מפרשי רש"י על דברים ה יב
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
מפרשי רש"י
[ג] בדבור אחד נאמרו. תימה, דלמה אמרו (שבועות דף כ:) יותר על אלו שני חלופים 'בדבור אחד נאמרו', ממה שאמרו על שאר חלופים. והרמב"ן (שמות כ', ח') תירץ, דשאני אלו החלופים, משום שהם שינוי ממצות עשה אל לא תעשה, ולכך הוצרכו לומר בהם שהם 'בדבור אחד נאמרו'. והקשה הרא"ם על פירוש זה, דהא 'השמר דעשה - עשה', וכאן כתיב "שמור יום השבת לקדשו", ואם כן הוא עשה. ואין זה קשיא, שכבר פירש רש"י בפרשת ראה (להלן יג, א) אף על גב ד'השמר דעשה עשה' - זה שאין לוקין עליו, אבל הוא לאו לשאר דבר. ובודאי לענין עונש לא אמרינן בו כמו שאמרנו בשאר עשה (יומא דף פו.) 'עבר על עשה ועשה תשובה - אין זז משם עד שמוחלין לו', דזה אינו, רק תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, כמו בלאו (שם):
אבל פירושו לא יספיק, דהא במסכת שבועות (דף כ:) דרשו בדברות ראשונות נאמר (שמות כ', י"ג) "לא תענה ברעך עד שקר", ובדברות שניות נאמר (פסוק יז) "לא תענה ברעך עד שוא", לומר כי שוא ושקר דבר אחד, אף על גב דכאן אין לומר שהאחד לאו והשני עשה, אפילו הכי דרשו ש'בדבור אחד נאמרו'. ועוד, כיון דקיימא לן דמשנה תורה לאסופי אתא, כדאמרינן בפרק אלו טריפות (חולין דף סג:), למה לא נאמר דבמשנה תורה בא להוסיף לא תעשה על עשה, ומאי קשיא:
אבל נראה דודאי לא קשיא, דמשנה תורה ודאי לאסופי אתא, ולפיכך לא קשיא בכל דבר שהוסיף בדברות שניות על דברות ראשונות. אבל בהא ליכא למימר לאסופי "שמור" על "זכור", דודאי שייך תוספות כאשר העיקר נכתב כמו שנכתב בדברות ראשונות, ואז נאמר אם נמצא תוספות בדברות שניות - דלאסופי אתא, ולא קשיא. אבל "שמור יום השבת" עיקר הדבור יש לו שנוי, דזהו עיקר הדבור, [דבדברות הראשונות כתיב] "זכור יום השבת", ובדברות אחרונות כתיב "שמור". כי פירוש "זכור" שיקדש אותו בפה לומר שהשבת הוא מקודש (פסחים דף קו.), ובדברות שניות נאמר "שמור יום השבת לקדשו", דהיינו שלא יעשה בו מלאכה. ואם כן עיקר הדיבור יש חלוף בו בענין, לא במלה לבד, וכזה לא יעשה, ואמרו כי 'בדבור אחד נאמרו'. וכן ב"שוא" ו"שקר", שזהו עיקר הדיבור שלא יעיד שוא, ובעיקר הדבור אין ראוי שיהיה חלוף. ושם מוכח דיש חלוק בענין בין "שוא" ו"שקר". ואם כן בעיקר הדבור יש חלוף, ועל זה אמרו ש'בדבור אחד נאמר'. שלא שייך תוספות דבר שהוא עיקר הדבור, אלא שינוי בעיקר הדבור, ונכון הוא זה ופשוט:
ועוד, כי בודאי משנה תורה לאסופי אתא, אבל למעוטי לא אתא, ואם כן קשיא למה מיעט ממנו "זכור" שנכתב בדברות הראשונות:
אף על גב שנמצא גם כן בדברות הראשונות (שמות כ', י"א) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת", ולא נמצא זה בדברות שניות. דודאי חלוף זה הוא לפי עיקר הדברות; שבדברות ראשונות נאמר "זכור יום השבת לקדשו", דהיינו שיעשה מעשה ויקדש יום השבת בפה, ויאמר השבת מקודש, ופירש הכתוב מה קדושה יש בשבת יותר מבשאר הימים, ועל זה אמר "כי ששת ימים עשה ה' השמים והארץ וינח ביום השביעי על כן ברך ה' השבת", כי זהו קדושתו, שהשם יתברך לא עשה בו מלאכה, ולכך ראוי לך לזכור לקדש השבת בפה. ולא שייך כאן הטעם שבדברות האחרונות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך על כן צוך יום השבת" (פסוק טו), שזה אין ענין לו לקדושת השבת:
אבל בדברות האחרונות שכתב "שמור יום השבת לקדשו", שרצה לומר שלא יעשה מלאכה ביום השבת, אמר הטעם שלכך לא תעשה מלאכה, שתזכור "כי עבד היית במצרים ויפדך ה'", וזה תזכור כאשר תעשה מלאכה כל ימי השבוע, ואחר כך תשבות ביום השבת, זהו זכר ליציאתם ממצרים, שעשיתם מלאכה ואחר כך פדך, וזהו טעם בלבד שישבות ממלאכה. ולא שייך כאן שבירך השבת ויקדשהו, שזה הטעם על שיקדש השבת ויאמר יום זה מקודש שנח בו הקב"ה, אבל שישבות הוא ממלאכה - וכי בשביל שהקב"ה נח בו למה ישבות האדם, לכך הוצרך לתת טעם לשביתה שתזכור אשר פדך ממצרים, על כן צוך יום השבת, ופשוט הוא:
ולא מצאתי שום דבר בדברות ראשונות שלא נכתב בדברות שניות, רק שכתב בדברות הראשונות "וכל תמונה" (שמות כ', ד'), ובדברות שניות "כל תמונה" (פסוק ח), וחסרון זה הוא להוסיף, שלא תאמר שאינו חייב אלא אם יעשה פסל וכל תמונה, לכך כתב בדברות השניות "לא תעשה לך פסל כל תמונה" כל אחד בפני עצמו. וכן בדברות ראשונות נאמר (שמות כ', י"ד) "לא תחמוד בית רעך", ובדברות אחרונות "לא תתאוה בית רעך" (פסוק יח), ולשון חמדה ותאוה אחד הוא (רש"י פסוק יח). או שהתאוה יותר מן החמדה, כי החמדה הוא על דבר שיש לו חמדה, שנחמד בעצמו, והתאוה שהוא תאב לדבר אף על גב שאינו נחמד בעצמו. וכל חמדה היא תאוה, ואין כל תאוה חמדה, ולפיכך לאסופי אתא:
לכך צריך לומר דוקא אצל "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, וכן "שוא" ו"שקר" בדבור אחד נאמרו, שאין ראוי לחסור במשנה תורה. וזה שהוכרחו לומר בדברים אלו דוקא 'בדבור אחד נאמרו', וזה נכון ופשוט:
ואם תאמר, ולמה נאמרו "זכור" ו"שמור" בדבור אחד, ולא כתב 'זכור ושמור את יום השבת'. אין לומר שבשביל שדרשו ז"ל (שבועות דף כ:) "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, לומר לך כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה, דזה אינו, דאם היה נאמר זכור ושמור ביחד - מכל שכן דהוי מקשינן להדדי "זכור" ו"שמור" 'כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה'. ויראה, כי מה שהם בדבור אחד נאמרו, לפי שהם שני דברים - והם באמת דבר אחד; ויש לך לדעת כי "שמור" הוא שיושלל כל מלאכה מן היום, באופן שלא ימצא בו מלאכה - עד שיהא ראוי לקדשו. ומכל מקום בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת, לכך ציותה התורה "זכור את יום השבת" לקדש את השבת, ולזכור אותו לקדשו, שבזה יהיה היום מקודש. ואמנם בזכירה אין זה כלום אם יעשה בו מלאכה, דמאי מועיל קדושתו בפה לומר שהוא קדוש, ויהיה נוהג מנהג חול בעשית המלאכה. הרי "זכור" ו"שמור" כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת, ולפיכך נאמרו בדבור אחד. והקדים הכתוב בדברות הראשונות הזכירה ואחר כך בדברות האחרונות השמירה, כי הזכירה היא עיקר, לפי שהוא מעשה, ובו יראה קדושת שבת יותר, מה שאין כן בשמירה, לפי שלא נראה בו קדושת שבת:
ויש בזה דבר עוד מופלג בחכמה, כי זהו ענין שבת שיש בו כפל תמיד. אמרו במדרש (שוח"ט תהלים צב, א) כל ענין שבת כפול; לחמה כפול - שני עומרים, קרבנו כפול - שני כבשים, עונשה כפול - "מחלליה מות יומת" (שמות ל"א, י"ד), אזהרתה כפול - "זכור" ו"שמור", שכרה כפול - "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ר' ישעיה נח, יג), מזמור כפול - "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב, א'). וכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך כל ענין שבת כפול, מפני זה באו אזהרות שלו כפול:
[ד] כאשר ציוך קודם מתן תורה וכו'. דאם לא כן "כאשר ציוך" למה לי. והקשו בתוספות (שבת פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), שמא "כאשר ציוך" במן, ששם כתב (שמות ט"ז, כ"ג) מצות שבת גם כן. ותרצו, ד"כאשר ציוך" דכתוב אצל כבוד אב ואם (פסוק טז) לא מצינו לפרש רק כאשר ציוך במרה, דלא נצטוו רק במרה על כיבוד אב ואם, לכך מפרשים "כאשר ציוך" בשבת במרה גם כן. ולפי דעתי שאין זה קשיא, ד"כאשר ציוך" משמע צוואה בעל פה, שאם היה נכתב גם כן בתורה, למה צריך לומר "כאשר ציוך", כיון דכתב זה בתורה בפירוש, ולכך צריך לומר שלא נכתב זה בתורה. וכן דרשו (חולין דף כח.) "וזבחת מבקרך כאשר ציויתיך" (ר' להלן יב, כא), מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה. דלשון "כאשר ציויתיך" משמע הצוואה הידועה לך בעל פה. אבל אם היה בתורה, לא הוי צריך לומר "כאשר ציוך":