוגי' ד' מ"ה] סידוק ישרף והאוכלו ענוש כרת ובשיאור נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה שר"מ אומר שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו לו שערותיו ור"י אומר שיאור כקרני חגבים ואמרינן התם [בדף מ"ג] דשיאור דר"מ אליבא דר"מ ישרף ואין כרת כאכילתו אלא מלקות שחושבו כחמץ נוקשה ואינו כשאור גמור שראוי להחמיץ אחרים ושיאור דר"י לר"י ישרף ופטור על אכילתו ושיאור דר"מ לר"י מצה מעלייתא היא מיהו מדרבנן בעלמא אסור כדאמר [שם] ונותנו לפני כלבו שיאור דר"י לר"מ ענוש כרת ופסק רב אלפס כר"מ שהרי שונהו במשנה בלשון רבים וח"א זה וזה ענוש כרת פירו' זה וזה שיאור כקרני חגבים וסידוק שנתערבו סדקיו ומי שאינו בקי באלו הסימנים מסקינן שם [ד' ס"ו] אם פירש מלעסוק בעיסה ושהה כדי שיהלך אדם מיל [היינו רביע שעה וחלק אחד מכ' בשעה ועיין בתוספות בפסחים ותמצא החשבון כך בד"ה אחד ד' י"א] כבר החמיץ וישרף.