מפרשי רש"י על ויקרא ד ח
רש"י
"ואת כל חלב פר" - חלבו היל"ל מה ת"ל פר לרבות פר של יוה"כ לכליות ולחלבים ויותרת
"החטאת" - להביא שעירי ע"א לכליות ולחלבים ויותרת
"ירים ממנו" - מן המחובר שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו (ת"כ)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר – 'חֶלְבּוֹ' הָיָה לוֹ לוֹמַר. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר פַּר? לְרַבּוֹת פַּר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לִכְלָיוֹת, וְלַחֲלָבִים, וּלְיוֹתֶרֶת (ספרא שם פרק ד,א).
הַחַטָּאת – לְהָבִיא שְֹעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִכְלָיוֹת וְלַחֲלָבִים וּלְיוֹתֶרֶת (שם).
יָרִים מִמֶּנּוּ – מִן הַמְחֻבָּר (שם), שֶׁלֹא יְנַתְּחֶנּוּ קֹדֶם הֲסָרַת חֶלְבּוֹ.
מפרשי רש"י
[ו] חלבו היה לו לומר כו'. אף על גב דלעיל נמי (פסוק ז) יש להקשות "ואת כל דם הפר ישפוך" 'ואת כל דמו' מבעיא ליה (קושית הרא"ם), וכן בתורת כהנים דרשו בזה גם כן "ואת כל הדם" לרבות פר יום הכפורים, ורש"י לא הביא זה, מפני דבפרק שני דזבחים (דף כה.) דרש הך קרא למילתא אחריתי; "ואת כל דם הפר ישפוך", שהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר, דכתיב "ואת כל דם הפר ישפוך", ומקשה, והא בשיריים הוא דכתיב, ומתרץ, אם אינו ענין לשיריים, דליתא לכולהו דם, תניהו ענין לקבלה. ואי כתב 'את כל דמו' הייתי מפרש אותו כמשמעו - בשירי הדם, אבל עכשיו דכתיב "ואת כל דם הפר" מוקמינן שיקבל כל דם הפר:
[ז] לכליות ולחלבים וליותרת. פירוש, כמו שיש לפר יום הכפורים חלבים (להלן טז, כה), הכי נמי יש לו כליות ויותרת, דחלבים בהדיא כתיב גבי פר יום הכפורים (שם), אלא רוצה לומר לכל אימורים ריבה רחמנא, כמו שיש לפר יום הכפורים חלבים. ונקט לה בהאי לישנא, מפני דקרא (פסוקנו) דכתיב גבי החטאת - בחלב משתעי, דכתיב "ואת חלב פר החטאת", אם כן לא נוכל לומר דקרא אתא ליותרת ולכליות, ועל כרחך פירוש הכתוב דכל אשר הוא חטאת, דהיינו פר יום הכפורים, יש לו חלב ושאר דברים האמורים בענין, דהיינו יותרת ושתי הכליות (פסוק ט). אבל לקמן גבי פר העלם דבר (פסוק כ) פירש (רש"י) להביא יותרת ושתי הכליות, ולא פירש שם חלבים, דכיון דקרא (פסוק כ) איירי בפר העלם דבר, וכתב אצלו בפירוש חלבים (פסוק יט), על כרחך מה שכתב (כאשר יורם) ["ועשה לפר כאשר יעשה לפר החטאת"] קאי על יותרת ושתי הכליות שלא נכתב שם, ולא דמיא לפר יום הכפורים, דאין הכתוב (כאן) מדבר בו, ומרבה הכל - אף חלבים, כדלעיל:
[ח] מן המחובר. והקשה הרא"ם דלמה לי קרא, תיפוק ליה שאסור לחתוך הפר קודם ההוצאה, שהרי צריך להוציאו שלם, כדאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) "ואת עור הפר ואת כל פרשו [והוציא]" (ר' פסוקים יא, יב) מלמד שמוציאו שלם, ופירש רש"י (זבחים דף נ.) דאי במנותח היאך יכול להוציאו בפעם אחד, ותירץ הרא"ם דקרא (כאן) אתא על שלמים, דכתיב (פסוק י) "כאשר יורם משור זבח השלמים", וגמרינן שלמים גם כן מיניה, שלא ינתח קודם הסרת אימורים. ולי נראה, דלא אמרינן בפרק איזהו מקומן 'מלמד שמוציא אותו שלם' שאסור לנתחו, רק כך פירושו, שלא ינתחו קודם הוצאה מפני צורך השריפה, שהוא צריך לנתח אותו לשריפה, וקאמר שמוציא אותו שלם ולא ינתח אותו עד שהוא מבחוץ ובא לשרפו, אבל אם הוא מחתך אותו לצרכו אינו אסור, ולפיכך צריך קרא דירים חלבו מן המחובר: