מפרשי רש"י על במדבר יא טז


<< | מפרשי רש"י על במדברפרק י"א • פסוק ט"ז | >>
ד • ח • י • יב • טו • טז • יז • יח • כ • כב • כו • כז • ל • לא • לג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר י"א, ט"ז:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃


רש"י

"אספה לי" - הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי והזקנים הראשונים היכן היו והלא אף במצרים ישבו עמהם שנאמר (שמות ג) לך ואספת את זקני ישראל אלא באש תבערה מתו וראוים היו מסיני לכך דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים שנהגו קלות ראש כנושך פתו ומדבר בפני המלך וזהו (שם) ויאכלו וישתו ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן

"אשר ידעת כי הם וגו'" - אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן

"ולקחת אותם" - קחם בדברים אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום

"והתיצבו שם עמך" - כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה (ספרי)


רש"י מנוקד ומעוצב

אֶסְפָה לִּי – הֲרֵי תְּשׁוּבָה לִתְלוּנָתְךָ, שֶׁאָמַרְתָּ: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי" (לעיל פסוק יד; ספרי צב). וְהַזְּקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים הֵיכָן הָיוּ? וַהֲלֹא אַף בְּמִצְרַיִם יָשְׁבוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג,טז)! אֶלָּא בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה מֵתוּ[1]. וּרְאוּיִים הָיוּ מִסִּינַי לְכָךְ, דִּכְתִיב: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" (שמות כד,יא), שֶׁנָּהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ, כְּנוֹשֵׁךְ פִּתּוֹ וּמְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְזֶהוּ "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם). וְלֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן אֲבֵלוּת בְּמַתַּן תּוֹרָה, וּפָרַע לָהֶם כָּאן (תנחומא טז).
אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם וְגוֹמֵר – אוֹתָן שֶׁאַתָּה מַכִּיר, שֶׁנִּתְמַנּוּ עֲלֵיהֶם שׁוֹטְרִים בְּמִצְרַיִם בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וְהָיוּ מְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וּמֻכִּים עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ה,יד) – עַתָּה יִתְמַנּוּ בִּגְדֻלָּתָן, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּצְטַעֲרוּ בְּצָרָתָן (ספרי שם).
וְלָקַחְתָּ אֹתָם – קָחֵם בִּדְבָרִים: אַשְׁרֵיכֶם שֶׁנִּתְמַנִּיתֶם פַּרְנָסִים עַל בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם (שם).
וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ – כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל וְיִנְהֲגוּ בָּהֶם גְּדֻלָּה וְכָבוֹד, וְיֹאמְרוּ: חֲבִיבִין אֵלּוּ, שֶׁנִּכְנְסוּ עִם מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ דִּבּוּר מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שם).

מפרשי רש"י

[ח] הרי תשובה וכו'. פירוש, מה שכתוב "אספה לי", ולמה הוצרך לכתוב "לי", מפני שהיה משה מתרעם נגד הקב"ה "לא אוכל וגו'", והיה על הקב"ה לתקן, אמר "אספה לי", כלומר בשבילי, לסלק תלונה שאתה מתלונן עלי:

[ט] קחם בדברים. דבבני אדם לא שייך לקיחה, כדלעיל (ח, ו) "קח את הלוים":

  1. ^ וזה כדעת ר' שמעון בן מנסיא לעיל פסוק א. ויקיעורך.