מפרשי רש"י על בראשית מה יד
רש"י
"ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך" - על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב
"ובנימין בכה על צואריו" - על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב ולע"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך תרתי משמע אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות ע"ז הרמז משא"כ בנימין דלא כתיב רק ובנימין בכה פעולה אחת שלא רמז רק על חורבן אחד ועיין בביאור ת"י ששם הוא בדרך דרש
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ – עַל שְׁנֵי מִקְדָּשׁוֹת שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסוֹפָן לֵחָרֵב (ב"ר צג,יב; מגילה שם).
וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו – עַל מִשְׁכַּן שִׁילֹה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְסוֹפוֹ לֵחָרֵב (שם).
מפרשי רש"י
[י] צוארי בנימין על שני מקדשים וכו'. בב"ר (צג, יב) קאמר שם - וכי כמה צוארים היו לבנימין, אלא על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו ועתידין ליחרב, ובנימן בכה על צוואריו - ראה שמשכן שילה עתיד בחלקו ועתיד ליחרב, עד כאן. ויש לתמוה על מדרש זה דמאי שנא מ"צואריו" דגם הוא לשון רבים כמו 'ידיו ורגליו', ואם כן מה חלוק יש בין "צוארי בנימין" ובין "צואריו", ופירש הרד"ק דלכך יבא לשון 'צואר' בלשון רבים מפני שיש בצואר שני צדדים, ומפני שיש בו שני צדדין נקרא הצואר בלשון רבים. ולי נראה דנקרא הצואר בלשון רבים כי מן הצואר ולמטה כל האיברים הם שנים שנים; שתי ידים, שתי רגלים, גם גוף האדם הם צלעות לימין האדם צלעות מיוחדת, ומצד שמאל צלעות מיוחדת, אבל הצואר מחבר שני הצדדין יחד, ומפני זה הצואר יקרא לפעמים לשון רבים - מפני שהוא חבור שני הצדדין, ולפעמים יקרא לשון יחיד לפי שהוא אחד גם כן, והוא עיקר הטעם. והרא"ם מפרש כי בסמיכות אין דרך להיות נכתב בלשון רבים כי אם בכינוי רגיל להיות נכתב בלשון רבים, ולפיכך דרשו כאן דכתיב בסמיכות לשון רבים - דבכה על שני מקדשים, "ובנימן בכה על צואריו" שהוא בכינוי - ודרך להיות נכתב עם יו"ד הרבים, וכאן נכתב חסר בלא יו"ד - דרשינן שבכה על משכן שילה. אבל בספרים שלנו נכתב "צואריו" עם יו"ד, ועוד דקשיא דמאי חלוק יש בין סמיכות לכינוי, ויש לתרץ ד"צוארי בנימן" יו"ד הרבוי נשמע, ואף על גב דבכל מקום 'צואר' בלשון רבים - לשון רבים כזה שנשמע יו"ד הרבוי אין להיות, לכך דרשינן שבכה על שני מקדשים, אבל "צואריו" הרי נקרא ביו"ד כמו בלא יו"ד, שאין היו"ד נשמע, וזה הוי שפיר דאין כאן משמעות שני צוארים ממש, ומכל מקום כיון דדרשינן אצל "צוארי" שלכך בא בלשון רבוי שבכה על ב' מקדשים - דרשינן נמי "צואריו" שבא בלשון יחיד שבכה על מקדש שילה: [יא] על ב' מקדשים וכו'. ומה שבכו עתה על שני מקדשים שעתידין ליחרב - לפי שיש במדרש הבכייה וההכרה לאחיו היתה רמז על יהודה וישראל שהם עשרת השבטים, שראש עשרת השבטים הוא יוסף, שיודע יהודה לישראל בבכי ובתחנונים, שנאמר (ירמיהו ל"א, ח') "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וגו'", כל הענין הזה הוא רמז למה שעתיד, כי האבות לעולם הם היו סימן לבנים. ולפיכך נרמז זה עכשיו, כי כאשר יתודעו זה לזה יבכו על הצרות והחורבנות שהגיע להם; ליוסף חורבן אחד, ולבנימין שני חורבנות:
בד"ה על צוארי כו' שינויא דקרא כו' נ"ב בב"ר לא נאמר כן אלא לשון של רש"י היא לפי הנוסח של הרא"ם ז"ל אבל ברש"י שלנו לא נאמר צוארו כתיב וכן בכל ס"ת שלנו כתיב צואריו ומ"מ נראה דרש"י דייק מדכתיב בכה על צוארו שהוא כפשוטו לשון צואר בלי יתור ולמה בכה על צוארו ולמה כתב אלא להודיע שבכה על המשכן שהוא בגובה כמו צואר ומאחר שאין לנו יתור א"כ אין כאן אלא משכן אחד בע"כ בצוארי שמיותר לשני משכנות ותדע שלשון צואר מורה על המשכן שהרי גבי אחיו כתוב ויבך עליהם ודוק מהרש"ל: