מ"ג במדבר יט טז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְכָל דְּיִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטִיל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְקַבְרָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: |
רש"י
ונראה שאין זה קשיא, דהא דאמרינן שהגולל והדופק מטמא באהל, היינו אחר שהמת הוא בקבר, והגולל עליו למעלה והדופק מן הצד, אז נקרא 'גולל' ו'דופק'. והתם במסכת ברכות (דף יט:), כיון שהארון היה שלם מכל צד, ואם כן אין הגולל והדופק סותם את המת בקבר, ולא נקרא שם 'גולל' ו'דופק' על הארון, אלא מה שסותם הארון עצמו נקרא 'גולל', דלא מיקרי 'גולל' ו'דופק' אלא אחר שהמת בקבר, וסותמין הקבר בגולל, וכן בדופק שנותנין מן הצד. ולפיכך הארונות שהם ארונות שלמות, לא נקראין בשם 'גולל', שהרי אין הארון הזה סותם המת בקבר, שהרי אחר שנתן המת בארון נותנין הארון בקבר. אבל כשנותן המת בקבר כמו שאנו עושין, שמניחין את המת בקבר, הוי הדף שנותנין עליו שפיר גולל, לפי שהוא סותם הקבר. וכן הדופק הוא דופק, מפני שהמת הוא בקבר. ובברכות (דף יט:) איירי בארונות שלמות, שאין שם 'גולל' ו'דופק' עליהם, אלא מה שנותנין על הארון עצמו. ומזה הטעם ציוה רבי שיהא ארונו פתוחה לארץ (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג), כדי שיהיה נקבר בקבר, לא יהיה מונח בארון. ובימים ההם היו הארונות שלמות, ולא היו פתוחין לארץ. ולפיכך אין כאן סתימות קבר בארון עצמו, אלא מה שנותנין על הארון. ודברי רש"י הם [כ] שמניחין אותו בקבר מיד, בלא דף מלמטה:
אמנם נראה העיקר, כי גולל ודופק דמטמא מרבינן ליה מן "על פני השדה", והוי כאילו נגע במת, לא שיהיה טומאה בגוף הגולל ודופק, אלא הוי כאילו נגע במת עצמו. וכן מוכח דאין טומאה לגולל ודופק, אלא דהוי כאילו נגע במת, ואין טומאה לגולל ודופק עצמו, דבפרק ט"ו דאהלות (מ"ט) אמרינן שם חבית מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל שנתנוה להיות גולל לקבר, החביות והמשקין טהורין, והנוגע בחביות טמא. והשתא אחר שהחביות טהור, למה הנוגע בחביות טמא. דאין לומר דצד החצון טמא, ותוכו טהור, דהא כלי חרס אין מקבל טומאה אלא מאוירו (רש"י פסוק טו). ועוד, 'החבית טהורה' משמע טהור לגמרי. אלא על כרחך פירושו דאין טומאה אל הגולל, רק דהוי כאילו נגע במת. ולפיכך החבית טהורה, והנוגע בחבית טמא, דהוי כאילו נגע במת עצמו. והשתא ניחא גם כן, דאם יש פותח טפח, שהמת עצמו אינו מטמא, דהא יש מציל למת, דכל פותח טפח מציל מפני הטומאה. וכיון דיש מציל למת, דהיינו האהל שיש עליו, אינו מטמא הגולל והדופק. דאין ספק שלא יהיה הגולל חמור מן המת עצמו. והשתא נמי יתורץ איך הגולל מציל על המת שלא יטמא באוהל, הא כל דבר שמקבל טומאה אינו מציל, דאין הגולל מטמא בעצמו, רק שהוא מטמא דהוי כאילו נגע במת עצמו. וזהו הנראה, ופירוש התוספות בפרק מי שמתו (ברכות דף יט:), ובפרק קמא דכתובות (דף ה:), ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:), שם תמצא דעתם. אבל דברים אלו ברורים:
ומה שהקשו התוספות (כתובות דף ד:) מדתניא (עירובין דף טו:) כל דבר שהוא בעלי חיים אין עושין ממנו גולל ודופק לקבר, אין זה קשיא אם דברו חכמים בדברים כאלה שאין דרך להיות, אף על גב שאין עושין ארון מן הבהמה, דאין זה קשיא, כי לא היה דעת חכמים ז"ל בדין הזה אם מותר לעשות מן בעלי חיים גולל ודופק, רק לגלות לך על גולל ודופק מה הוא ענינו, ולמה הוא מטמא באוהל. ובזה שאמרו ז"ל אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק, ביארו ז"ל מה ענין הגולל והדופק, שאין בעלי חיים ראוים לו, [ד]כיון שצריך ליתן טעם למה בעלי חיים פסולין לגולל ודופק - נבין מאותו הטעם ענין גולל ודופק, שמתוך זה אפשר לעמוד עליו. שכאשר נדע הלכות דבר אחד - נוכל לעמוד על מהותו, ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז"ל שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק:
וזה היה כוונתם של רז"ל בכל מקום שדברו חכמים בדברים רחוקים מאד, שלא היו ולא נהיו; בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע.), יצא מרחם זה ונכנס ברחם אחר, וכיוצא בזה. אתה האדם אל תעשה כמו שעושין המהרהרין אחר דברי חכמים, וכאילו לא היה כוונתם רק לדבר בדברים כאלו, לא כן דעת החכמים האמתים, כי מה שדברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיצא מזה, כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שצוה בתורה (שמות י"ג, ב'), אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם, ואם כן לפי זה אם היה נכנס ברחם אחר בבהמה שלא בכרה ויצא - גם כן חייב בבכורה, שהרי פטר רחם הוא. או שנאמר שאין כוונת התורה ב"רחם" אלא על האם שהרתה אותו וילדתו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה, והוא גדול מאוד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעי התם (חולין דף ע.); נכנס חולדה והוצאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתות הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא, ובזה יעמדו על עיקר טעם המצוה במה היא תולה הבכור. כי ההלכות שיש למצוה מעמידין את האדם על עיקר מהות המצוה. והסכלים מתלוננים על אלו הדינין. וכלל זה יהיה בידך, כי כל הבעיות האלו, הם וכיוצא בהם, הם תלוים בדברים עמוקים מאוד. ולפיכך אמרו 'דרוש וקבל שכר', כלומר שהכוונה באלו הדברים הרחוקים והנפלאים רק לדרוש ולקבל שכר על הלימוד, לפי שעומד בזה על אמתת פירוש התורה, כי תורה הוא. ואין חילוק מה שכתוב בגמרא (שם) 'הדביק שני רחמים זה בזה ונכנס מזה לזה', או מבעיא - פטר רחם שכתוב בתורה מה ענינו; שפטר ופותח הרחם בלבד על ידי הולד, או פטר רחם - שיצא ממנו הולד שנוצר בבהמה. ודבר זה עיון עמוק, שהוא תולה באמיתת מצות הבכור:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל. ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, וראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית:
"נז "בחלל חרב או במת, מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג':
"נח "בחלל חרב או במת, הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזירמדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
בחלל חרב. בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם. כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר במדבר לא "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם". הא למדנו לכלים ואדם וכלים:
בחלל חרב או במת. אף המת בכלל "חלל", והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את שפירש הימנו כמוהו - דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר: אין המת בכלל "חלל", לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו! מנין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו? אמרת ק"ו: ומה נבילה, קלה, עשה בה הפורש ממנה כמוה - המת, חמור, אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו? - לא: אם אמרת בנבילה, שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת, שמטמאה טומאת שבעה מועטת? אמרת: וכי היכן ריבה? - והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב.
מנין שמטמאה בהיסט? אמרת: ק"ו: ומה נבילה, קלה, הרי מטמאה בהיסט - המת, חמור, דין הוא שמטמא בהיסט! אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב? - אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה - היסטו טומאת שבעה; מקום שמגעו טומאת ערב - היסטו טומאת ערב.
רבי מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט. או, אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר במדבר לא "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל". מקיש הורג לנוגע: מה נוגע ע"י חיבורו - אף הורג ע"י חיבורו:
או בעצם אדם. זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה? - כשהוא אומר "וכל הנוגע בעצם" - כשעורה אמור. הא מה תלמוד לומר "או בעצם אדם"? - זה אבר מן החי. ושני עצמות נאמרו: "או בעצם אדם" - זה אבר מן החי; "וכל הנוגע בעצם אדם" - זה עצם כשעורה.
ד"א: מה המת - בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי - בשר ועצמות וגידים כברייתו:
או בקבר. זה קבר סתום אתה אומר זה קבר סתום. או אינו אלא קבר פתוח? אמרת: ק"ו: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח - קבר, שאין מקבל טומאה, אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח?! או, מה להלן טמא בטומאת ערב - אף כאן טמא טומאת ערב? אמרת: וכי אהל, מהיכן למדנו? לא מן הדין? - ודבר הלמד ממקום אחר - אתה בא ללמד הימנו הלמד מן המלמד?