מפרשי רש"י על במדבר יט טז


<< | מפרשי רש"י על במדברפרק י"ט • פסוק ט"ז |
ב • ג • ז • ט • יב • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר י"ט, ט"ז:

וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃


רש"י

"על פני השדה" - (חולין עב) רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת שם בנגיעה


רש"י מנוקד ומעוצב

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה – רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק. וּפְשׁוּטוֹ: עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת שָׁם בִּנְגִיעָה.

מפרשי רש"י

[כ] לרבות גולל ודופק. בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.). פירוש, מדכתיב "על פני השדה", שלא היה צריך לכתוב, על כרחך לרבות גולל ודופק אתא, לפי שהגולל והדופק על פני השדה, לאפוקי מת צריך קבורה, וקוברין אותו אם ימצא ממנו על פני השדה. ורש"י פירש שם 'גולל ודופק'; גולל - כסוי הארון, ודופק - הוא הדף שנותנין בצד הארון. והקשו עליו בתוספות שם אם כן כל ארון מטמא באוהל - כדין גולל ודופק, ומאחר שהוא מטמא באוהל, אם כן היכי קאמר במסכת ברכות (דף יט:) 'מדלגין היינו על גבי ארונות', ואיך היו רשאין לדלג, והלא היו מאהילין על הגולל ודופק, שהוא מטמא באוהל:

ונראה שאין זה קשיא, דהא דאמרינן שהגולל והדופק מטמא באהל, היינו אחר שהמת הוא בקבר, והגולל עליו למעלה והדופק מן הצד, אז נקרא 'גולל' ו'דופק'. והתם במסכת ברכות (דף יט:), כיון שהארון היה שלם מכל צד, ואם כן אין הגולל והדופק סותם את המת בקבר, ולא נקרא שם 'גולל' ו'דופק' על הארון, אלא מה שסותם הארון עצמו נקרא 'גולל', דלא מיקרי 'גולל' ו'דופק' אלא אחר שהמת בקבר, וסותמין הקבר בגולל, וכן בדופק שנותנין מן הצד. ולפיכך הארונות שהם ארונות שלמות, לא נקראין בשם 'גולל', שהרי אין הארון הזה סותם המת בקבר, שהרי אחר שנתן המת בארון נותנין הארון בקבר. אבל כשנותן המת בקבר כמו שאנו עושין, שמניחין את המת בקבר, הוי הדף שנותנין עליו שפיר גולל, לפי שהוא סותם הקבר. וכן הדופק הוא דופק, מפני שהמת הוא בקבר. ובברכות (דף יט:) איירי בארונות שלמות, שאין שם 'גולל' ו'דופק' עליהם, אלא מה שנותנין על הארון עצמו. ומזה הטעם ציוה רבי שיהא ארונו פתוחה לארץ (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג), כדי שיהיה נקבר בקבר, לא יהיה מונח בארון. ובימים ההם היו הארונות שלמות, ולא היו פתוחין לארץ. ולפיכך אין כאן סתימות קבר בארון עצמו, אלא מה שנותנין על הארון. ודברי רש"י הם [כ] שמניחין אותו בקבר מיד, בלא דף מלמטה:

אמנם נראה העיקר, כי גולל ודופק דמטמא מרבינן ליה מן "על פני השדה", והוי כאילו נגע במת, לא שיהיה טומאה בגוף הגולל ודופק, אלא הוי כאילו נגע במת עצמו. וכן מוכח דאין טומאה לגולל ודופק, אלא דהוי כאילו נגע במת, ואין טומאה לגולל ודופק עצמו, דבפרק ט"ו דאהלות (מ"ט) אמרינן שם חבית מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל שנתנוה להיות גולל לקבר, החביות והמשקין טהורין, והנוגע בחביות טמא. והשתא אחר שהחביות טהור, למה הנוגע בחביות טמא. דאין לומר דצד החצון טמא, ותוכו טהור, דהא כלי חרס אין מקבל טומאה אלא מאוירו (רש"י פסוק טו). ועוד, 'החבית טהורה' משמע טהור לגמרי. אלא על כרחך פירושו דאין טומאה אל הגולל, רק דהוי כאילו נגע במת. ולפיכך החבית טהורה, והנוגע בחבית טמא, דהוי כאילו נגע במת עצמו. והשתא ניחא גם כן, דאם יש פותח טפח, שהמת עצמו אינו מטמא, דהא יש מציל למת, דכל פותח טפח מציל מפני הטומאה. וכיון דיש מציל למת, דהיינו האהל שיש עליו, אינו מטמא הגולל והדופק. דאין ספק שלא יהיה הגולל חמור מן המת עצמו. והשתא נמי יתורץ איך הגולל מציל על המת שלא יטמא באוהל, הא כל דבר שמקבל טומאה אינו מציל, דאין הגולל מטמא בעצמו, רק שהוא מטמא דהוי כאילו נגע במת עצמו. וזהו הנראה, ופירוש התוספות בפרק מי שמתו (ברכות דף יט:), ובפרק קמא דכתובות (דף ה:), ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:), שם תמצא דעתם. אבל דברים אלו ברורים:

ומה שהקשו התוספות (כתובות דף ד:) מדתניא (עירובין דף טו:) כל דבר שהוא בעלי חיים אין עושין ממנו גולל ודופק לקבר, אין זה קשיא אם דברו חכמים בדברים כאלה שאין דרך להיות, אף על גב שאין עושין ארון מן הבהמה, דאין זה קשיא, כי לא היה דעת חכמים ז"ל בדין הזה אם מותר לעשות מן בעלי חיים גולל ודופק, רק לגלות לך על גולל ודופק מה הוא ענינו, ולמה הוא מטמא באוהל. ובזה שאמרו ז"ל אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק, ביארו ז"ל מה ענין הגולל והדופק, שאין בעלי חיים ראוים לו, [ד]כיון שצריך ליתן טעם למה בעלי חיים פסולין לגולל ודופק - נבין מאותו הטעם ענין גולל ודופק, שמתוך זה אפשר לעמוד עליו. שכאשר נדע הלכות דבר אחד - נוכל לעמוד על מהותו, ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז"ל שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק:

וזה היה כוונתם של רז"ל בכל מקום שדברו חכמים בדברים רחוקים מאד, שלא היו ולא נהיו; בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע.), יצא מרחם זה ונכנס ברחם אחר, וכיוצא בזה. אתה האדם אל תעשה כמו שעושין המהרהרין אחר דברי חכמים, וכאילו לא היה כוונתם רק לדבר בדברים כאלו, לא כן דעת החכמים האמתים, כי מה שדברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיצא מזה, כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שצוה בתורה (שמות י"ג, ב'), אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם, ואם כן לפי זה אם היה נכנס ברחם אחר בבהמה שלא בכרה ויצא - גם כן חייב בבכורה, שהרי פטר רחם הוא. או שנאמר שאין כוונת התורה ב"רחם" אלא על האם שהרתה אותו וילדתו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה, והוא גדול מאוד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעי התם (חולין דף ע.); נכנס חולדה והוצאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתות הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא, ובזה יעמדו על עיקר טעם המצוה במה היא תולה הבכור. כי ההלכות שיש למצוה מעמידין את האדם על עיקר מהות המצוה. והסכלים מתלוננים על אלו הדינין. וכלל זה יהיה בידך, כי כל הבעיות האלו, הם וכיוצא בהם, הם תלוים בדברים עמוקים מאוד. ולפיכך אמרו 'דרוש וקבל שכר', כלומר שהכוונה באלו הדברים הרחוקים והנפלאים רק לדרוש ולקבל שכר על הלימוד, לפי שעומד בזה על אמתת פירוש התורה, כי תורה הוא. ואין חילוק מה שכתוב בגמרא (שם) 'הדביק שני רחמים זה בזה ונכנס מזה לזה', או מבעיא - פטר רחם שכתוב בתורה מה ענינו; שפטר ופותח הרחם בלבד על ידי הולד, או פטר רחם - שיצא ממנו הולד שנוצר בבהמה. ודבר זה עיון עמוק, שהוא תולה באמיתת מצות הבכור: