מ"ג במדבר יט טז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְכָל דְּיִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטִיל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְקַבְרָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין׃
ירושלמי (יונתן):
וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על פני השדה" - (חולין עב) רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת שם בנגיעה

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל אשר יגע על פני השדה: כלומר הבא אל האהל שהמת בו טמא בלא נגיעה אבל אם המת על פני השדה ולא באהל אינו מטמא אלא במגע:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על פני השדה" - רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש"י ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל " על פני השדה " הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב" ומפני שאמר " פני השדה " ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל " אדם כי ימות באהל " שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בחלל חרב או במת. היה לו לומר בחלל או במת, ומה שהזכיר חרב דבר הכתוב בהווה. וכשאמר בחלל חרב הוא הדין בחלל אבן ועץ. דרשו רז"ל חרב הרי הוא כחלל, והטעם לפי שהחרב עלול הוא אצל הטומאה, והרי הוא אבי אבות כחלל עצמו כשנגע במת, כי הוא סבת ההשחתה ומצד הכח המשחית, ומה שיש לו דין חלל הוא לטמא אדם וכלים טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל, ממה שכתוב אדם כי ימות באהל, אדם מטמא באהל ולא חרב, שאלו היה החרב שנגע בו האדם מטמא באהל היו כל הכהנים אסורין ליכנס בבתים, שבכלן יש חרב טמא ויהיה מטמא אותה באהל, וכענין ששלח הרב ר' חיים ז"ל מאשכנז לר"ת ז"ל אי זה בית אשר תבנו לי. ומה שאמרו חרב הרי הוא כחלל אין להבין בו חרב דוקא אלא הוא הדין לכל מיני מתכות שאם נגעו במת דינן כמת עצמו, ואין להבין בו החרב שנהרג בו החלל כדעת מקצת הגאונים ז"ל, אלא ודאי כל שאר מיני מתכות יש להם דין חרב וכולן כחלל עצמו, אם נגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם נגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, זה הכלל כל מיני מתכות דינם כחלל להיותם עלולים אצל הטומאה במי שנוגעין להיותם כמוהו. וזה ממה שאמרו במסכת שבת פרק הזורק אמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל, והני מילי לענין טומאה דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל. וזה מבואר שהחרב והשלשלת של ברזל שוין לענין טומאה. ועוד בפ"ק דפסחים הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וזה ברור כשנגע הנר במת, לא שנהרג בו. ושנינו במשנה אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת, וכיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה הרי המת עצמו אבי אבות הטומאה, ומן הידוע כי הטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, ואלו הן שש מעלות הטומאה, אבי אבות, שני לו אב הטומאה, שלישי לו ראשון לטומאה, רביעי לו שני בחולין, חמישי לו שלישי בתרומה, ששי לו רביעי בקדש, לא מצינו טומאה עולה למעלה מששה כי הטהרה דבקה במעלה השביעית הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, כענין שכתוב (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים, ובזמן הגלות נקראת שערי דמעה, שהדמעה באה מכח המים, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. והמעלה השביעית נקראת אצל רז"ל מים העליונים, והיא מדת החסד שהיא שביעית ממטה למעלה, ונקראו מים חיים, הוא שאמר הנביא (זכריה יד) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, והיא ירושלים של מעלה. ומזה תמצא בפרשת יום שני חמשה פעמים מים, ויום שלישי שני פעמים מים, והכל שבעה, כי מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי. ודרשו רז"ל במסכת מכשירים פרק ח' שבעה משקין הן, המים והיין והשמן והדבש והדם והטל והחלב, הראשון כנגד המים שהם משקה, והששה כנגד ששה תולדות שיש בו. וכל אחד משבע משקין הללו הזכיר בו הכתוב לשון שתיה או לשון השקאה, המים דכתיב (שמות יז) ויצא ממנו מים ושתה העם וכתיב (בראשית כד) השקיני נא מעט מים, היין דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וכתיב (ירמיה לה) והשקית אותם יין, השמן דכתיב (ישעיה כה) משתה שמנים, הדם דכתיב (במדבר כג) ודם חללים ישתה וכתיב (יחזקאל לט) ואכלתם בשר ושתיתם דם, הטל נקרא מים דכתיב (שופטים ו) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, הדבש דכתיב (דברים לב) ויניקהו דבש מסלע, החלב דכתיב (שופטים ד) ותפתח את נאד החלב ותשקהו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נו ""וכל אשר יגע על פני השדה", לפי הפשט נגד מ"ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל. ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, וראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית:

"נז "בחלל חרב או במת, מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג':

"נח "בחלל חרב או במת, הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזיר

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל אשר יגע על פני השדה. להביא את העובר במעי אשה - דברי ר' ישמעאל; ר' עקיבא אומר: להביא את גולל ודופק:

בחלל חרב. בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם. כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר במדבר לא "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם". הא למדנו לכלים ואדם וכלים:

בחלל חרב או במת. אף המת בכלל "חלל", והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את שפירש הימנו כמוהו - דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר: אין המת בכלל "חלל", לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו! מנין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו? אמרת ק"ו: ומה נבילה, קלה, עשה בה הפורש ממנה כמוה - המת, חמור, אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו? - לא: אם אמרת בנבילה, שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת, שמטמאה טומאת שבעה מועטת? אמרת: וכי היכן ריבה? - והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב.

מנין שמטמאה בהיסט? אמרת: ק"ו: ומה נבילה, קלה, הרי מטמאה בהיסט - המת, חמור, דין הוא שמטמא בהיסט! אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב? - אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה - היסטו טומאת שבעה; מקום שמגעו טומאת ערב - היסטו טומאת ערב.

רבי מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט. או, אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר במדבר לא "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל". מקיש הורג לנוגע: מה נוגע ע"י חיבורו - אף הורג ע"י חיבורו:

או בעצם אדם. זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה? - כשהוא אומר "וכל הנוגע בעצם" - כשעורה אמור. הא מה תלמוד לומר "או בעצם אדם"? - זה אבר מן החי. ושני עצמות נאמרו: "או בעצם אדם" - זה אבר מן החי; "וכל הנוגע בעצם אדם" - זה עצם כשעורה.

ד"א: מה המת - בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי - בשר ועצמות וגידים כברייתו:

או בקבר. זה קבר סתום אתה אומר זה קבר סתום. או אינו אלא קבר פתוח? אמרת: ק"ו: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח - קבר, שאין מקבל טומאה, אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח?! או, מה להלן טמא בטומאת ערב - אף כאן טמא טומאת ערב? אמרת: וכי אהל, מהיכן למדנו? לא מן הדין? - ודבר הלמד ממקום אחר - אתה בא ללמד הימנו הלמד מן המלמד?

<< · מ"ג במדבר · יט · טז · >>