מפרשי רש"י על שמות יט יז
רש"י
"לקראת האלהים" - (מכילתא) מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה וזהו שנא' (דברים לג) ה' מסיני בא ולא נאמר לסיני בא
"בתחתית ההר" - לפי פשוטו ברגלי ההר ומדרשו שנתלש ההר מקומו ונכפה עליהם כגיגית (שבת פח)
רש"י מנוקד ומעוצב
לִקְרַאת הָאֱלֹהִים – מַגִּיד שֶׁהַשְּׁכִינָה יָצְאָה לִקְרָאתָם כֶּחָתָן הַיּוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' מִסִּינַי בָּא" (דברים לג,ב), וְלֹא נֶאֱמַר "לְסִינַי בָּא".
בְּתַחְתִּית הָהָר – לְפִי פְּשׁוּטוֹ: בְּרַגְלֵי הָהָר. וּמִדְרָשׁוֹ (שבת פ"ח ע"א), שֶׁנִּתְלַשׁ הָהָר מִמְּקוֹמוֹ וְנִכְפָּה עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית [וְאָמַר: אִם יִשְׂרָאֵל יְקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה – מוּטָב; וְאִם לָאו, אֲנִי מַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ].
מפרשי רש"י
[כא] שהשכינה יצא לקראתם. דלשון "לקראת" לא שייך אלא בשנים ההולכים לקראת זה כנגד זה:
[כב] שנתלש ההר וכו'. בפרק רבי עקיבא (שבת דף פח.) הקשו התוספות (ד"ה כפה) הרי כבר אמרו "נעשה ונשמע" (להלן כד, ז), ולמה הוצרך לזה, ותרצו התוספות דשמא היו חוזרים בהם כשראו האש הגדולה, שיצאתה נשמתם (שבת דף פח:). ואין דעתי נוחה בפירוש זה לעשות כל זכות ישראל שהקדימו נעשה לנשמע - לאין, שיחזרו מזכותם הגדול, שהוא לדורי דורות, ואולי התוספות סבירא להו דכיון דמחמת יראה חזרו להם, לא נחשב לחזרה למעט זכותם:
אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' (שבת דף פח.) לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה - שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו - לא היו צריכין. לכך היה השם יתברך מפתה ומרצה אותם קודם, וכאשר ראו שעיקר נתינתה על ידי כפיית ההר, היו מוכרחים לומר כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה. ולכך הביא שם (שבת דף פח.) על המאמר זה "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי" (בראשית א', ל"א), ה"א יתרה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. וזה המאמר בא לפרש למה כפה עליהם הר כגיגית, לומר כי נתינת התורה היא מוכרחת:
ואפילו הכי קאמר רבא שם (שבת דף פח.) 'מכאן מודעה רבה לאורייתא', פירוש שהיה מכריח אותם לקבל התורה, אף על גב דלפי זה לא חזרו מן "נעשה ונשמע", סוף סוף בשעה שקבלו התורה היו מוכרחים, וכיון שהיתה קבלתם בהכרח, יש כאן מודעה רבה לאורייתא:
וקאמר ד'הדר קבלו עליהם בימי אחשורוש', דכתיב (אסתר ט', כ"ז) "קיימו וקבלו", 'קיימו מה שקבלו כבר'. פירוש, שהיו מקבלים עליהם מצוה אחת ממצות התורה, דהיא קריאת מגילה, ואף על גב דאין כאן אונס, והם מעצמם קבלו עליהם, וכיון דהם מעצמם הסכימו לעשות מצוה זאת, (ו) זהו קבלת כל התורה, שאיך יוסיפו עוד מצוה - אם הראשונים הם מוכרחים עליהם, לפיכך קבלת קריאת המגילה הוא קבלת התורה ברצון:
ואם לא היה זה, היה מודעה רבא לומר כי קבלת התורה בהכרח, והדברים המוכרחים אינם בעצם. ולפיכך אם היו עוברים התורה יוכלו לומר כי אין התורה ראוי להיות לישראל בעצם, כי הדברים המוכרחים אינם בעצם, ואחר שהתורה אינה בעצם להם, אם כן אין התורה ראוי להם מצד עצמם. ואין חדוש אם יעברו התורה, שאם אין האבן עומד באויר - אין חדוש, מפני שאין טבעו לעמוד שם, והוא עומד לשם בכח ההכרח. וכאשר חדשו ישראל מצוה אחת מן המצות, אז נראה כי התורה לא היה באונס כלל ודבר הכרחי, רק כי התורה להם בעצם גם כן. ואף על גב שהיו מוכרחים תחלה, זה כמו שאמרנו למעלה, כי אי אפשר זולת זה, אבל התורה גם כן מצד שישראל ראוי להם התורה מצד עצמם, הרי התורה לישראל מצד הנותן שרוצה בזה, ומצד המקבל שהם ישראל. וזה נראה כאשר קבלו עליהם מקרא מגילה, הנה התורה להם מצד עצמם, ואין לומר שהתורה הוא אינו לישראל רק מצד הכרחי, והבן זה. כך פירוש דברי חכמים:
ואף על גב דגם מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, ואין שייך בזה דהם קבלו מעצמם, פירושו, דברוח הקדש נאמרה שהוא יתברך מסכים על ידי קבלתם, שאם יקבלו הם - הוא יסכים עמהם, אבל סוף סוף התחלה לקבלה הוא מעצמם. וכן דרש התם (מגילה דף ז.) "קיימו וקבלו" (אסתר ט', כ"ז) קיימו למעלה מה שקבלו למטה, נמצא כי התחלת המצווה הוא בידם היה. ובמדרש רות, ג' דברים עשו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה; שאילת שלום בשם, ומגילת אסתר, ומעשרות. וכאשר קבלו עליהם מגילת אסתר, שגם מגילת אסתר מן הכתוב כמו שדרשו ז"ל, היו הם מקבלים את התורה מדעתם. ורש"י פירש שם (שבת דף פח.) מפני אהבת הנס קבלו עליהם את התורה. קשה מאד פירושו, והלא נסים הרבה נעשו לישראל, וזהו הפירוש האמיתי:
ובמדרש מצאתי כיון שבא הקב"ה ליתן התורה לישראל, כפה עליהם הר כגיגית, עד שהיו אנוסים לקבל בריתו של הקב"ה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו", ובזה שהיה הקב"ה מאנס אותם, נשארו להקב"ה עד שלא יוכל לשלח אותם לעולם. גם מדרש זה נפלא נרמז בו האונס הזה, ולא שבא לומר כי יהיה כאן דין המאנס את הנערה שלא יוכל לשלחה כל ימיו, דאין ללמוד מדין בשר ודם המאנס את האשה, שזה פועל שעשה בחטאו, אבל הפירוש כך, התורה נתנה למאנס [עונש] "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ולא נתן לו עונש אחר, מפני זה כי הגון וראוי לו מצד מעשיו, כי כל מעשה הכרחי הוא פועל יותר, ולא כן הפועל שנעשה ברצון המקבל, שזה אינו פועל כל כך. ומי שמאנס את האשה בהכרח, עשה כאן חבור מוכרחי, וכיון שעשה חבור מוכרח - אין כאן גירושין. כי דבר המוכרח כך צריך שיהיה, אחר שעשה חבור הכרחי. וכך נאמר עשה הקב"ה חבור מוכרחי, שהרי היה מכריח אותם, וכל דבר שהוא מוכרח לא יסולק, אחר שכך מוכרח. ובשביל שלקח הקב"ה ישראל לעולם בברית אשר לא תופר, מן הדין שהיה כאן חבור מוכרח לפי ענין החבור, לא רצוני שהוא יסולק ויוסר. ואף על גב דהקדימו נעשה לנשמע, עיקור החבור הוא מוכרח, ובזה יהיה כאן חבור מוכרח. ודברים נאמנים הם אלו:
בד"ה ומדרשו כו' כשיראו כו' פי' אבל לעולם לא חזרו ומורי מהר"ל שי' מפראג היתה לו נוסחא אחריתי בתוס' שהיה כתוב בהן כשראו האש הגדולה וא"כ משמע שהיו חוזרין כשראו האש הגדולה ולכן תמה דא"כ היה ח"ו בעל השכר הגדול של נעשה ונשמע כמו שהאריך ע"ז בספרו אור חדש ע"ש: