מפרשי רש"י על ויקרא כ י
רש"י
"ואיש" - פרט לקטן
"אשר ינאף את אשת איש" - (קידושין יט סנהדרין נב) פרט לאשת קטן למדנו שאין לקטן קידושין ועל איזו אשת איש חייבתי לך
"אשר ינאף את אשת רעהו" - פרט לאשת עו"ג למדנו שאין קידושין לעו"ג
"מות יומת הנואף והנואפת" - כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק
רש"י מנוקד ומעוצב
וְאִישׁ – פְּרָט לְקָטָן.
אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ – פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן; לָמַדְנוּ שֶׁאֵין לַקָּטָן קִדּוּשִׁין. – וְעַל אֵיזוֹ אֵשֶׁת אִישׁ חִיַּבְתִי לְךָ?–
אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ – פְּרָט לְאֵשֶׁת גּוֹי; לָמַדְנוּ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין לַגּוֹי.
מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת – כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתוֹרָה סְתָם, אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.
מפרשי רש"י
[יב] ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' - פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם). ועיין בפרשת משפטים (שם פכ"א אות מ) שם נתבאר דלא קשה מידי אצל "איש כי יכה":
[יג] למדנו שאין לקטן קדושין. פירוש, אל יקשה לך כיון דקדושי קטן אינם כלום, בודאי מי שבא על אשתו אינו חייב עליה, דמכאן למדנו שאין קדושין לקטן, דלא שמעינן בעלמא, ומהכא ילפינן. והא דלא אמר למעלה 'למדנו שאין קטן בר עונשין', כדי שלא יקשה גם כן מאחר שאין קטן בר עונשין אין צריך למעט הקטן, דלעיל אף על גב דלמדנו כבר דקטן אינו בר עונשין, ואפילו הכי הוצרך למכתב "ואיש כי ינאף" פרט לקטן, כמו שבארנו בפרשת משפטים (שמות פכ"א אות מ), דהוה אמינא דאף על גב דקטן אינו בר עונשין - חייב מיתה, מידי דהוי בהמה שרבעה חייבת מיתה (פסוק טו), עיין לעיל בפרשת משפטים, ולפיכך קרא דהכא לא אתא למילף דקטן אינו בר עונשין, דידעינן דקטן אינו בר עונשין, וצריך קרא. וכן אשת גוי, אי ילפינן דאין אישות לגוי ואין קדושין לו - פשיטא פטור הבא עליה, לפיכך אמר 'למדנו וכו, כלומר דמהכא למדנו דאין קדושין לקטן, ואין קדושין לגוי, לכך צריך קרא למילף:
[יד] ועל איזה אשת איש חייבתי לך כו'. בא לתרץ כפל הלשון, שאמר "אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו", והוי למכתב 'אשר ינאף את אשת איש את אשת רעהו', ולפיכך פירש שהכתוב כך רוצה לומר - ובאיזה אשת איש חייבתי לך - "אשר ינאף את אשת רעהו". ונראה לומר הא דלא כתיב 'אשר ינאף אשת איש רעהו', כדי ללמוד שאין נאוף אלא באשת איש (רש"י שמות כ, יג), ובאשת קטן וגוי לא שייך ניאוף כלל. וכך פירוש הכתוב; "אשר ינאף אשת איש", ובאיזה אשת איש שייך נאוף - "אשר ינאף אשת רעהו", באשת רעהו יש נאוף, ולא באשת גוי. ואם כתב 'אשר ינאף אשת איש רעהו', הייתי אומר אף על גב דיש נאוף ב[אשת] קטן או ב[אשת] גוי, התורה לא חייבה על זה, לכך כתב "אשר ינאף אשת רעהו", שאין נאוף כלל באשת קטן ובאשת גוי:
[טו] כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) פליגי בה רבי יאשיה ורבי יונתן. לרבי יאשיה טעמא הוי כיון דנאמר סתם מיתה, צריך לדרוש להקל, והמיתה הקלה היא חנק, לכך סתם מיתה היא חנק. ורבי יונתן יליף ליה מגזירה שוה, נאמר במיתה בידי שמים "וימת גם אותו" (בראשית ל"ח, י'), ונאמר במיתה בידי אדם "מות יומת", מה מיתה האמורה בידי שמים דבר שאין עושה רושם כלל, אף מיתה בידי אדם דבר שאין עושה רושם כלל, והיינו מיתת חנק, שאינה עשה רושם. ועיין בפרשת משפטים (שמות פכ"א אות מח) שם הבאתי עוד טעם אחר מן המכילתא, עיין שם: