מעשה רוקח על המשנה/תענית
מסכת תענית עריכה
במסכת זו יש ד' פרקים. נראה הטעם כנגד ד' צומות -- צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי, צום העשירי. ולכך העמיד בסוף המסכת מה שאירע בי"ז בתמוז ובט' באב.
והתחלת האותיות עולים קס"ב וסופי האותיות עולים תע"ו. שתיבת "וגומר" בסוף פרק א' אינו מן המנין. וגם תיבת "אמן" שבסוף המסכת במקצת משניות. כל זה צריך טעם.
וגם ליישב לשון הגמרא ופרש"י ותוספות, דאיתא בגמרא "תנא היכא קאי דקתני מאימתי?". ומשני "התם קאי דקתני מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וכו'". ופרש"י ותוס' התם קאי "במסכת ברכות", ומקשה עוד "וליתני התם, מאי שנא דשבקיה עד הכא", ופירש"י ותוס' "וליתני התם בסדר זרעים ואמאי שבקיה עד הכא בסדר מועד", אלא "תנא מר"ה סליק וכו'".
ולכאורה תמוה לשון רש"י ותוס' מאי מדקדקים בלשונם "ליתני התם בסדר זרעים ואמאי שבקיה עד סדר מועד", דמשמע מדבריהם שעיקר הקושיא היא מדשבקיה מסדר לסדר, אבל אילו היה הכל בחד סדר לא היה קושיא, ואמאי? דגם בחד סדר היה הקושיא. וגם מאי מדקדקים "בסדר זרעים...עד...סדר מועד", היו יכולים לומר בקיצור - מאי שנא דשבקיה מסדר לסדר.
ותו בגמרא: "וליתני מזכירין על הגשמים. מאי גבורות גשמים? א"ר יוחנן מפני שיורדין בגבורה וכו'", ומקשים התוס' אמאי לא מקשה הגמרא שם בברכות קושיא זו, ועיין מה שתירצו בזה.
ולענ"ד נראה ליישב דכבר כתבתי לעיל בפתיחת המשניות, דסדר זרעים הוא בחסד וסדר מועד הוא בגבורה, וכתבתי שם מילתא בטעמא. וגם בבחינת גשמים מצאתי ב' בחינות. ועיין בספר מאורי אור וביאיר נתיב באות גימל סימן כ"ו דלכאורה המה דבריו סותרים, דכתב גשם גימטריא שביל עם הכולל, וכן הוא בסידור האר"י י"ש ל"ב. ואם כן הוא חסדים. וכן כתב ביאיר נתיב גשם עם האותיות גימטריא רצון. ועיין עוד שם. מכל זה משמע שהגשמים המה בסוד החסד. ועוד כתב שם גשם גימטריא ד' פעמים אלהים ד' פעמים אלהים שווה 344, ולכן גבורות גשמים. והמה דברים סותרים.
ובאות מ' בסימן כ"ה(?) כתב בספר מאורי אור מטר סוד החסדים וכו' ובמקום אחר כתב מטר בחינת דין -- הרי שכתב בעצמו שהמה לכאורה דברים סותרים. ומתוך לשון הגמרא דאמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה היה נראה לכאורה לומר דבאמת הגשמים המה חסדים גדולים אך מה שקורא להן התנא גבורת גשמים היינו שיורדין בגבורה, כלומר שמידת הדין מעכבת עליהן מלירד אם ישראל אינם זכאין כל כך, ולזה צריכין גבורה יתירה להגביר מדת החסד על מדת הדין. ולזה היו מתענין שלש עשרה תעניות לעורר שלש עשרה מידות רחמים, וכאשר נכתוב לקמן בע"ה.
ובזה יתישב לשון הגמרא ופרש"י ותוס' שכתבנו, דמקשה תחלה "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" ומשני "התם קאי וכו'". ולזה מקשה שפיר "וליתני התם, מאי שנא דשבקיה עד הכא?", ולזה פירשו רש"י ותוס' במתק דבריהם דעיקר הקושיא הוא מאחר דהגשמים המה חסדים גמורים אם כן ליתני התם בסדר זרעים שהוא בחסד, מאי שנא דשבקיה עד הכא בסדר מועד שהוא בגבורה. ומשני "אלא תנא מראש השנה סליק דתני "ובחג נידונים על המים" וכו'". ודוק בלשון התנא דלא קאמר "בסוכות נידונין על המים" כמו שאמר לעיל בפסח בעצרת -- הכי נמי היה לו לומר "בסוכות", מאי שנא דקתני "ובחג"? הגם שכתבו המפרשים דסתם חג הוא חג הסוכות, מכל מקום הקושיא במקומה עומדת. וגם כבר דקדקנו לעיל במסכת ראש השנה שתיבת "נידונין" הוא מיותר.
אלא דהתנא בא להורות שדין שעל המים הוא דין גדול, שמדת הגבורה מעכבת עליהן מלירד, ולזה מדויק "ובחג" שכבר כתבתי שתיבת ח"ג הוא נוטריקון ח"סד ג"בורה, ולכך צריכים רחמים ביותר להגביר החסד על הגבורה ולזה צריכין להזכיר ולשאול עליהן. ולזה קתני אח"כ "מאימתי מזכירין וכו'". נמצא דמיושב שפיר הא דשבקיה עד סדר מועד שהוא בגבורה מפני שיורדין בגבורה וכמו שפירשתי. ודוק ויתישב לך כל הקושיות שמקשים התוס'. ולשון הגמרא ופרש"י ותוספות מדוקדקים היטב.
- (פ"מ טעם על חשבון האותיות שבסוף)
ובמה שכתבתי ששלש עשרה תעניות היו לעורר שלש עשרה מידות הרחמים יתבאר לך בטוב טעם על שסידר רבינו הקדוש סופי האותיות עולים תע"ו כאשר כתבתי למעלה, שכשתחשוב ר"ת מן שלש עשרה מידות בכלל תמצא שעולים תע"ה[1] ועם הכולל תע"ו. דוק ותשכח. ומאחר שעיקר המסכת מיירי בתעניות שעל שהגשמים שהמה י"ג לעורר י"ג מדות רחמים -- ולכך העמיד סופי האותיות מן המסכת כמנין ראשי תיבות מן י"ג מדות רחמים.
אמנם הא שכתבתי דראשי תיבות מן י"ג מדות רחמים עולה תע"ה -- היינו כשתחשוב ב' שמות הוי"ה, כמו שכתבו התוספות במסכת ראש השנה, וכפי דעת קצת מקובלים שב' שמות הוי"ה הם ב' מדות. אבל לפי כונות האר"י ז"ל מתחילין י"ג מדות מן שם "אל" כידוע. נמצא הראשי תיבות של י"ג מדות עולים תנ"ה כמנין שם אהי"ה בג' מילואים, קס"א קנ"א קמ"ג, כידוע.
ובזה תמצא טוב טעם על התחלת האותיות שבמסכתא עולים קס"ב כמנין מילוי הראשון שהוא בכתר ושם רחמים גמורים, קס"א עם הכולל הוא קס"ב. ויש ליישב על פי זה שכתבתי כמה ענינים, ואין להאריך כאן. נמצא שד' פרקים המה נגד אותיות שם אהי"ה.
אמנם כל זה שכתבתי, שהגשמים בעצמם המה חסדים, והא דנקט התנא "גבורת גשמים" כדאמר ר' יוחנן שיורדין בגבורה -- אבל בלשון הזוהר בכמה דוכתי משמע שהגשמים עצמם המה בחינות דין מסטרא גבורה. לכן נלע"ד כך. דיש באמת חילוק. בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל היו זכאין -- אז ירדו גשמי רצון וברכה ונדבה, הכל בסוד חסדים גמורים. אבל משחרב בית המקדש לא ירדו גשמי ברכה רק הכל מצד הדין, שאי אפשר להיות בלתי גשמים, אבל גשמי רצון וכו' לא ירדו עד שיהא שם הוי"ה שלם.
והוא כשנדקדק מלת גשם מה הוא וגם הא דאיתא בתרגום יונתן בפסוק (ישעיהו ל, כו) "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" וגם בפסוק (שופטים ה, לא) "ואהביו כצאת השמש בגבורתו", שהשמש יהיה לעתיד שמ"ג פעמים יותר נגד השמש של עכשיו. וצריך טעם על חשבון זה למה באמת יהיה מכוון בחשבון זה, לא פחות ולא יותר.
ונלע"ד כך שידוע שם הוי"ה ב"ה הוא כולל כל עשר ספירות הקדושים, והיינו קוצו של יוד הוא בסוד כתר, וידוע דכתר נקרא פלא. ויוד עצמה הוא סוד חכמה, ע"ב. וה' ראשונה הוא סוד בינה, ס"ג. ואות ו' הוא ת"ת עם הקצוות, מ"ה. וה' אחרונה היא מלכות, ב"ן. וכשתצטרף פלא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולה הכל שמ"ג.
וידוע שמש או חמה הוא כינוי לת"ת שם הוי"ה ב"ה. לכך לעתיד שיהיה השם שלם בכל הספירות אז יהיה החמה שמ"ג פעמים כנגד החמה של עכשיו, ולכך גם גש"ם הוא בסוד זה, שלא ירדו גשם רצון וברכה עד שיהא השם שלם. וגם בזמן שהיה בית המקדש קיים, אז היו קורין את השם ככתיבתו, אז היו יורדין גשמי רצון אך לא תמיד, רק בזמנים ידועים שהיה יחוד עליון. ומשחרב בה"מ בעו"ה לא ירדו כלל גשמי רצון וברכה רק הכל מצד הדין, לכן קשה יומא דמטרא כיומא דדינא עד לעתיד שיהא השם שלם, אז יהיה הגשם בסוד שכתבתי, חסדים גמורים. לדעתי הוא דבר פלא.
והואיל דאתי לידן דבר זה שהחמה דלעתיד יהיה שמ"ג פעמים יותר משל עכשיו -- אמרתי גם על פי נגלה טעם נכון על חשבון זה. גם הא דאיתא פרק קמא דבבא בתרא (דף ח:) "ורבנן מאי?", ופרש"י ורבנן העוסקים בתורה תמיד למאי יהיו משולים. "א"ר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", והיינו כתרגום יונתן שכתבתי והובא שם בעין יעקב.
ואמרתי כך, על פי מה שכתב בספר החינוך בהקדמתו אחר שירד למנין המצות רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה ומצא משחרב בית המקדש ואילך אין בידינו לקיים מכולם רק כמנין ע"ר, אבל הנשארים הכל תלוים בארץ ובבית המקדש. ובמג"ע מפרש על פי זה הפסוק "אני ישנה ולבי ער", היינו בגלות אני ישנה מן המצות אבל ולבי ער כמנין ע"ר, אנחנו יכולים לקיים. נמצא שמ"ג מצות אין אנו יכולים לקיים בגלות עד שיבנה בה"מ במהרה בימנו. ולכך השמש דלעתיד יהיה שמ"ג פעמים יותר כנגד מנין המצות. אך תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד כאילו מקיימין כל המצות, על דרך שאמרו חז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה", והוא הדין בכל המצות שאין בידינו לקיים, כשעוסקים בתורתן לשמה כאלו מקיימין, לכך כתיב בהו ואהביו כצאת השמש בגבורתו, היינו שמש דלעתיד שיהיה שמ"ג פעמים יותר. ודוק ויונעם לך.
במשנה ב' (משנה, תענית א, ב) "רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר". ומדקדק התי"ט אמאי קרי ליה הכא "האחרון" לאותו שמתפלל מוסף, ולעיל במסכת ראש השנה פ"ד משנה ז' קרי ליה "השני". וגם הביא הירושלמי דקאמר אמאי אינו מזכיר מאורתא או משחרית ועיין שם.
ונלע"ד ליישב על פי פשוטה דר' יהודה אזיל לטעמיה במסכת סוכה דאמר בלוג היה מנסך כל שמנה, דסבירא ליה שגם בשמיני היו מנסכין מים בתמיד של שחר. ולכך סבירא ליה שכל זמן שהיה המצוה ניסוך המים שהוא בא לרצות על המים אינם צריכים להזכיר. ולזה קאמר "הראשון", שהיה מתפלל שחרית, שהוא כנגד תמיד של שחר שהיה בו ניסוך המים במקדש, "אינו מזכיר", שזכות המצוה עדיין קיימת, "האחרון מזכיר", שכבר פסק ניסוך המים. ולכך קרי ליה "האחרון" לומר שהוא אחר המצוה. והא דאיצטריך בירושלמי לטעמא אחרינא על הא דמתחילין במוסף היינו משום דלית הלכתא כרבי יהודה אלא כחכמים שבשמיני לא היה ניסוך המים, אבל לר' יהודה עצמו הטעם פשוט כדכתבתי.
- (פ"מ באריכות טעם על ששה ברכות שהיו מוסיפין בין גואל לרופא)
בפרק ב (משנה, תענית ב, ב): "ואומר לפניהן כ"ד ברכות. שמנה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש", היינו בין גואל לרופא כדמפרש אחר כך שבברכות גואל ישראל התחיל לומר מי שענה ואחר כך הוסיף אלו שש ברכות. ולכאורה קשה דיותר טוב היה להוסיף קודם ברכת השנים שבו שואלין את הגשמים. ולפי מה שכתבתי לעיל שכל הכונה היה לעורר שלש עשרה מדות הרחמים, בזה אתי שפיר שלכך היו מוסיפין אחר גואל ישראל שהיא ברכה שביעית, ועם ששה הנוספות הוין שלש עשרה, ובזה ניחא מאוד שאמרו בכל ברכה "מי שענה", דב' תיבות אלו עולים תע"ה כמנין הראשי תיבות של שלש עשרה מידות הרחמים כמו שכתבתי למלעלה. וניחא נמי הרמז מי שענה כבר הוא יענה עתה.
אכן להבין למה הזכירו אלו הצדיקים דוקא נראה לענ"ד דשבעה פעמים "מי שענה" שאמרו המה מכוון נגד שבעה ברכות עד גואל ישראל. ובזה אתי שפיר על שהוסיפו אותן כאן אחר גואל ישראל.
- "מי שענה את אברהם בהר המוריה וכו'" -- הוא נגד ברכות מגן אברהם, ובזה ניחא מה שהביא התי"ט בשם הירושלמי והלא יצחק נגאל וכו' ומשיב כיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל. וכשתחשוב ב' תיבות גואל ישראל עם האותיות והתיבות עולה במנין שנגאל יצחק.
- "מי שענה לאבותינו על ים סוף וכו'" -- הוא נגד ברכת אתה גבור שאז הראה הקב"ה גבורתו. ולזה תמצא שג' תיבות אתה גבור לעולם עם האותיות עולים מכוון כמנין ג' תיבות הוי"ה תרעץ אויב האמור בשירה.
- ג' "מי שענה את יהושע בגלגל" -- הוא נגד ברכת אתה קדוש, שאז נכנסו ישראל בארץ הקדושה ומל אותם יהושע בגלגל נקראו ישראל קדושים. ולזה נוסח הברכה "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". כשתחשוב ה' תיבות אלו עם האותיות והתיבות עולה מכוון כמנין מילה בארץ הקדושה[2]. דוק ותשכח. ומאז ועד עתה אנחנו נקראים קדושים.
- ד' "מי שענה את שמואל" -- הוא נגד ברכת אתה חונן שלמד לישראל בינה ודעת. וגם שם במצפה כתיב (ש"א ז, ה) "ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'", שהורה להם לעשות תשובה וכו' וישפט שמואל את בני ישראל במצפה על עסקי עבירה שעברו, ועיין בפרש"י שם ובמפרשים הרי שלמד להם דעת ובינה לעשות תשובה וזה היה ביום התענית כמו שכתב שם "ויצומו ביום ההוא", ולכן גם בתעניות אלו שהמה על המים אומרים להם שישפכו את נפשם בתשובה כמים כמו שעשו ישראל במצפה.
- ה' "מי שענה את אליהו בהר הכרמל" -- הוא נגד ברכת השיבנו ששם שבו ישראל בתשובה שלימה ואמרו ה' הוא האלהים.
- ו' "מי שענה את יונה" -- הוא נגד ברכת סלח לנו. לכך במזמור ממעמקים שאמרו נגד יונה נאמר "אם עונות תשמור וכו' כי עמך הסליחה למען תורא וגומר" -- הרי מבואר בהדיא שהוא נגד ברכת סלח לנו. ועיין במהרש"א בח"א מה שכתב בזה.
- שביעית "מי שענה את דוד ושלמה" -- הוא נגד ברכת גואל ישראל, שדוד בעצמו יהיה גואל אחרון כמו שכתבתי כמה פעמםי בסוד א"דם ד"וד מ"שיח. וכן הוא מבואר בגמרא דמגילה ריש פ"ב (מגילה יז, א) מה ראו לומר גאולה בשביעית וכו', ועין שם בגמרא ובפרש"י. הרי מבואר בטוב טעם ששבעה פעמים "מי שענה" המה כנגד שבעה ברכות עד גואל ישראל ולכן מוסיפין אותם כאן. ודוק.
בפ"ג (משנה, תענית ג, ח) בתפלת חוני המעגל. הדברים פשוטים ע"פ מה שכתבתי בפרק א' שבזמן שבית המקדש היה קיים והיו מזכירין את השם ככתבו היו הגשמים חסדים גמורים בעת היחוד של מעלה, וחוני היה בזמן בית המקדש, ומסתמא היה מזכיר את השם ככתבו היה מכוין בכל היחודים. לכך אמר "לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה". ושלשה תיבות אלו עולים כמנין כתר יוד. כלומר, שהיה מתכוין עד סוד הכתר. ושמו מורה עליו. וכשתחשוב חוני המעגל תמצא מנין רכ"ב. ואותיות אלו מרמזין בג' ראשונות. אות כ' - כתר. אות ר' - חכמה. אות ב' - בינה. ולכך אמר "נשבע אני בשמך הגדול", היינו בסוד גדלות כידוע. ולכך שלח לו שמעון בן שטח "עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך", היינו אבא ואימא עילאין. ואין להאריך יותר.
- (פ"מ טעם על החדשים תמוז ואב וטבת שאירע לנו כמה מאורעות בהם)
בפרק ד' (משנה, תענית ד, ו) "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב". להבין לך למה באלו החדשים גברה כח של ס"א לעשות כל אלו המעשים להחריב את בית מקדשינו ועיר הקודש ושארי דברים, בהקדים דברי הזוהר פרשת יתרו בפסוק "בחדש השלישי" וזה לשונו (זהר חלק ב עח, ב): "יעקב נטיל ברזא דיליה תרין ירחין - ניסן ואייר, ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים. עשו נטיל ברזא דיליה תרין ירחין - תמוז אב וכו' דהא אלול אתאביד מיניה".
הגם שדברי הזוהר המה ודאי רזין, מכל מקום צריכין להבין אותם גם על פי פשוטה שהיה חלוקה בין יעקב לעשו במנין החדשים. אך קשה, דלמה אתאביד אלול מן עשו אם היה ראוי לחלקו, מאחר שיעקב נטל ג' חדשים ניסן אייר סיון? גם מה נעשה בששה חדשים הנותרים? למי הם שייכים?
לכן נלע"ד להבין הכל על נכון בהקדים מה שנתנו הקדמונים סימן בענין הפטרות שאמרו מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא ושבעה דנחמתא ותרתי דתיובתא. מאי בעו בזה הסימן? ובזוהר פרשת שמות (ח"ב יב, א) איתא בפסוק "ותצפנהו שלשה ירחים" "אילין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא ומאי ניהו תמוז אב טבת וכו'". ויבואר הכל בחדא מחתא, דכבר כתבתנו במסכת ראש השנה אליבא דר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, והכי סתם לן תנא דמתניתין בכמה דוכתי כאשר כתבתי שם, היינו בריאת אדם הראשון היה ביום ו' שהוא ראש חדש ניסן, אבל תחלת הבריאה היה בכ"ה באדר. וכבר ידוע שיעקב קנה הבכורה מעשו והקב"ה הסכים על המכירה וקרא לו "בני בכורי ישראל". ונמצא בחלוקת החדשים היה מגיע ליעקב שני חלקים, ונטל יעקב ארבעה חדשים ראשונים, דהיינו: אדר -- שהוא תחלת בריאת עולם, ניסן, אייר, סיון. ואחר כך לקח עשו בחלקו תרין ירחין אילן תמוז אב. ולכך היה כח לס"א ס"מ שר של עשו בתרין ירחין אילין בעונותינו להחריב בית מקדשינו ושארי דברים שאירעו לנו בתרין ירחין אילין.
ואחר כך המה שני חדשים אלול תשרי שהמה ימי התשובה ועוסקים בכמה מצות ובודאי אילו עשו ישראל תשובה גמורה היה נתבטל כחו של עשו עם שר שלו למעלה לגמרי. אך בעו"ה אין עושים תשובה גמורה. ועל כל פנים מועיל התשובה ומעשים טובים שעושים בשני חדשים אלו שלא יקח עשו חלק כנגדם. ואחר כך לקח יעקב ב' חדשים חשון כסליו לחלקו. ועשו לקח טבת לחלקו. לכן גם בחדש זה היה כח לס"א שבו צום העשירי, וכמבואר בזוהר הנ"ל פרשת שמות.
נשאר חודש שבט. מזה מגיע ב' חלקים ליעקב, והואיל שרובו בקדושה נדחה ממנו עשו לגמרי ולא נשאר לו מכל י"ב ירחים רק ג' והיינו תמוז אב טבת.
כן הוא הגירסא נכונה בזוהר, ולא כמו שהעמידו בגליון "נ"א שבט", דליתא. הגם ידעתי שבזוהר איכא איתא "טבת ושבט אינון ימי הרעה" ועיין שם. היינו דסבירא ליה שם דעשו נטיל חלק שליש מכל י"ב ירחים. נמצא דיעקב נטיל שמנה חדשים לחלקו וכפי הסדר שכתבתי שמתחיל מן אדר; לקח יעקב ד' חדשים, ואחר כך עשו ב' חדשים, עוד לקח יעקב ד' חדשים ועשו ב' חדשים. אבל לפי סברת הזוהר בפרשת שמות שכתב תלת ירחין דדינא קשיא שדיא בעלמא ודאי המה תמוז אב טבת כמו שמבואר בפני' ולא כמו שכתבו נ"א בגליון ומטעם שכתבתי דמחודש אלול ותשרי נדחה עשו לגמרי.
וזה שרמזו הקדמונים בסימן הפטרות: ג' דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא. היינו כנגד י"ב חדשי השנה. והמשכיל יבין מאליו.
ולכך אירע לנו באותן ג' חדשים, תמוז אב טבת, מה שאירע. והמה צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי. וה' ברחמיו יעשה למען שמו להפוך אותם לששון ושמחה במהרה בימינו אמן. ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך.
- (פ"מ ב' טעמים על פי פשוטה במשנה משנכנס אב ממעטים בשמחה)
במשנה (משנה, תענית ד, ו) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולכאורה טעמא בעי, הא אקדומי פורענותא לא מקדמינן, ודיה לצרה בשעתה -- בט' באב ולא קודם. ושמעתי מאדוני אבי הרב זצל"ה דבר נכון בזה דפסוק מלא הוא (ישעיהו כב, יב) "ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד", כביכול התנהג אבלות כדאיתא במדרשים. ואיתא במדרש רבה פרשת נח (בר"ר לב, ז) "ויהי לשבעת ימים והמבול היה" - אותן שבעה הימים התנהג הקב"ה אבלות על עולמו. שבשר ודם שאינו יודע מה שעתיד להיות לכך מתנהג אבלות אחר שימות המת, אבל הקב"ה יודע מה שעתיד להיות התנהג אבלות מקודם. אם כן מסתמא גם בחורבן בית המקדש התאבל מקודם שבעת ימים. וידוע שבשבעה באב נכנסו הנכרים להיכל. אם כן התחיל אבלותו בראש חדש אב, לכך משנכנס אב ממעטין בשמחה.
ואני אומר דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא דהרי אנו רואין בכל התורה שנכתב בו פטירת הצדיקים אבות העולם, ויוסף ומשה לא נכתב בשום אחד מהן באיזה חודש ובאיזה יום, רק באהרן הכהן שנכתב בפירוש באיזה יום ובאיזה חודש דכתיב "ויעל אהרן הכהן וכו' בחדש החמישי באחד לחדש וגו'", ולמה כך? אלא להורות זה, שבחדש זה עתיד להחרב הבית ושקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית המקדש ונתחיל להתאבל מיד בהכנסת החודש. וקל להבין.
- (פ"מ המשנה לא היו ימים טובים לישראל בט"ו באב)
- (פ"מ המשנה לא היו ימים טובים לישראל בט"ו באב)
במשנה (משנה, תענית ד, ח) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו'". הגם שבגמרא נאמר הרבה טעמים על זה והביאם הר"ב על היום טוב שבחמשה עשר באב למה זה ועל מה זה -- מכל מקום עדיין צריך להבין שהתנא משוה אותו להיום הכפורים, ולא עוד אלא שהקדימו ליום הכפורים, מאי ענין זה לזה, הא לכל הטעמים שבגמרא אין להם ענין כלל לטעמים הנאמרים ביום הכפורים? וגם להבין דברי חכמים וחדותם שבגמרא אמר "וקרו ליה", כלומר ליום ט"ו באב, "יום תבר מגל", ועיין בפרש"י, ועדיין צריך להבין.
ונלע"ד שחז"ל דבר גדול רמזו כאן. שכבר כתבתי למעלה שעיקר שליטת ס"א ס"מ שר של עשו הוא בתמוז ואב, וכדי שלא תאמר שבכל החדש יש לו שליטה וכח, ולכך רמזו לנו רבותינו שבחמשה עשר באב קרו ליה יום תבר מגל, שבאותו יום נשבר כח של הקליפה קצת. וקרו ליה "תבר מגל" על פי הפסוק סוף פרשת וישלח (בראשית, לו) שמונה אלופי עשו אלוף מגדיאל אלוף עירם ופרש"י (פסוק מ"ג) מגדיאל היא רומי.
ואפשר לומר לפרש"י שמגדיאל ועירם הוא אחד, ועירם הוא כמו עיר שלהם שידוע שזו העיר הרשעה היא מטרופולין של אדום, ואותיות עירם המה אותיות מיער בסוד "יכרסמנה חזיר מיער", והעי"ן תלויה נשאר רמי, חסר וא"ו.
ותיבת מגדיאל המה אותיות מגל. נשאר די"א, היינו ט"ו, להורות שבאותו חדש שעיקר שליטה שלו יהיה שבר שלו בט"ו בו. ולכך קרו ליה יום "תבר מגל", כלומר עכשיו נשבר כחו קצת באותו יום, ולעתיד יהיה שבר שלו לגמרי באותו יום. ואין להאריך יותר ובודאי שאין יום טוב גדול מזה.
ולכך משוה אותו התנא ליום הכפורים, שידוע שביום הכפורים לית ליה רשות לאסטונא, ונשבר גם כן כחו קצת עד שיגיע הזמן שיעביר הקב"ה לגמרי רוח הטומאה מן הארץ.
ולזה נסמך מסכת מגילה אחר זה, שהמן ובניו היו גם כן מקליפה זו ונאבדו. כן יאבדו כל אויביך ה' בבי"א. ולכך נקרא שם המסכת מגילה בסוד הנ"ל, וגם מגילה בגימטריא פ"ח כמנין מגדיאל, "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו וגו'" (תהלים קכד, ז).
- (פ"מ סיום המשנה וסיום הגמרא שם)
- (פ"מ סיום המשנה וסיום הגמרא שם)
בסיום המסכת בגמרא איתא (תענית לא, א) "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר "ואמר היום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"". נלע"ד שבעל המאמר בא ליישב המשנה מה שדקדקנו בה לענין מאי השוה חמשה עשר באב ליום הכפורים, ולא עוד אלא שהקדים ט"ו באב ליום הכפורים. ועוד למה באמת לא היו ימים טובים לישראל בשני ימים אלו מלבד הטעמים הנאמרים בגמרא. וגם למה באמת בנות ירושלים יוצאות בהן וחולות בכרמים וכו'. וגם הפסוק שהביא בסיום המשנה "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" היינו מלך שהשלום שלו -- מאי ענין זה הפסוק למה שקודם לכן?
מיישב כל זה במאמר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, ובזה מיושב הכל, שמרמז שאותו מחול יהיה בשני ימים אלו. ורמז לדבר - כשתחשוב ג' תיבות לעשות מחול בגן עם ג' כוללים תמצא מכוון כמנין כחמשה עשר באב כלשון המשנה. וכשתחשוב ד' תיבות אלו אחד ואחד מראה באצבע תמצא מכוון כמנין וכיום הכפורים כלשון המשנה ממש. ולכך בהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים לזכר המחול שלעתיד שיהיה בגן. וגם ידוע מהזוהר שבנות ירושלים קאי על נשמות הצדיקים. וגם הפסוק שמביא "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" -- הכל מדויק בטוב טעם.