מעשה רוקח על המשנה/כתובות

מסכת כתובות

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת זו יש י"ג פרקים והתחלת אותיות עולים ת"ס וסופי האותיות עולים קנ"ד -- כל זה צריך טעם ודעת.

לכאורה על פי פשוטו היה נראה לומר שראשי תיבות וסופי תיבות עולים כמנין חתן כלה בחופה. אך קשה מאי בעי להודיענו בזה, ואמינא ביה תרי תלת טעמי וזו יצא ראשונה, שיסוד מסכת זו קאי בנישואי יעקב עם ארבע נשיו לאה רחל בלהה זלפה, ולכך התחיל המסכת בתיבת בתולה שמרמז כל זה -- בתולה בגימטריא באמת, היינו יעקב, תתן אמת ליעקב. וגם כן בגימטריא לאה רחל בלהה זלפה עולים תל"ח. נשאר אות ה' מן "בתולה" שכולן היו בסוד אות ה' ומאות זה בא ההולדה בסוד "הא לכם זרע". לכן יש בכל אחת מהן אות ה' חוץ מרחל, לכן היתה עקרה עד שאמרה "הנה אמתי בלהה" שיש בה תרי ההי"ן "ואבנה גם אנכי ממנה". וגם ידוע שלאה היא סוד ה' ראשונה בשם ורחל סוד ה' שניה ויעקב סוד ו' המייחד לשתיהן.

גם כשתקח ה' הנשאר מתיבת "בתולה" ותצרף עם ראשי אותיות וסופי אותיות של המסכת עולה הכל יחד עם הכולל כמנין יעקב לאה רחל בלהה זלפה. דוק ותשכח. והכל בגימטריא כתר כמנין האותיות בעשרת דברות ראשונות שהמה נגד תרי"ג מצות ושבעה מצות דרבנן, הכל שמר יעקב ונשיו, וזהו שאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. ולא תימא שעבר ח"ו בנישואי שתי אחיות כי הכל היה בסוד ה', וכמו שכתבתי במסכת חגיגה ובכמה דוכתי. ולכן יש במסכת זו י"ג פרקים נגד י"ג שבטים שיצאו מהם בהתחלק יוסף לשנים. ובמה שכתבתי מיושב מה שהקשו התוס' הא דלא קתני "הבתולה וכו'", ולדידי ניחא מאוד לרמז כל מה שכתבתי.

(פה מבואר סוד משנה ראשונה)

ובזה נבא לביאור סוד משנה ראשונה (משנה, כתובות א, א), שידוע שכל כונתו של יעקב היה על רחל שהיא סוד מידת מלכות לתקן אותה ולייחד אותה עם תפארת שהוא סוד מידת יעקב. וידוע שסוד ששת ימי בראשית המה כנגד ששה ספירות חג"ת נה"י -- יום א' בחסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, יום ד' בנצח, יום ה' בהוד, יום ו' ביסוד. ולכך בתי דינין יושבין שני וחמישי שהמה ימי דין כנגד גבורה והוד, מה שאין כן שארי ימים.

נמצא שיעקב אבינו שהוא בסוד תפארת ישראל, כשאתה מונה הימים מלמעלה למטה הוא סוד יום ג', וכשאתה מונה מלמטה למעלה אלו הימים הוא סוד יום רביעי. ובזה מבואר דהתנא מתחיל ממטה למעלה -- "בתולה", היא השכינה הנקראת "גן" כידוע, ולכן כשתצרף השכינה גן עולה מכוון מנין בתולה. "נישאת ליום הרביעי" -- היינו תפארת שהוא יום הרביעי ממנה ולמעלה. ולסוד זה תיקנו חז"ל שתהא בתולה נישאת ברביעי בשבת, אף על פי שרביעי בשבת הוא בסוד נצח -- מכל מקום לרמז שכתבתי שתפארת הוא יום רביעי ממנה ולמעלה תיקנו יום רביעי.

ובזה אפשר ליישב הברייתא (כתובות ג, ב) "ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי בשבת ולא מיחו בידם חכמים, ובשני לא יכנוס וכו'". ולכאורה הדבר תמוה שנהגו מעצמן בשלישי בלי תקנות חכמים ולא מיחו בידם חכמים, ולמה בשני לא יכנוס. ודברי רבותינו חכמי הגמרא ידוע, אבל כל דבריהם נאמרים בסוד ורמז, שמה שנהגו בשלישי בזה לא עקרו כלל תקנת חכמים שבאמת מידת תפארת הוא יום שלישי בשבת כדכתבתי, אבל ביום שני לא יכנוס שאז נעקרה תקנת חכמים. ודוק.

ונחזור לדברי המשנה שאמרו בתולה נישאת ליום הרביעי לסוד הנ"ל לייחד מלכות בתפארת שהוא יום רביעי ממנה ממטה למעלה. אך מאן יימר שסוד ששת ימי השבוע המה כנגד ששה ספירות הקדושים חג"ת נה"י? לזה קאמר התנא "שפעמים בשבת בתי דינין יושבין, ביום השני וביום החמישי", ולמה באמת תיקון עזרא ימים אלו? אלא משום שהן כנגד גבורה והוד, קו הדין, מזה מוכח שפיר דששת ימי השבוע המה כנגד ששה ספירות חג"ת נה"י. נמצא שמידת תפארת הוא יום רביעי ממטה למעלה ולכך תיקנו שפיר בתולה נישאת ליום הרביעי. ובזה מיושב קושית הגמרא "ותינשא באחד בשבת?". וקל להבין.

ואין להקשות לדברי שעיקר תקנת חז"ל שבתולה נישאת ליום הרביעי הוא נלמד מנישואי יעקב, והלא מצינו בספר כונת אר"י שנשואי יעקב עם לאה היה בהכנסת שבת והביא כמה רמזים גדולים על פי הסוד. אני אומר שדברים אלו המה סיועה לדברי, שידוע שסוד לאה היא בסוד אימא עילאה שבת הגדול, לכך היה הנישואין שלה בשבת, אבל רחל שהיא בסוד מלכות וצריך להעלות אותה לבעלה שהוא בסוד תפארת ישראל באמת היה הנישואין שלה ביום ג' או ביום ד' כדכתבתי.

(פה מבואר על פי נגלה כמה מדר[שים] פרשת ויצא)

והואיל דאתי לידן סוד נשואי יעקב עם נשיו בכלל ובפרט אכתוב דבר נכון מה שאמרתי בנגלה במדרש רבה פרשת ויצא רק בקיצור נמרץ.

"כי בא השמש -- שמע קול של מלאכי השרת שאמרו אתא שמשא אתא שמשא כיבה השמש שלא בעונתה וכו' אותן שתי שעות ששקעו עבורו כו' ויקח מאבני המקום וכו' אמר: אבי אבא יצא ממנו פסולת, אבי יצא ממנו פסולת, אני אם יתאחו האבנים זו לזו יודע אני שלא יצא ממני פסולת וכו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' ר' לוי אמר תרכוסא של שלש רגלים הראו לו". ופירשו המפרשים כסא של ג' רגלים הראה לו לומר שהוא רגל שלישי במרכבה.

הנה במדרשים אלו הארכתי בדרושים שלי וכאן אכתוב בקיצור דרך הפשוט ויש בהם דקדוקים הרבה. חדא, למה באמת שקעה חמה שלא בעונתה? ועל טעם המבואר בגמרא ובמדרש "אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטור בלא לינה", שהוא היה רוצה לילך משם מיד, מיד שקעה חמה שלא בעונתה כדי שילין שם -- על זה קשה מאוד לפי הגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) כשיהב דעתו למיהדר למקום שהתפללו אבותיו קפצה לו ארעא, ויפגע במקום והתפלל. כד צלי בעי לחזור ולילך משם מיד שקעה חמה. אם כן קשה מאוד למה היה תחלה קפיצת הדרך מוטב היה שילך כדרכו ויגיע למקום בית המקדש קודם חשיכה ויתפלל שם וילין שם ממילא ושני ניסים קפיצת הארץ ושקיעת חמה שלא בעונתה היו לכאורה בחנם.

וגם מה מדקדק המדרש אותן שתי שעות לאשמועינן שהיתה השקיעה ב' שעות - מאי נפקא מינה אם היה פחות או יותר? וגם מה ביקשו מלאכי השרת שקראו אותו אז בשם "שמש" - הלא דבר הוא. וגם הסימן שעשה אם לא יצא ממנו פסולת גם כן לכאורה קשה. וגם מה שהראה לו בחלום כסא של ג' רגלים מה הראו לו בה עכשיו דוקא.

וכבר האריכו המפרשים בכל מדרשים אלו ולענ"ד נראה ליישב הכל בחדא מחתי בדרך פשוט, שכל מורא יעקב היה שלא יתלכלך באיזה חטא בבית לבן וכמו שכתב רש"י בפירוש הפסוק "ושמרני בדרך הזה וגו'", וידוע הגמרא מי שעבר עליו רוב שנותיו בלא חטא שוב אינו בא לידו חטא. ויעקב היה אז בן ע"ז שנים כידוע, וכל שנותיו היו קמ"ז. נמצא כבר עברו רוב שנותיו בקדושה ובטהרה שממעי אמו היה קדוש. ואם כן לא היה לו לירא שיכשל בחטא. אך בזוהר איתא שכל אחד מן האבות היה לו לחיות ק"פ שנה, אך נחסר לאברהם ה' שנים שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה כידוע, ויצחק חי באמת ק"פ שנה, וליעקב נחסר ל"ג שנה כמנין יחיה על שאמר (בראשית לא, לב) "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" ודיבור זה גרם שמתה רחל על ידו לכך נחסר משנותיו כמנין יחיה.

ובודאי דבר זה היה ידוע להם שכל אחד ראוי לחיות ק"פ שנה. ולענ"ד נראה טעם פשוט שידוע שהאבות המה בסוד ע"ב ס"ג מ"ה, וחיותן בא משמות הקדושים אלו, לכן היה ראוי לחיות כל אחד מהם ק"פ שנה כמנין ג' שמות אלו ע"ב ס"ג מ"ה, שכל אחד מהם כלול משלשתן. נמצא עדיין לא היו עברו רוב שנותיו של יעקב שהיה אז בן ע"ז שנה ולכך נתירא שלא יתלכלך בחטא בבית לבן.

לכן הראה לו הקב"ה אז ברמז ששקעה השמש שלא בעונתה שתי שעות, ושמע גם כן קולן של מלאכי השרת שקראו אותו "שמש", מזה הבין שדבר זה שקיעת החמה שלא בעונתה מרמז עליו שהוא ילך מן העולם קודם זמנו, וחשבון שתי שעות מבואר כשאתה מחלק ק"פ שנה לי"ב חלקים נגד י"ב שעות היום מגיע לכל חלק ט"ו שנה. נמצא כשיחסר משנותיו כמנין שתי שעות והיינו שלשים שנה כבר עברו רוב שנותיו. ואף שבאמת נחסר שלשה שנים יותר -- מכל מקום לא היה מהצורך להראות לו כיון דעיקר הכונה היה להראות לו שכבר עברו רוב שנותיו ואף אם יחסר לו רק כמנין ב' שעות דהיינו שלשים שנה גם כן כבר עברו רוב שנותיו ואין לו לירא מן החטא.

אך עכשיו נולד לו מורא חדשה שמא יהיה ח"ו בבניו פסולת ולכך יגוע בלא עתו כדי שלא יראה הדבר וכמו שאירע לאברהם שנחסר משנותיו ה' שנים מטעם זה שלא יראה בן בנו בתרבות רעה, לכן גם הוא מתירא מאוד בזה. ולכך עשה הסימן באבני המקום אם יתאחו זה לזה ידע נאמנה שלא יצא ממנו פסולת, וכן היה באמת שנתאחו האבנים והיו כולם לאחד. נמצא שגם מדבר זה לא יעלה מורא על ראשו. ועל שיוחסר לו משנותיו הראה לו בחלומו כסא של ג' רגלים ואתה הוא רגל שלישי ועדיין חסר רגל רביעי שהוא דוד דלית ליה שנים מגרמיה וצריך אתה להניח לו משנותיו כמו שמבואר בזוהר בכמה דוכתי ודבר זה עשה יעקב אבינו מרצונו הטוב ונתישבה דעתו בכל. ויותר אין להאריך בכאן ודוק ויונעם לך.

(פה מבואר משנה אחרונה הכל מעלין לא"י)

נחזור לענין שמסכת זו נתיסד על נישואי יעקב עם נשיו ובניו שהוליד. ובזה מבואר משנה אחרונה (משנה, כתובות יג, יא) "הכל מעלין לארץ ישראל וכו'" ופרש"י והר"ב את כל בני ביתו אדם כופה לעלות, ולשיטתי מבואר המשנה בטוב טעם, כשתחשוב ד' תיבות אלו הכל מעלין לארץ ישראל עם ד' כוללים תמצא כמנין יעקב אבינו את כל ביתו עם הכולל. והוצרך התנא לאשמועינן שאדם יכול לכופו את כל בני ביתו לעלות, ולא תימא מדמצינו ביעקב שהיה מרצה לנשיו בדברי פיוס וריצוי שיעלו אתו עמו כמבואר בפסוקים -- אלמא שאינו יכול לכופם. לכך אשמועינן דשאני הכא שהיה סכנה בדרך שידע שלבן ירדוף אחריהם לאבד את הכל כמו שהיה באמת והיכא שיש סכנת דרכים באמת אינו יכול לכופם כמבואר בתוס'. לכך הוכרח לדבר עמהן בטוב טעם ודעת ה' אשר הציל אותו בבית לבן שהחליף את משכרתי עשרת מונים וה' עוזרו -- הוא יציל אותם גם בדרך ממנו וסייעתו וכמו שהיה באמת. אבל בלאו הכי יכול לכוף אותם לעלות. זה פשוט לענ"ד.

(פה מבואר פסוקים פרשת ויצא)

אך שלא תקשה הא אין סומכין על הנס ובפרט היכא דשכיח היזקא -- לזה אפרש לך מקראי קודש דשם (בראשית ל"א, י"ד-ט"ז): "ותען רחל ולאה וגו'" עד "ויאכל גם אכל את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה". ועיין שם בפרש"י. ויש דקדוקים הרבה בפסוקים אלו, וביותר מאי "ועתה"? היאך נקשר זה עם הקודם?

ולדרכינו יתישבו בטוב טעם בהקדים מה שכתבתי בחידושים שלי על המשניות במס' ברכות פרק ה' משנה א' (משנה, ברכות ה, א) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו", וקאמר הגמרא לא שנו אלא מלך ישראל אבל למלך אוה"ע פוסק. וכבר הקשו האחרונים הא מצינו שם בגמרא מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום וכו'. וכתבתי שם מדקדוק התנא דמתניתין דמסמיך שני דינים אלו יחד "חסידים הראשונם וכו'" ואח"כ קאמר "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו", וקתני סתמא, ולא קאמר מלך ישראל, אלא בא להורות באמת לחסידים הראשונים יכולים לסמוך על הנס ואפילו למלך אוה"ע לא ישיבנו, וכמעשה דההוא חסיד. ובגמרא שם אשמועינן הדין לדידן יש חילוק בין מלך ישראל למלך אוה"ע אבל לחסידים ראשונים באמת אין חילוק דיכולים לסמוך על הנס.

ואל תשיבני ממשה ושמואל שלא היו סומכין על הנס -- ישבתי שם ואין כאן מקום להאריך. וידוע איזה חסיד? המתחסד בכל דבר, ועושה הכל לפנים משורת הדין על פי מידת חסד. ואין לך חסיד גדול יותר מיעקב אבינו שעשה הכל על פי מידת חסד, ובפרט מה שעשה נגד לבן. דעל פי הדין המציל מן הארי הרי הוא שלו, ויעקב אבינו הציל בזכותו צאן לבן מן הארי כמבואר במדרשים ואפילו הכי נתן הכל ללבן זולת מה שבא בשכרו.

ובזה מבואר הפסוקים בטוב טעם. "ויאכל גם אכל את כספינו" - שלפי הדין כי "כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו", היינו שהציל את הצאן מן הארי היה בזכותך, ואם כן שייך "לנו ולבנינו" על פי הדין, רק אתה מתנהג אפילו נגדו במידת חסד כמדתך, ואם כן יכול אתה לסמוך על הנס. "ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה", והקב"ה יצילנו מידו על פי הנס וכמו שהיה באמת. דוק ויונעם לך.

(פה מבואר על ש??? בברכות כהנים ג' ברגות ובהם ששים אותיות)

ועיקר ברכת נישואין המה ששה ברכות, לכך ברכם משה בברכת כהנים שהם ג' ברכות וכל אחת כלולה משתי ברכות כמבואר בש"ע א"ח סוף סימן קכ"ח. הרי ששה ברכות כדין ששה ברכות של נישואין.

אמנם כדי להבין בטוב טעם ודעת למה יש בברכות אלו ששים אותיות מלבד הטעמים הנאמרים במדרשות. וגם אלו ס' אותיות נחלקים לשלשה, בברכה ראשונה יש ט"ו אותיות, ובברכה שניה יש כ' אותיות, ובברכה שלישית יש כ"ה אותיות. וגם משמעות ספר חסידים הברכה שברכם עבור מלאכת המשכן ולא עבור הנישואין.

לכן נלע"ד כך: על פי מה שכתבתי שתחלת נדבת המשכן היה מחרת יום הכפורים וגמר מלאכת המשכן היה כ"ה בכסליו כידוע, אך ציוה הקב"ה היה שלא לגמור הקמתו ולחנכו עד ראש חדש ניסן מטעמים נסתרים וגלוים כמבואר במדרשים. וגם כבר כתבתי למעלה טעם למלאות קס"ז ימים על פי הטעם הנ"ל. אבל השלמת המלאכה בכל מכל כל היה בכ"ה בכסליו. נמצא שעשו מלאכתן בג' חדשים; רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. וכשתחשוב הימים מן מחרת יום הכפורים עד כ"ה כסליו ולא עד בכלל -- שכך הוא משמעות במדרשים שביום כ"ה כסליו היה ראוי להתחיל חנוכת המשכן ושילם לו הקב"ה לדורות שבו מתחיל ימי חנוכה, מכלל דנגמר המלאכה כ"ד כסליו -- נמצא יש ע"ג ימים כמנין חכמה. ואפשר ליתן רמז "בחכמה יבנה בית". אך ידוע שמלאכת המשכן לא היה דוחה שבת וי"ט. ולפי מה שכתבתי למעלה שמחרת יה"כ היה ביום רביעי בשבת נמצא היה ראשון של חג ושמיני עצרת ביום אחד בשבת.

ומעתה צא וחשוב בכמה ימים נגמר מלאכת המשכן -- בתשרי מן מחרת יה"כ עד כלות החודש המה כ' ימים, מזה נחסר ג' שבתות וב' ימים יום טוב, ראשון ושמיני של חג. נשאר בחדש תשרי ט"ו יום שעשו בהם מלאכה. וחודש חשון הוא כ"ט יום נחסר מהן ארבע שבתות. נשאר כ"ה יום. ובחדש כסליו כ"ד ימים נחסר מהן גם כן ד' ימים דהיינו ג' שבתות, שראש חדש כסליו היה אז ביום ד' לפי החשבון הנ"ל. נמצא שיום כ"ד בו היה בערב שבת. נמצא נחסר ג' שבתות ועוד יום אחד נתקבץ מן ההוספות של כל שבת ושבת שבכל שבת צריך להוסיף מחול על הקודש ב' שעות כמבואר בפוסקים. נמצא שבי"ב ימי שבתות וי"ט נתקבץ יום אחד שלם שלא עשו בו מלאכת המשכן. ויום זה אי אפשר לחשוב כי אם באחרונה בחדש כסליו שאז נשלם היום. נמצא נשאר מן כסליו כ' ימים שעשו בהם המלאכה. ובדרושים שלי פרשת ויקהל הארכתי בזה בס"ד.

נמצא נגמר כל מלאכת המשכן בששים יום והיו נחלקים לג' חלקים: בחדש תשרי ט"ו יום, בחדש חשון כ"ה יום, בחדש כסליו כ' יום. לכך ברכם משה בברכת כהנים ג' ברכות ובהם ס' אותיות כמנין הימים, והמה נחלקים במכוון כמנין החדשים. בברכה אחת ט"ו אותיות, ובברכה אחת כ' אותיות, ובברכה אחת כ"ה אותיות. ואין להקשות אם כן היה לו להקדים כ"ה אותיות שהמה נגד חשון מן כ' אותיות שהמה נגד כסליו -- זה אינו קושיא, דמעלין בקודש ולא מורידין. דוק היטיב.

(פה מבואר עוד טעם על שיש במסכת זו י"ג פרקים. פה מבואר המשנה סוף מס' בדרך רמז נפלא)

ועל פי זה מצאנו עוד טעם נכון על שיש במסכת זו י"ג פרקים כנגד י"ג יודין שיש בברכת כהנים, כנגד י"ג מידות הרחמים כידוע דרך כלל שסוד מס' זו על הקמת המשכן שהיו נישואי הקב"ה עם כנסת ישראל.

ובזה אפשר להבין חכמים וחדותם במשנה שבסוף המסכת (משנה, כתובות יג, יא) "נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל וכו'", ולכאורה תמוה למה מזכיר התנא דוקא קפוטקיא ולא איזה מקום אחר? הגם שבפירוש הרמב"ם כתב "וייחד אותה על דרך משל מפני שהיא קרובה לא"י" -- אין זה מספיק ליישב -- שכמה מדינות ומקומות יש שהמה קרובים לא"י.

אמנם לדרכינו רמז גדול רמז לנו רבינו הקדוש בכאן, והוא דמצינו במדרש רבה פרשת וישב מעשה חד בר נש אזיל לגבי ריב"ח ואמר לו חמית בחלמי שאקח ממון אבי מן קפודקיא. שאל לו ר' יוסי אזיל אביך לקפודקיא מן יומיה? אמר "לא". אמר לו ר"י זיל מני עשרים קורות בביתך ושם תמצא ממון אביך. וכן היה. וע"ש במתנות כהונה שהביא בשם הערוך שתיבת "קפודקיא" נחלק לשנים - קפ"ו המה קורות בלשון יון, ו-דקי"א המה עשרים. מזה הבין ריב"ח חלומו של זה.

ובזה תבין סוד משנה זו. ותחלה אגיד לך אף על פי שבמשנה נכתב קפוטקיא באות ט' ובמדרש איתא באות ד' -- הכל חד, דאותיות אלו מתחלפין - דטלנ"ת. נמצא גם קפוטקיא דמתניתין יכולני לפרש עשרים קורות, והיינו המשכן שהיה עשרים קרשים בארכו, והכתוב קורא אותן קרשים "קורות" כמו דכתיב (שה"ש א, יז) "קורות בתינו ארזים" ופרש"י שבח המשכן הוא זה, והרי במשכן לא היה קורות למעלה אלא היינו קרשים אלו.

וזהו סוד המשנה "נשא אשה בקפוטקיא" היינו הקב"ה שנשא את ישראל לאשה והנשואין היה במשכן היינו בקפוטקיא, "וגירשה בארץ ישראל" אף על פי שלא היה גירושין גמורים בין הקב"ה ובין ישראל -- מכל מקום היה כעין גרושין כמו שנכתב לקמן בע"ה במסכת גיטין.

ובזה מדוקדק מאוד לשון המשנה דלכאורה קשה למה קאמר המשנה דינים אלו בנתגרשה, הא רובה דרובה במסכת זו מיירי במת הבעל והיא באה לגבות הכתובה מיורשים אם כן היה לו לומר גם דינים אלו במשנה זו במת הבעל. אבל לדידי דקאי הרמז על ישראל ניחא מאוד, והנה כבר כתבתי כמה פעמים דודאי עיקר דיני המשנה המה כפשטן אבל הרמז תדרש מדנקט התנא קפוטקיא דוקא ולא איזה מקום אחר הסמוך לארץ ישראל. אלא ודאי דהתנא מרמז גם לנישואין וגרושין של ישראל. אבל לענין פרעון הכתובה אינם שוים, דלענין דין המשנה בשעת גרושין צריך לפרוע הכתובה שלה אבל לענין פרעון הכתובה של ישראל לא יהיה אלא לעתיד כשיבא משיח צדקינו.

ומצינו בילקוט סימן של"ו משל למלך שכעס על המטרונה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים ביקש להחזירה, אמרה יכפול כתובתי ואח"כ הוא מחזירני. כך אמר הקב"ה לישראל בסיני אמרתי לכם פעם אחת "אנכי" ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". הרי מבואר במדרש שהקב"ה יכפול להם הכתובה, הגם דמשמעות המדרש שהכפלה יהיה במה שיגלה להם סודות התורה כפלי כפלים ממה שגילה להם בסיני -- מכל מקום אומר אני שגם נתינת הכתוב יהיה בהכפלה ממש.

ובזה אפשר לפרש פלוגתת חכמים ורשב"ג במשנתינו. דחכמים סבירא להו דפרעון הכתובה הוא במקום הגרושין, כך לעתיד יהיה הכפל הכל בירושלים ובארץ ישראל שמשם נתגרשו ולכך יהיו לעתיד שלשה ירושלים וגבהו של כל אחד ואחד שלשים דיורין כמו שמבואר בבתרא פרק הספינה והבאתי במסכת עירובין דברים נאים בזה. וגם ארץ ישראל יהיה מרחיב והולך כמבואר במדרשים. והכל יהיה בתורת הכפלת הכתובה.

ורשב"ג סובר נותן לה ממעות קפוטקיא, היינו מקום דנישואין, סבירא ליה שגם המשכן עצמו הנקרא קפוטקיא יוחזר להם לעתיד וכמו שאמרו חז"ל ביומא ובסוכה בפסוק "עשרים קרשים עומדים. מאי עומדים? שעומדים לעולם ולעולמי עולמים", והיינו שיוחזר להם לעתיד המשכן עצמו ברוב הוד והדר בבי"א.

ובזה אפשר ליישב גם הסיום מסכת בגמרא במאמר (כתובות קיא, א) "עתידין אילני סרק שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו וגו'", ועיין במהרש"א והכל יהיה מטעם הכפלת הכתובה. ורמז לדבר שד' תיבות אלו כי עץ נשא פריו המה בגימטריא כמנין כתובות ג'. שב' פעמים היה גרושין לישראל -- ממקדש ראשון וממקדש שני, מגיע להם ב' כתובות, ומצד הכפלה יתן להם ג' כתובות. ולכך יהיה לעתיד ג' ירושלים. ולכך נקראת המסכתא כתובות בלשון רבים. ודוק ויונעם לך.