מפרשי רש"י על דברים יט טז
רש"י
"לענות בו סרה" - דבר שאינו שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת כיצד שאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (ספרי)
רש"י מנוקד ומעוצב
לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ, שֶׁהוּסַר הָעֵד הַזֶּה מִכָּל הָעֵדוּת הַזֹּאת. כֵּיצַד? שֶׁאָמְרוּ לָהֶם: וַהֲלֹא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי (מכות ה' ע"א).
מפרשי רש"י
[ח] שהוסר העד מכל העדות וכו'. אבל אם לא היו מזימים אותם, רק שני עדים אמרו 'לוה', ושנים אחרים אומרים 'לא לוה', שלא הסירו את העדים מכל העדות, אין זה הזמה. ואם תאמר, ומאי טעם הוא זה לומר שאם היו מזימין את העדים לומר 'עמנו הייתם באותו יום' נעשו זוממין, ומשלמין, ואילו מכחישים את העדים, אף על גב שהעדות בטילה, אין העדים נעשין זוממין. ובטור חושן משפט בהלכות עדות (סימן לח) מפרש הטעם, משום דכשהעדים האחרים אומרים 'עמנו הייתם', הרי הם העידו על העדים עצמם 'עמנו הייתם'. וכאשר הם אומרים 'לא היינו עמהם' לא מהני, שאין אדם יכול להעיד על עצמו, והוי כאילו באו שני עדים ואמרו שחללו שבת, שהאחרונים נאמנים, ואין (האחרונים) [הראשונים] נאמנים על עצמם לומר 'לא היינו עמכם'. אבל כשאמרו האחרונים לא היה המעשה כך, תרי ותרי הם (בבא קמא דף עב:), והראשונים נאמנים כמו האחרונים, כך הם דברי הטור. ואין הטעם הזה עולה, שהרי אפילו אם העיד כי פלוני הרג פלוני, ואותו פלוני בא אחר כך ברגליו, אינם זוממין, וכאן לא שייך טעם הטור:
ונראה לי, כיון דקיימא לן דאף הזמה שלא בפניו לא הוי הזמה (כתובות דף כ.), שמע מינה דצריך שיעיד על העד עצמו. והכי נמי אם מכחישים העדים בלבד, אף על גב דהוא בפניו, כיון דלא באו להעיד על העד, רק שאומרים שאין העדות כמו שהעיד העד, (ו) אין זה עדות על העד כלל, ולפיכך לא נעשו זוממין בהא. ואפילו אם בא הרוג ברגליו, אין כאן עדות על העד, ואין נעשים העדים זוממין אלא אם כן העידו עליהם בעצמם, ובין הכחשה ובין בא הרוג ברגליו אין כאן עדות על העדים. ופירוש זה ברור: