מצוה:לא להותיר מקורבן החגיגה שמביאים עם קרבן הפסח עד יום שלישי
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.
(דברים טז, ד)
הזהירנו מהותיר דבר מבשר חגיגה שיקריב ביום ארבעה עשר ליום השלישי, אבל יאכל תוך שני ימים, והוא אמרו "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב" (דברים טז, ד).
כמו שהתבאר בששי מפסחים (דף עא.) ובא הפירוש המקובל: "ולא ילין מן הבשר", בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שתאכל לשני ימים. יכול ליום אחד כשהוא אומר "לבקר" (שם) ליתן לו בקר שני. ומזאת החגיגה אמר "וזבחת פסח לה'" (שם טז, ב) ומה שישאר ממנה של יום ארבעה עשר ליום שלישי – ישרף, לפי שהוא בבל תותיר. [והוא ניתק לעשה] ולכן אין לוקין עליו.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו, כלומר חגיגת יום ארבעה עשר ביחוד, במקומות מחגיגה ומפסחים.
שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקורבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כולו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר. ועל זה נאמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ובא הפירוש המקובל על זה (פסחים עא.) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים. ועל זאת החגיגה אמר הכתוב "וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), כלומר שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר להרבות השמחה.
ומשרשי המצוה היסוד הקבוע לנו במצוות עניין הפסח, שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה. ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק בריבוי בשר. וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כולו ביומו, להרבות בו גילה ושובע שמחות. וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים ע.) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצוות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח). אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד, שהוא מצוות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח). לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר. ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז:) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קודם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל. ששלמי שמחה אין צריך לשחוט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חייבות בשביתה בו. והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי, חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר. ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא ניתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.
שלא "ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ותניא במסכת פסחים (דף עא.) לימד על חגיגת י"ד שבאה עם הפסח בזמן שהחבורה מרובה, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. [*כדאמר במשנה שם דף ס"ט] שאותה חגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד או אינו אלא ליום ולילה. כשהוא אומר מיום הראשון לבוקר, הרי בוקר שני אמור.
אף על פי שבן תימא חולק שם [בדף ע'] על ברייתא זו, ברייתא זו עיקר שהיא שנויה סתם. זה שאמרה תורה "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", נחלקו שם. [דף ע' כל הסוגיא] יש אומרים צאן לפסח, בקר לחגיגה. ורבא בר אבוה דורשו שם וכי פסח בא מן הבקר? אלא לימד על מותר פסח שקרב שלמים שהם דברים הבאים בין מן הצאן בין מן הבקר. ומסקינן שם שבי"ד שחל להיות בשבת, שאין מביאין חגיגה עם הפסח, לפי שאינה דוחה שבת.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.