מפרשי רש"י על במדבר כה יח
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ"ה • פסוק י"ח |
• א • ב • ג • ד • ו • ח • יא • יב • יג • יד • טו • יז • יח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּ֣י צֹרְﬞרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כׇּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
רש"י
"כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור" - שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן בבבא קמא (בבבא קמא לח)
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם וְגוֹמֵר עַל דְּבַר פְּעוֹר – שֶׁהִפְקִירוּ בְּנוֹתֵיהֶם לִזְנוּת כְּדֵי לְהַטְעוֹתְכֶם אַחַר פְּעוֹר. וְאֶת מוֹאָב לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד, מִפְּנֵי רוּת שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מֵהֶם, כִּדְאָמְרִינָן בְּבָבָא קַמָּא (דף ל"ח ע"ב).
מפרשי רש"י
[כד] מפני רות וכו'. וכך אמרו בבבא קמא (סוף לח.); "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), וכי מה עלה על דעת משה לעשות מלחמה שלא ברשות הקדוש ברוך הוא, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו; ומה מדיינים, שלא באו רק לעזור את מואב, אמר הכתוב "צרור את המדינים", מואב לא כל שכן, ולפיכך אמרה תורה לא כמו שעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית וכו'. ופי' ר"ת (ב"ק לח. תוד"ה נשא) אף על גב דבשעה שצוה הקדוש ברוך הוא "אל תצר את מואב" עדיין לא נצטווה "צרור את המדיינים", אלא שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שכך יהיה עתיד משה ללמוד קל וחומר, ולפיכך נצטוה קודם "אל תצר":
ואם תאמר, לפי התוספות מאי קל וחומר הוא זה, והא 'אין עונשין מן הדין' (סנהדרין דף עד.), ואיך נילף קל וחומר ממדין לענוש את מואב. ויש לומר, דזה שייך דוקא במצות התורה, אבל לא בעינן זה שאינו על מצות התורה, רק לשלם לרשע. ועוד, דלא שייך כאן 'אין עונשין מן הדין', שכל אומה יכולה ללחום באומה אחרת, אלא דמכל מקום היה משה עושה כל דבריו על פי ה', ולא בלא רשות הקדוש ברוך הוא, כדמקשה (בבא קמא דף לח.) ואיך סלקא דעתך שיעשה מלחמה בלא רשות הקדוש ברוך הוא, ומתרץ, דמשה הוי יליף קל וחומר, והשתא אין צריך נטילת רשות, כיון דאיכא נטילת רשות בקל וחומר:
ולי נראה לומר דודאי נשא משה קל וחומר שפיר, דכך הוא דעת משה, שאפילו אם לא בא אחר רק לעזור, יש לנקום ממנו, ומכל שכן הוא עצמו, וכך הוא סברת משה. ומה שאמרו 'ומה המדינים שלא באו רק לעזור אמרה תורה וכו, לא שמן הכתוב הביא משה ראיה, שלא מן הכתוב הביא משה ראיה, רק דמביא בגמרא ראיה שהאמת היה כך, שהרי "צרור המדינים" צוה הקדוש ברוך הוא, שלא באו רק לעזור, אם כן האמת כך הוא. אבל בודאי משה למד קל וחומר זה מסברתו:
ואין להקשות, אם כן "צרור המדינים" למה לי, כיון דהסברא כך שיש לנקום ממי שבא לעזור. דזה לא קשיא, דכיון שצוה "אל תצר מואב", אם כן גזרת הכתוב שלא לצור אף מואב עצמו, כל שכן מדינים, ואם כן הוצרך לומר "צרור המדינים". והשתא קשיא, שהסברא הפוכה, שמואב עצמן צוה שלא לצור, ומדינים - שבאו לעזור - אמר "צרור את המדינים", אז אמר הקדוש ברוך הוא 'לא כמו שעלתה על דעתך וכו', שתי פרדות טובות וכו. ועוד, שאף על גב שמותר לצרור מדיינים, אינו חיוב, דלא הלכו ישראל לכבוש כל העולם, והכתוב הוצרך לומר "צרור המדיינים", שהם מחויבים לצרור:
[כה] מפני רות שעתידה לצאת כו'. ובגמרא אמרו (בבא קמא דף לח:) שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהם, רות מן מואב ונעמה העמונית מעמון. ורש"י כתב (כאן) מפני כי רות עתידה לצאת מהם, והיינו כדברי התוספות שכתבו שם (סד"ה מואבים) הא דנקט שתי פרידות כדי נסב, דהא לא איכפת לן בעמון, כי לא היה ראוי להשמיד את עמון, לכך כדי נסב. ולפי דעתי לאו כדי נסב, דלא היה רות ראוי לזה מפני רות בלבד, רק מפני מלכות בית דוד שעתידה לצאת מרות, שבא ממנה דוד המלך. ובדוד לא היה מלכות בית דוד בלבד אלא על ידי רחבעם, שבא מנעמה העמונית, ומשניהם היה קיום למלכות בית דוד. לכך אמר 'שתי פרידות טובות יש להוציא מאלו ב' אומות', שעל ידי שניהם ביחד יהיה מקוים מלכות בית דוד, ולפיכך "אל תצר". ובזה שאמר 'שתי פרידות', אשמועינן מאי טיבותייהו שבשביל זה ניצול מואב. ועיין בפרשת מטות (להלן פל"א אות ב), שם נתבאר: