מצוה:שיברכו הכהנים את עם ישראל בכל יום
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כג דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.
כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ.
כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
כז וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
(במדבר ו, כג-כז)
היא שצוה הכהנים לברך את ישראל, והוא אמרו יתעלה "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו, כג).
וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק אחרון ממגילה ותענית ובשביעי ממסכת סוטה.
שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום, שנאמר "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כג).
משרשי המצוה. שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו, על ידי המשרתים החונים תמיד בבית השם וכל מחשבתם דבקה בעבודתו ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם ויתברכו כל מעשיהם ויהי נעם השם עליהם. ואל תתמה לאמר ולו חפץ השם בברכתם יצו אותם את הברכה ואין צורך בברכת הכהנים, כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו, הזהירנו וצוונו להכין מעשינו ולהכשיר גופינו במצוותיו, להיותנו ראויים אל הטוב. גם צוונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כג:) שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא בעשרה, והכהנים מן המניין. וכיצד היא נשיאות כפים? (סוטה לח:) בשעה שיגיע שליח ציבור לעבודה, כלומר כשירצה להתחיל בברכת רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת עולין לדוכן ופניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות על כפיהם, עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה. ואחר כך מחזירין פניהן כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהם, ומתחילין: יברכך, ושליח ציבור מקרא אותן מילה מילה, שנאמר "אמור להם", והם עונים אחריו בקול נאה, וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בפסוק שני ושלישי, וכשישלימו השלושה פסוקים מתחיל שליח צבור בשים שלום וכו', והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וכופפין אצבעותיהם ועומדין שם בדוכן עד שיגמור ברכת שים שלום וחוזרין למקומן. ומנהגנו היום שהכהנים אינן עולים לדוכן, אלא עומדים לפני הארון ועושין כסדר שכתבנו.
וקודם שיחזירו פניהם לברך העם, מברכים: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכל פינות שיהיו פונין, כגון חזרת פניהם לציבור או להיכל, יהיו לעולם דרך ימין. וששה דברים מונעין מן הכהנים נשיאות כפים (פט"ו מהל' תפילה ה"א): הלשון, והמומין, והעברה, וטומאת הידיים, והשנים, והיין. וביאור דברים אלה עם יתר פרטי המצוה, הכל מבואר בפרק אחרון ממגילה ותענית ובשביעי ממסכת סוטה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים, כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל. ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם, אבל במנחה של כל יום אין שם נשיאות כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל אדם ויש שם חשש יין ושיכור אסור בנשיאות כפים. אפילו במנחת תענית, גזרו זכרונם לברכה, אטו מנחה של כל יום, וכדפסק רב נחמן בפרק בתרא דתענית (דף כו:) אבל אמרו שם, אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידיהו כהני במנחתא דתעניתא, הואיל וסמוך לשקיעת החמה מצלי לה כתפלת נעילה דמיא.
צוה הקב״ה את הכהנים שיברכו את ישראל כאשר יאמרו להם לברכם דכתיב בפרשת נשא דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ומתרגם אונקלוס כד תימרון להון וכן מוכיח בירושלמי [בפרק אין עומדין] שאינו עובר בעשה אלא אם כן מזהירין אותו דקאמר רבי שמעון בן פזי הוה תשיש וקאי אחורי עמודי רבי אליעזר נפיק לבראי פיר׳ כשהיו חלשים היו נסתרי׳ מאחורי העמודים או יוצאים לחוץ שלא יאמרו להם לברכם מפני שאז לא היו עוברים.
ודרשינן בפרק אלו נאמרים [דף ל״ח] מקראי שצריך לברכם בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאות כפים ובקול רם פנים כנגד פנים בשם המפורש במקדש סימן לע״ן קפ״ש שנלמד ברכה זו מאלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ששם היה בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם וכתיב וישא אהרן את ידיו הרי נשיאות כפים ופנים כנגד פנים מאמור להם כאדם שאומר לחבירו וכמה דרשות נפקא לן מאמור להם וכן דרשינן [שם] מיניה לפנים דלשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא ושם המפורש נפקא לן [שם] מושמו את שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן כך ור׳ נתן נפקא לי׳ עמידה מדכתיב לעמוד לשרת ולברך בשמו הקיש מברך למשרת לענין עמידה ודווקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעל מום ומשומד שעשה תשובה כמו שאפרש בסוף המצוה. וגרסינן נמי התם במסכת תענית בפ׳ בשלשה פרקים [דף כ״ו] שיכור אסור לישא את כפיו דאיתקוש לנזיר שסמוכה ברכות כהנים לפרשת נזיר אבל מותר בחרצן שהרי הוקש למשרת שמותר בחרצן ומקשה אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ומתרץ הרי הוקש לנזיר ומה ראית שאתה מקשה לנזיר להקל תקיש למשרת להחמיר ומתרץ אסמכתא דרבנן היא ולקולא משמע דאין ההקישא גמורה אלא לעניין עמידה הכתוב׳ במקרא וגם למדנו שאין שיכור אסור בנשיאת כפים אלא מדרבנן. והתם [בדכ״ו] מסקינן הלכה כר׳ יוסי דאמר בתענית ציבור שעושין מפני הגשמים וביה״כ בשחרית במוסף בנעילה נושאי׳ כפים אבל לא במנחה גזירה אטו מנחה של כל היום שיש בה שכרות ואסור מדרבנן ובט׳ באב ובי״ז בתמוז וכיוצא בהם שאין בהם נעילה מסיק שם דפרשי ידייהו כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי כתפלת נעילה דמי. ועוד נכתב בשם ר׳ שלמה וכן ראיתי בשאלתות דרב אחאי דהאידנא דנהיגי ברחמים ביוה״כ ממנחה עד נעילה כתפלת נעילה דמיא ולא מחלפי בשאר מנחות ופרשי ידייהו. [בפרק אלו נאמרים דל״ח]
אמר ריב״ל כל כהן שאינו עובר לדוכן עובר בשלשה עשה ואלו הן: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. עוד נפקא לן [שם] ששליח ציבור מקרא להם מדכתיב אמור להם ואמר אביי [שם] נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא מדכתיב אמור להם וכמה דרשות נפקא לן מאמור להם עוד מסקינן שם דכל כהן שלא עקר רגליו לעלות בעבודה שוב אינו עולה שנא׳ וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ולכך בעת אשר יגיע ש״צ לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בב״ה נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם כלפי היכל עד שיגיע ש״צ ללך נאה להודות מיד אם אם הם שנים קורא אותם כהנים ואם הוא אחד אינו קורא אלא הוא בעצמו הופך פניו אל העם ונראה לי כי מן הדין אין צריך להקרות ליחיד שהרי מה שש״צ מקרא מאמו׳ להם נפקא לן ועמא דבר להקרות אף ליחיד עוד מסקינן שם [בדף ל״ט] א״ר חסדא שאין המקרא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין על לך נאה להודות ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. שנינו בפרק אין עומדין [דף ל״ה וע״ש בתוס׳] דאין ש״צ רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. [פרק אלו נאמרין דף ל״ט] אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הצבור. ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי בפרק אלו נאמרין [ד׳ מ׳ ושם הטעם] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים ומדקדק רבי׳ יעקב [בתו׳ פרק אין עומדין דף ל״ה] ממה שאומר כאן בתחל׳ עד שיכלה הדבור מפי המקרא ולבסוף אמר עד שיתחיל שליח צבור משמע שהן שני דברים שהקורא הוא אדם אחר שקורא כהנים אבל שליח צבור אינו יכול לקרות כהנים מפני שזה חשוב הפסק וכן תניא בספרי [נשא] אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו והוא קריאת כהנים והחזן הוא שמש של הקהל ואינו שליח צבור ונראה דקריאת יברכך שהוא כמו תפלה וגם אמן אם לא מפני הטירוף יכול שליח צבור לומר וכן אמר במדרש טעמי חסרות ויתרות אמור להם מלמד שהשליח צבור אומר להם על כל דיבור ודיבור.
