מפרשי רש"י על דברים ג כד
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ג' • פסוק כ"ד | >>
• א • יא • יב • טז • יח • כג • כד • כה • כו • כז • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃
רש"י
"ה' אלהים" - רחום בדין
"אתה החלות להראות את עבדך" - (שם) פתח להיות עומד ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה אמר לו ממך למדתי שאמרת לי (שמות לב) ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי היה תלוי להתפלל עליהם כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו
"את גדלך" - זו מדת טובך וכן הוא או' (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה'
"ואת ידך" - זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם
"החזקה" - שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה
"אשר מי אל וגו'" - אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך ולפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג כדכתיב (דברים ב) ראה החלותי תת לפניך הראני מלחמת ל"א מלכים
רש"י מנוקד ומעוצב
ה' אֱלֹהִים – רַחוּם בַּדִּין (שם).
אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ – פֶּתַח לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ לִי: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" (שמות לב,י). וְכִי תּוֹפֵס הָיִיתִי בְּךָ? אֶלָּא לִפְתֹּחַ פֶּתַח, שֶׁבִּי הָיָה תָּלוּי לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם. כְּמוֹ כֵן הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו (ספרי כז).
אֶת גָּדְלְךָ – זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי" (במדבר יד,ז; ספרי פינחס קלד).
וְאֶת יָדְךָ – זוֹ יְמִינְךָ, שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם (שם).
הַחֲזָקָה – שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין בְּחָזְקָה (שם).
אֲשֶׁר מִי אֵל וְגוֹמֵר – אֵינְךָ דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתִּדְרִין הַמְּמַחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו; אַתָּה – אֵין מִי שֶׁיְּמַחֶה בְּיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ (ספרי כז). וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג, כְּדִכְתִיב: "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (לעיל ב,לא); הַרְאֵנִי מִלְחֶמֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים.
מפרשי רש"י
[יד] א"ד רחום בדין. הקשה הרמב"ן, שרש"י לא דק, שהשם הראשון כתבו בא"ד, והשני ביו"ד ה"א, שהוא מדת הרחמים (ספרי כאן), "אלקים" זו מדת הדין (שם). והרא"ם תירץ ויישב דברי רש"י מה שלא כיוון אליו כלל, שפירש כי כוונת רש"י על שם האחרון שנכתב בה"א ונקרא 'אלקים', ועליו רוצה לפרש 'רחום בדין', כי אחר שהוא נקרא בשם 'אלקים' ונכתב בשם ה', פירושו 'רחום בדין', והשם הראשון הוא הזכרה בלבד והתחלת התפילה, כאילו אומר א"ד, שאתה רחום בדין. ואין זה כוונתו, שאיך יתכן זה שיהיה הקריאה והכתיבה דבר אחד, והם שני דברים מחולקים - הקריאה מן הכתיבה. ובכל מקום שדרשינן הקריאה והכתיבה - דרשינן כל אחד בפני עצמו, כמו שדרשו (ב"ר לד, ח) "הוצא" כתיב (בראשית ח', י"ז), 'היצא' קרי, כמו שפירש רש"י בפרשת נח (שם), וכן בכל מקום:
אך לא ידעתי מנין להרמב"ן ז"ל דבר זה - שהשם הראשון רחמים והשם השני דין לפירוש רש"י, שהרי אף לדברי הרמב"ן כמו שהביא לשון דברים רבה (ב, ז), שפרשו רבותינו ז"ל אלו שני השמות כך; אם בדין מתבעי הב לי, אם ברחמים מתבעי הב לי. ומשמע מדבריהם שהם מפרשים השם הראשון - שהוא שם א"ד - דין, כי הוא לשון אדנות, שהוא מושל על בריותיו לעשות כרצונו במדת הדין. לפיכך השם הראשון לשו ן דין, ושם השני הוא שם של רחמים. וכך הוא דעת רש"י גם כן, כי מה שאמר ה' [אלקים] 'רחום בדין', אין השם הראשון רחמים והשני דין, אבל איפכא, הר אשון - שהוא לשון אדנות - הוא דין, והשני הוא רחמים, כדמוכח באלה דברים רבה (שם). וגם בפרשת לך לך אצל "ה' אלקים מה תתן לי" (בראשית ט"ו, ב'), וכך פירושו, א"ד - שאתה יושב בדין, בשם של רחמים רחם עלי. וכן ראוי להיות, כי כאשר יאמר 'רחום בדין' על כרחך פירושו בדין שאתה יושב - רחם עלי. ואם כן ראוי שהשם א"ד - שהוא דין - קודם, ואחר כך שם הרחמים:
[טו] פתח להיות עומד ומתפלל וכו'. דאם לא כן, "אתה החילות" למה ליה, לכתוב 'אתה הראת וגומר':
[טז] גדלך זו מדת טובך. דאם לא כן, מאי ענין "גדלך" לתפילתו, דהוי להתפלל מיד "אעברה" (פסוק כה). ומה שפירש "ואת ידך" 'זו ימינך שהיא פשוטה', דאם לא כן, מה שייך זה אל תפילתו של משה, אלא שמזכיר מדת טובו, וכן מזכיר שהיא פשוטה לקבל שבים, וכן יקבל תפלתו. וכן "מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגומר", מזכיר שיוכל לבטל הגזירה (רש"י ד"ה אשר), ואין מוחה בידו:
[יז] הראיני מלחמת שלשים ואחד מלכים. ואם תאמר, מאי סברא היא זאת - בשביל שעשה לו טובה אחת יעשה לו טובות הרבה, ויעקב אמר (בראשית ל"ב, י') "קטונתי מכל החסדים" בשביל שעשה הקדוש ברוך הוא עמו טובות הרבה. יש לומר, הני מילי כשהם טובות מחולקות, כשנעשה לו האחת אין לעשות אחרת, כמו שאמר יעקב "קטונתי מכל החסדים". אבל בענין אחד, לפי שמלחמות סיחון ועוג הוא מעין כבוש הארץ, שהרי גם ארץ סיחון ועוג ירשו ישראל כמו ארץ כנען, אחר שהתחיל להראותו - יש לו לגמור, שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן (תנחומא עקב, ו) לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור, הכי נמי כיון שהתחיל בה - יש לגומרו: