מצוה:לאהוב את ה'
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
(דברים ו, ה)
היא שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחוייבת.
ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", איני יודע – כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח.
וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה שאתה כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו. וזה על דרך משל. כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו.
ולשון ספרי: "ואהבת את ה'", אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ורוצה לומר, כמו שאברהם – מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" וזה בעוצם השגתו – קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר "ואהבת את יי אלהיך" (דברים ו, ה).
וענין המצוה שנחשב ונתבונן בפקודיו ופעלותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו ונתענג בהשגחתו בתכלית הענג. וזאת היא האהבה המיחדת. ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת" איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום. תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה שזאת האהבה תחיב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם.
שרש מצוה זו ידוע, שלא יקים האדם מצות השם ברוך הוא יפה, רק באהבתו אותו.
דיני המצוה: שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם. ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם, מעושר בנים וממשלה וכבוד, הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף כל דבר, יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזכרון החושק תכלית החשק בתשוקתו, שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בגמרא בפזור ובמדרשים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים, בטל עשה זו וענשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.
"ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". בשלשה עניינים הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל בעבודתו: במורא, שנאמר "את ה׳ אלהיך תירא"; בקבלת שכר, שנאמר "למען ייטב לך והארכת ימים"; באהבה, שנאמר "ואהבת את ה׳ אלהיך". ושלשתן חלוקין זה מזה. כי כמה אנשים עושים מצות המלך, שאינם עושים אותם לא מפני אהבת המלך ולא מפני קבלת שכר, אלא מיראת המלך פן יזיקם. וכמו כן אנשים שאומרים לעבוד הקב״ה פן יזיקם בעולם הזה ולאחר מיתה פן ידונם בגיהנם. ודאי מדה טובה היא שירא מלפני הקב״ה כאשר צוהו, אבל זו אינה עיקר העבודה כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו. וכן תראו כי כמה עכו״ם עובדים יהודים, שאינן עובדים אותן לא מפני אהבה ולא מפני יראה, אלא כדי לקבל שכר. וכמו כן אנשים שעובדין הקדוש ברוך הוא על דעת שייטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. ודאי מדה טובה היא שמאמין בהקב״ה שיתן לו שכר טוב, אבל זו אינה עיקר העבודה כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו. אבל המעלה הטובה והעליונה בעבודת הבורא היא הכתובה אצל ייחוד שמו, "ואהבת", לעבוד את הבורא מאהבה שלא על מנת לקבל פרס.
ויחשוב בלבו הטובות שעשה לו הקדוש ברוך הוא כבר: שבראו מטיפה סרוחה ויכוננהו בחכמה וברא בו נקבים נקבים ומחוץ עשה לו נקבי עינים להביט ולראות בהם. עשה לו העפעפים לעצום עיניו ולישון, שלא להביט ברע, כמו שאמר דוד: עוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמיעה, עשה לו נקבי החוטם להריח ולהוריד בו העדפת ליחת הראש. עשה לו הפה למאכל ודיבור, עשה לו השיניים לטחון המאכל, עשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה וכדי לחתוך הדיבור, עשה לו בית הבליעה והוושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו גרוגרת להעלות ולהוריד נשמת רוח חיים מן הלב, מתוך הריאה אל הנחירים ואל הפה, ולהוציא הברת קול הדיבור היוצא מתוך סימפוני הריאה הבאה מנשמת רוח חיים. עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח חיים ולחשוב מחשבות. עשה לו הקרב העליון, היא האיצטומכא, לקבל המאכל והמשקה בתוכו ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו. עשה לו הכבד לצד ימין עם המרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם הקרב העליון, ומחום הכבד והמרה האדומה והדם, מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו מעיים לקבל פסולת המאכל והמשקה, ומתגלגל בתוכם בעקמומית לאט לאט עד שמגיע למקום הוצאת גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות, ימין ושמאל, לחמם הבטן התחתון בחומם, להותו לחזקו ולהוציא צרכיו חוץ לגוף כדרך האדם. ועוד אמרו רבותינו (ברכות סא.) הלב מבין והכליות יועצות. עשה לו הטחול בצד שמאל עם המרה השחורה, לקרר בקרותם הקרביים והמעיים והבטן, שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום ריתוח הקרביים המתחממים ומרותחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה. ועוד אמרו (דף סא:) רבותינו: טחול שוחק. עשה לו עצמות השדרה ושאר עצמות להיות בניין גופו חזק, שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם, הם הוורידין, להשקות הגוף, והולכין מצד לצד ומפה לפה. עשה לו מיתרים שמחזקים דבק העצמות והאברים. עשה לו אברים וקשרים ודבקים וחוליות על שדרה, וקשרי אצבעות ידים ורגלים, וזרועות ויריכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצואר ושכמי הכתפים, כדי שיוכל אדם להתפשט ולכרוע, לכפות[1] ולזקוף, לעמוד ולישב. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולמיתרים כדי לכסות את הגוף, להיות חם מלהתקרר ולהגן על ליחות הגוף והאיברים הפנימים. עשה לו גולגולת הראש להיות מלך על כל האברים, ומוח הראש ששם ישכון יישוב דעת הנשמה והחכמה. עשה לו ליחה מסביב למוח הראש, כדי שלא יתיבשו המוח והעינים מחום הקרביים העולה מלמטה למעלה אל מקום הראש. עשה לו שערות הראש לחמם הראש שלא יתקרר, על כי אין לו בשר בין העור ובין עצם הגולגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לו, לזכר ולנקבה, טיבור כדי לקבל מחיה בעודן במעי אמן עד צאתם לאויר העולם (יבמות עא:) כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפה על שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם. עשה לו ידים למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה, כדי לחיות את האדם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום. ואחר צאתו לאויר העולם, מגדלו ועוזרו בכל מיני עזר.
והיאך יוכל אדם הנבזה והנכאה לעשות מצות כל כך שיוכל לגמול הטובות שעשה הקב״ה עמו כבר? ועל דרך זה אמרו רבותינו (משנה אבות, א ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. תניא בנדרים פרק קונם (דף סב.) לאהבה את ה׳ אלהיך ולשמוע בקולו, שלא יאמר אדם אקרא בשביל שיקראוני רבי, אשנה בשביל שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. בכל לבבך ובכל נפשך. הזכיר הלב תחילה כי עיקר מעשה האדם לטובה או לרעה תלוי במחשב׳ הלב. בכל נפשך, כדאמר רבי אליעזר (ברכות סא:) אפילו נוטלין נפשך צריך אתה למסור עצמך על קדוש וייחוד השם. ובכל מאדך, אפילו נוטלין כל ממונך לפי שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך הוצרך לומר בכל מאדך כמו שאמרו רבותינו במסכת פסחים (דף כה.) ומביאה סתם התלמוד שסדרו רב אשי ביומא פרק בתרא (דף פב.) ללמד שכך הלכה ואפילו באונס בצינעא יש לו למסור עצמו וכן סוברין רבנן דר׳ ישמעאל וכן פוסק בשאלתות [בסימן מ״ב] ולא כרבי ישמעאל שחולק על זה בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כז:) ורבא גופיה דמחלק בפרק ר׳ ישמעאל בזה (דף נד.) אליבא דרבי ישמעאל הוא דמחלק וליה לא סבירא ליה אלא כרבנן דפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד.) (ועיין בפ״ב דכתובות (דף יט.) דמוכח הכי).
ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקב״ה והיא מפתח יראתינו שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו, לכך צוה הקב״ה לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום: לקרוא פרשה זו בשכבו; ובקומו; שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבבך בתפילין של זרוע שמאל וקבועין כנגד הלב, שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ודרשו רבותינו [בפ׳ היה קורא דף י״ז] שתהא שימה כנגד הלב; שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפילין של ראש יהו מונחים על המוח שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה ועיקר חיות הנפש שם וישוב דעת של אדם, וזהו והיו לטוטפות בין עיניך; שתהא פרשה זו נכתבה כנגד מאדך על מזוזת ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם. וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחילה ואחר כך נפש ואחר כך הממון, כך נצטוו אחר כך על הסדר הזה: וקשרתם לאות על ידיך כנגד לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך כנגד נפשך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך כנגד מאדך.
כך דרשתי פרשה זו בגליות ישראל להוכיח שכל אחד ואחד חייב בתפילין ומזוזות. ועוד דרשתי להם כי משש מאות ושלש עשרה מצות שנצטוו לישראל, אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם שלש׳ מצות והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלשתן אות והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אא״כ יש לו שני עדים שהוא יהודי (מנחות לו: ועירובין צו.). הלכך בשבת ויום טוב, שנקרא שבת ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין כי די שיש לו שני עדי׳ שהוא יהודי: עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהא לו שני עדים, אות תפילין עם אות המילה. וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חשבו כמנודה לשמים בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג:). ואם תאמר, מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת מדוע היתה רפוייה ביד ישראל, כבר פירשו רבותינו דבר זה [כל הסוגיא בפר׳ ר״א דמילה דף ק״ל] כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בשעת השמד, עדיין היא רפוייה בידם כגון תפילין. ולפי ששלשתן אות ועדות נשקלו כל א׳ כנגד כל התורה כולה, שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות ובתורה נכתב שלש בריתות ותורה ותפילין ושבת השוו יחד בכמה מקומות ואחד מהם ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם. ותפילין למען תהיה תורת ה׳ בפיך.
עוד זאת דרשתי להם כי מה שאמרו רבותינו (שבת מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים שלא יישן ושלא יפיח בהם, זהו באדם שמניח׳ כל היום כולו כמצותן פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר שיש בו כל התורה כולה בתפילין אין בו כי אם ארבע פרשיות שהם בתוך עור והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפלה שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה. ועוד הבאתי להם מה שדרשו רבותינו בפרק קמא דבכורות (דף ה.) והיה כי יביאך בפרש׳ תפילין למה נאמר שהרי תפילין חובת הגוף הן ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ אלא אמר הקב״ה עשו מצוה זו שבשבילה תזכו ליכנס לארץ.
עוד אמרו רבותינו במסכת מנחות (דף מד.) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה בכל יום שהרי יש שם ארבע פרשיות ובכל אחת יש מצות עשה של יד ומצות עשה של ראש. עוד אמרו רבותינו (ברכות יד:) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. עוד אמרו רבותינו בפרק קמא דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן שנידונין שני׳ עשר חדש בגיהנם, קרקפתא דלא מנח תפילין, פירוש קרקפתא גולגולת ופירש רבינו יעקב כגון שנמנע מתפילין משום מרד וביזוי המצוה כדאמרינן ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדים ורב אלפס פירש (בפרק קמא דר״ה) מי שלא הניח תפילין מעולם ויש להשיב על דבריו שהיה לו לומר דלא אנחה תפילין ושניהם אין להם ערבות שיהא הפירוש כדבריהם לכך יש ליזהר.
עוד זאת דרשתי להם כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה, ויותר הם צריכין זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם. והבאתי ראיה גדולה וחזקה כי בתפילין יש ארבע פרשיות ובכל אחת כתוב לטוטפות חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה ולזכרון ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכין יותר זכר. עוד אמרו רבותינו במסכת מנחות (דף מג:) כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הוא בחזקה שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם, פי׳ מלאך הם מצות השם החונים סביבותיו ומזכירין אותו עבודת הבורא. וכן מצינו שם באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו שראה ונזכר ועוד אמרו רבותינו (דף מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה׳ עליהם יחיו׳ ויהי אחר ארבע אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאות עולם היתה סיבה מן השמים להוכיח ובשנת תתקצ״ו הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב״ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות העכו״ם וחזיונו׳ הככבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפילין מזוזות וציצית וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות ובקשו ממני לכתוב פירוש המצות בקוצר והנני שואל עזר מאת אלקי גליות ישראל וחפצו בידי יצליח.
הערות
- ^ אולי צריך להיות 'לכפוף'