תנן במס׳ תמיד [ד׳ ל״ג] בגבולין הכהנים פושטין ידיהם ומגביהין אותן כנגד כתפיהן. ומפרש התם כיצד ברכת כהנים במקדש הכהנים עולין לדוכן אחר שהשלימו עבודת התמיד של שחר ומגביהים ידיהם למעלה על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידו למעלה מן הציץ ואחד מקרא אותם תיבה תיבה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשת הפסוקים ואין העם עונים אמן אחר כל פסוק אלא עושין אותו במקדש ברכה אחת וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם [פרק אלו נאמרין ד׳ ס׳] דורש מן המקרא שאין עונין במקדש אמן ואומר שם של ארבע אותיות ככתבו במקדש כאשר בארנו [לעיל] ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפי׳ במקדש כדי שלא ילמד אותו אדם שאינו הגון. גרסינן בירושלמי דפרק בתרא דמגילה [ובתו׳ פ׳ אין דורשין מביאו בד׳ ט״ז] אמר רבי חגי כלום אמרו אין מסתכלין בכהנים אלא משום היסח הדעת בשעת שכל כהן עולה לדוכן מפרש במסכת סוטה [ד׳ ל״ט] שכשהוא עוקר רגליו לעלות אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה וכשמחזיר פניו מן הצבור אחר שמשלים אומר רבון של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו בתורתך השקיפה ממעון קדשך וגו׳. וכל החזרות שהכהנים מחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יהו אלא דרך ימין. [היינו כדאמר מר כל פינות שאתה פונה וכו׳ יומא ד׳ מ״ה ובזבחים פ״ו ד׳ ס״ב] אמרינן בפרק אלו נאמרין [פ״ב דסוטה ד׳ ט״ו] עיר שכולה כהנים נושאין כפיהם ומברכין את ישראל שבשאר מקומות והנשים והטף עונין אמן במה דברים אמורי׳ כשאין שם כי אם עשרה אבל יש שם יותר על כך מקצתן נושאין כפיהם ומקצתן עונין אמן.
ששה דברים מונעים נשיאות כפים, וסימן מעש״י ט״ל, פירוש: מומין, עבירה, שנים, יין, טומאת ידים, לשון.
ומפרש בפ״ג דמגילה [דף כ״ד] מי שהיו לו מומין בפניו או בידיו או ברגליו לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וכן סומא באחת מעיניו אלא אם כן דש בעירו [פרק אין עומדין דף ל״ג].
ומי שהרג את הנפש אף בשוגג לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו ובפרישכם כפיכם וגומר אבל משומד שעשה תשובה פוסק רבינו גרשם בתשובה אחת [ובתוס׳ מביאו בפרק אלו נאמרין דף ל״ט בד״ה כי מהדר אפיה] שישא את כפיו דתנן בפרק בתרא דמנחות [דף ק״ט] כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלי׳ ואין צריך לומר אם עבדו עבודה זרה שנאמר אך לא יעלו כהני במות אל מזבח ה׳ בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם הרי אלו כבעלי מומין שחולקין ואוכלין ולא מקריבין ומאחר שהן כבעלי מומין נושאין כפיהם שאפילו בקדשים הם אוכלין ועוד נחלקו שם במשתחוה ומודה לעבודה זרה אי קרבנו ריח ניחוח או לא אבל בדוכן ועשה תשובה כולי עלמא לא פליגי ובכל עוז יש להפוך בזכות בעלי תשובה ומצינו שכל ישראל כשחטאו בעבודה זרה בימי המלכים והיו שם מסתמא כמה כהנים אמר הקב״ה על ידי כל נביאיו שובו אלי ואשובה אליכם ורבינו משה פוסק [בפרק ט״ו דתפלה וברכת כהנים] שאינו נושא כפיו מדאיתקש מברך למשרת ואין זו ראייה כי למעלה הוכחנו שלא הוקשו כי אם לעמידה וגם בעל מום נושא את כפיו.
שנים כיצד? דאמרינן התם בפ״ק דחולין [דף כ״ד] נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו ומה ששנינו במס׳ מגילה [פ״ג דף כ״ד] קטן אינו נושא את כפיו משמע שבן י״ג שנה נושא את כפיו שמא אגב מילי אחריני דהתם נקט קטן דהוא הדין בן י״ג עד שנתמלא זקנו והא דאמר בסוף לולב הגזול [דף מ״ב] קטן משיודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות יש לחלק דעם אחרים נושא את כפיו כדאמרינן בערכין [דף י״ג] גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו.
והיין מי ששתה רביעית בבת אחת אינו נושא את כפיו ושיעור רביעית מפרש בפ׳ ערבי פסחים [דף ק״ט] אצבעים על אצבעים על רום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע ואותן האצבעות בגודל.
וטומאת ידים צריך נטילת ידים קודם שנ׳ שאו ידיכם קודש וברכו [פ׳ אלו נאמרין דף ל״ט].
והלשון דאמר רב אשי במ׳ מגילה פ״ג [דף כ״ד] בני חיפה ובני בית שאן לא ישאו את כפיהם מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין אבל שאר דברים כגון מי שהעם מרננין אחריו בעבירות אין מונעין אותו מנשיאות כפים שהיא מצות עשה ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע ותמנע מן המצות.