מפרשי רש"י על דברים יט יט
רש"י
"כאשר זמם" - ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין (מכות ה)
"לעשות לאחיו" - מה ת"ל לאחיו למד על זוממי בת כהן נשואה שאינן בשרפה אלא כמיתת הבועל שהוא בחנק שנאמר (ויקרא כא) באש תשרף היא ולא בועלה לכך נא' כאן לאחיו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לעשות לאחותו אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש כגון שהעידוה שהרגה את הנפש שחללה את השבת נהרגין במיתתה שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה כמיתת הבועל
רש"י מנוקד ומעוצב
כַּאֲשֶׁר זָמַם – וְלֹא כַּאֲשֶׁר עָשָׂה. מִכָּאן אָמְרוּ: הָרְגוּ, אֵין נֶהֱרָגִין (מכות ה' ע"ב).
לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְאָחִיו? לִמֵּד עַל זוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן נְשׂוּאָה, שֶׁאֵינָם בִּשְׂרֵפָה, אֶלָּא כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל שֶׁהִיא בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא,ט), הִיא וְלֹא בּוֹעֲלָהּ; לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן לְאָחִיו, "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" – וְלֹא כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לַאֲחוֹתוֹ. אֲבָל בְּכָל שְׁאָר מִיתוֹת הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ, וְזוֹמְמֵי אִשָּׁה נֶהֱרָגִין כְּזוֹמְמֵי אִישׁ, כְּגוֹן שֶׁהֱעִידוּהָ שֶׁהָרְגָה אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת, נֶהֱרָגִין בְּמִיתָתָהּ; שֶׁלֹּא מִעֵט כָּאן אֲחוֹתוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְקַיֵּם בָּהֶן הֲזָמָה כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל (ספרי קצ; סנהדרין צ' ע"א).
מפרשי רש"י
[יא] כאשר זמם ולא כאשר עשה וכו'. ונתן הרמב"ן טעם לזה, כי כאשר באו המזימים תחלה קודם שנהרג, אמרינן כי בזכותו באו העדים להצילו, ולכך יהרגו העדים שבאו להרוג את הצדיק. אמנם אם לאחר הריגתו באו העדים המזימים את העדים, נראה כי היה אותו שהעידו עליו חייב ממקום אחר, דאם לא כן, לא אירע זה על ידי בית דין, כי הקדוש ברוך הוא עם דייני ישראל, דכתיב (תהלים ב', א') "בקרב אלקים ישפוט", ולא היה באה סיבה זאת על ידיהם, שיהיה נהרג איש צדיק והעדים המזימים יבואו אחר כך. אלא שנאמר שהיה זה חייב ממקום אחר, ולפיכך אינו נהרג. ואין דבר זה טעם לסמוך על דבר זה - שלא היה נהרג על ידי בית דין אם לא היה חייב ממקום אחר, דבכל מקום אמרו (בבא בתרא דף קלא.) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והקולר תלוי בצואר העדים, ומה יעשו בית דין:
ואם היינו באים ליתן טעם בדבר, יותר היה נראה ליתן טעם דהכתוב אומר גבי עדים זוממין "ובערת הרע בקרבך", פירוש דבר שהוא רע. והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו. ולפיכך עדים זוממין, שאינם עושים מעשה בידיהם, והרע מה שעשו [הוא] מה שחושבים במחשבתם רע, והכתוב אומר "כאשר זמם", כלומר בשביל שחשב להמית אותו. לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו, שמבקשים להרוג. אבל אם כלתה המחשבה, שנגמר המעשה, שסר מהם אז המחשבה שלהם, (ש) לא יתכן בזה "ובערת הרע". בשלמא גבי מעשה שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה. אבל עידי זוממין לא עשו שום מעשה, רק שעלה על דעתם לעשות לאחיו, ולפיכך דווקא כאשר עדיין לא הרגו - והמחשבה של עדים זוממין עדיין מקוים - אז יש להרוג. אבל אם עברה המחשבה, כיון דהמחשבה אינה עוד, לא יתכן בו "ובערת הרע" בדבר שאינו נמצא. כן היה נראה לומר. ובפרק אחד דיני ממונות ובדברי רב אלפס תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם. ודבר שאינו מעשה, חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר; שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו, ובענין הראשון. לכך גבי עדים זוממין, חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג. אבל גם זה אין עיקר הטעם:
אבל עיקר הטעם הוא ענין נפלא, יש לך להבין ממלת "כאשר זמם" בעצמו, דהמחשבה שהוא חשב לעשות לאחר - יהפך עליו, וחייב מיתה, כי מה שרצה לעשות לאחר - אותה המחשבה יהפוך עליו. ולאפוקי אם כבר הרגו, שאותה המחשבה לא יתכן להפוך עליו, אחר שכבר נעשה. וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין. ואמר הכתוב גבי המן (אסתר ט', כ"ה) "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". תלה הכתוב הדבר לפי שהוא חשב לרע על היהודים שלא כדין - אותה המחשבה תבא עליו. לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד [הספינה] השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין. לכך אמר כאן "כאשר זמם", ולא נגמרה המחשבה, ראוי שתתהפך המחשבה עליו, שכן המדה נותן:
וזהו מה שרמזו חכמים (שבת דף צז.) 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. פירוש, אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה. וכן לענין קללה אמרו (סנהדרין ריש מט.) 'לעולם תהא מן לוטא ולא תהא מן לייטא'. פירוש, שיותר טוב להיות מקולל, מאשר יהיה מקלל אחרים. כי המקולל, בעבור כי שלא כדין [המקלל] עושה, אין הקללה תבא עליו. אבל המקלל שלא כדין, הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבא עליו כאשר אמרתי, כי ראוי להיות נהפך עליו. והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן - שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו. אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו. והכל ברמז זה במה שאמרו חכמים (מכות דף ה:) 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', כי כאשר זמם, אותה המחשבה שהיה רוצה לעשות - נהפך עליו. אבל 'לא כאשר עשה', דלא שייך בו זה. ודבר זה אמת למבין: