מפרשי רש"י על במדבר כה ו


| מפרשי רש"י על במדברפרק כ"ה • פסוק ו' |
א • ב • ג • ד • ו • ח • יא • יב • יג • יד • טו • יז • יח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר כ"ה, ו':

וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃


רש"י

"והנה איש מבני ישראל בא" - נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' כדאיתא באלו הן הנשרפין

"את המדינית" - כזבי בת צור

"לעיני משה" - אמרו לו משה זו אסורה או מותרת א"ת אסורה בת יתרו מי התירה לך וכו' כדאיתא התם

"והמה בכים" - נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמיתצ קנאים פוגעים בו) געו כולם בבכיה בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפי ידיו אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו


רש"י מנוקד ומעוצב

וְהִנֵּה אִישׁ וְגוֹמֵר – נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, וְאָמְרוּ לוֹ: אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה, וְאַתָּה יוֹשֵׁב? וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין[1] (סנהדרין פ"ב ע"א).
אֶת הַמִּדְיָנִית – כָּזְבִּי בַּת צוּר.
לְעֵינֵי מֹשֶׁה – אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר: אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא הָתָם.
וְהֵמָּה בֹכִים – נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה; גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. בָּעֵגֶל עָמַד מֹשֶׁה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" וְגוֹמֵר (שמות לב,כ), וְכָאן רָפוּ יָדָיו? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פִּינְחָס וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ (מדרש תנחומא בלק כ).

מפרשי רש"י

[ו] נתקבצו שבטו של שמעון. מלשון "והנה" הוא דמפיק, דמשמע עתה - כאשר היו נדונים - בא איש אחד ויקרב את המדינית, אלא מפני שנתקבצו וכו', לפיכך בא עתה, ולא קודם לו. ומה שהוצרכו לומר שנתקבצו כולם אליו, ולא עשה זה מעצמו, כי לשון "והנה" פירוש שמן המעשה אשר היו נדונים החוטאים נעשה זה, ואם לא נתקבצו כולם ובקשו זה מאתו - לא צריך לעשות זה, אחר שהם אינם חפצים בזה, ואם כן לא היה שפיר לישנא "והנה", ולפיכך צריך לומר כי הם נתקבצו וכו':

[ז] [נתעלמה ממנו הלכה] געו כולם בבכיה כו'. דאם לא כן, למה בכו:

  1. ^ הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק?! מֶה עָשָׂה? עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי, וְכֵן צִוָּה לִי אָבִי: לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. אָמַר לָהּ: אַף הוּא נְשִׂיא שֵׁבֶט הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְבֶטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לְבֶטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה.