מעשה רוקח על המשנה/חולין
מסכת חולין עריכה
- (פה מבואר טעם סמיכות מסכת חולין לזבחים ומנחות)
במסכת זו יש י"ב פרקים, והתחלת אותיות עולים תקס"ז וסופי אותיות עולים תתק"כב -- כל זה צריך טעם ודעת. וגם על הסדר שסידר מסכת זו אחר זבחים מנחות. ומה שכתב הרמב"ם בזה הוא דוחק.
ולענ"ד נראה פשוט הטעם שהלך בזה אחר סדר פרשיות ויקרא צו שמיני כולם מדברים בסדר הקרבנות ומנחות ובסוף שמיני נאמר להם פרשיות מאכלות אסורות המבואר הכל במסכת זו. וגם שם בסוף הסדר מסיים (ויקרא יא, מז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו'" ודרשינן בתורת כהנים והובא בפרש"י דפירוש הפסוק הוא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. וגם סוף הפסוק "ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" דרשינן בין שנולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה. לכך סידר במסכת זו י"ב פרקים כנגד י"ב אותיות מאכלות אסורות, שכל יסוד המסכת מדבר בזה.
- (פה מבואר כמה טעמים על מנין הפרקים וחשבון האותיות על פי רמז ודין)
ובהצטרף התחלת אותיות וסופי אותיות עולים אלף תפ"ט 1,489 כמנין להבדיל מן מאכל אסור תתק"ס במכוון, שכבר ידעת שכל האיסורים בטלים ברוב או בששים, ובריה אסורה שנתערבה בהיתר אינה בטלה אלא בתתק"ס כאשר כתבתי בזה במסכת תרומה. ושארי איסורים שאינם בטלים כלל לא נתבארו במסכת זו.
או להיפך שבא להורות שאף בתתק"ס אינה בטלה וזהו להבדיל מן מאכל אסור תתק"ס. ואנן לא פסקינן כירושלמי בזה אלא דבריה אינה בטלה כלל כמבואר בדברי הרב בפרק גיד הנשה ובטור ושו"ע יורה דעה סימן קו"ף. וזה יותר נראה והחשבון מכוון מאוד.
ועוד תמצא בחשבון האותיות מבוארים כמה דינים. התחלת אותיות תקס"ז עם הכולל כמנין אלו דיני שחיטה בדיקה עם התיבות. וגם חשבון תקס"ז עולה כמנין הזאב והארי דורסין במכוון. ואפשר שבא לרמז כדעת הרא"ש וסייעתיה שדוקא שנים אלו דורסין בבהמה כמשמעות המשנה שם אבל לא חיות טמאות אחרות אפילו דוב שכול ונמר עז אין להם דריסה.
ובהצטרף התחלת וסופי האותיות עולה כמנין זה הכלל בסג"ר ושב שמעתי (חולין מב, א), ועיין בריש אלו טרפות. נמצא שבחשבון האותיות רימז רבינו הקדוש כמעט רוב הדינים שבמסכתא.
- (פה מבואר עוד טעם על פי רמז וסוד)
אמנם בדרך רמז וסוד נראה דרבינו הקדוש רימז לנו הא דאמרו חז"ל בזמן שבית המקדש היה קיים המזבח היה מכפר עלינו בהקרבת הקרבנות ומנחות חובה ונדבה, ועכשיו שאין לנו בית המקדש -- שלחן של אדם מכפר עליו. והיינו כשאוכל בקדושה ולא יהיה באכילה שום איסור, אז השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן. וכבר האריכו בזה בספר של"ה דף פ' באריכות ובשארי ספרים.
ובזה יבואר לאחר מסכתות זבחים מנחות סידר מסכת חולין להורות זה, שתיבת חולין המה ממש אותיות שולחן בהתחלף היו"ד לשי"ן בא"ב דאלב"ם כידוע, ולכך יש בה י"ב פרקים כנגד י"ב אותיות שלחן מכפר עליו. ואל תתמה שאני חושב לפעמים "שולחן" מלא ולפעמים חסר דשתיהן אמת על פי הסוד. דכבר כתבתי למעלה שהשלחן היה בסוד מידת מלכות והיא השכינה, וקודם שמקבלת השפע מן ו' היא חסר ו', אבל אחר שמקבלת השפע מן ששה קצוות היא בסוד שולחן מלא.
ולכן סופי אותיות עולים תתקכ"ב עולה כמנין שלחן עם הלחם מכפר עם הכולל. דוק ותשכח. ולכן מבואר במסכתא זו כל דיני מאכלות אסורות שלא יהיה בשולחנו שום דבר אסור ואז מכפר עליו. והתחלת אותיות תקס"ז עולה כמנין אכילתו ק' במכוון, אות ק' מורה על קרבן כדאיתא במשנה י"א פרק ד' דמעשר שני. ולכן מתחיל המסכתא (משנה, חולין א, א) "הכל שוחטין" עולה עם הכולל שולחן אדם. ואיתא בגמרא דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי -- גם כן מבואר ברמז זה, כשאכילה שעל השולחן הוא בקדושה -- "כקודש דמי", שדומה לקרבן. וכבר ידעת סוד אכילה עולה אדני עם הכולל. וסוד מאכל עולה שני שמות הוי"ה אדני בשילוב כמו הקרבן.
ולכן יזהר כל אדם שיהיה אכילתו בכונה רצויה שיהא בו כח לעבודת השם ב"ה ולא למלאות תאותו. וכבר האריכו בכל ספרי המוסר בזה אך שרוב העולם סוברים שדבר זה הוא מצד חסידות ולא מעיקר הדין -- לכן הוריתי באצבע שרבינו הקדוש ביאר כל זה בעיקר המשנה.
- (פה מבואר עוד טעם על פי מאמר מזוהר)
והנה אעתיק לך מאמר מהזוהר באריכות קצת ותמצא ענין נפלא, וזה לשונו הקדוש בפר' שמיני בפרשה זו: (ח"ג מא, א) "רבי אבא פתח ואמר מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וגו' מי האיש החפץ חיים - מאן חיים, אלין חיים דאקרון עלמא דאתי וחיים תמן שריין וכו', אוהב ימים לראות טוב - מאן ימים, דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עלאין דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי על הארץ ודאי, מאן דבעי למהוי ליה חיים דלעילא ומאן דבעי יומין לאתדבקא בהו ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא וכו'". וע"ש לשונו הקדוש באריכות.
ותמצית הדברים שר' אבא דרש הפסוק (תהלים לד, יג) "מי האיש החפץ חיים" היינו חיים דלעילא דאינון עלמא דאתי, "אוהב ימים לראות טוב" היינו ימים דלעילא דאקרון ימי השמים על הארץ, ובמה זוכה לכל זה -- בשומר פיו ולשונו ממאכלות אסורות. ובזה מבואר דרבינו הקדוש רימז כל דברי המאמר במסכת זו שמבאר בה כל דיני מאכלות אסורות. לכן העמיד י"ב פרקים והתחלת אותיות וסופי אותיות עולים אלף תפ"ט 1,489, עם י"ב כוללים מי"ב פרקים --עולה אלף תק"א 1,501 כמנין חיים עלמא דאתי ימי השמים על הארץ עם האותיות במכוון. דוק ותשכח דבר נפלא. הרי מבואר בהדיא מי שמשמר את פיו ממאכלות אסורות המבוארים במסכת זו זוכה בכל זה המרומז במנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף וכדברי הזוהר הקדוש. ודוק היטב.
- (פה מבואר המשנה וגמרא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בדרך נפלא)
ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, חולין ג, ז) "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת" ובגמרא (חולין סו, ב) (נדה נא, ב) תנן התם במסכת נדה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוא דג טהור, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא דג טמא". "מכדי אנן אקשקשת סמכינן לכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר וכו' א"ר אבהו וכן תנא דבי ר"י יגדיל תורה ויאדיר".
דברים אלו תמוהים. ודאי מצינו כמה פעמים בש"ס מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב להו קרא, והכי נמי יש לפרש על דרך זה -- מכל מקום האי לישנא דאמר ר' אבהו לא מצינו בכל הש"ס, וכי להגדיל התורה יכתוב בה דברים יתירים? חס מלומר כן. אלא ודאי דברי ר' אבהו הם דרך רמז וסוד. ועוד שם בסוף הפרק (חולין סז, ב) "תניא ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים - אלו קשקשים שבו, תחתיו חדודי חרש - אלו סנפירין שפורח בהן", וע"ש בפרש"י. והוא תמוה - מאי אתי לאשמעינן? שהוא דג טהור? פשיטא - הרי הוא מזומן לסעודת הצדיקים לעתיד לבא. ומה שכתב מהרש"א הוא דוחק גדול.
ואקדים לך דברי רעיא מהימנא סוף פרשת שמיני (ח"ג מב, א) "דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותם -- הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו, מה נוני ימא חיותן בימא אף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא ואי אתפרשן מינה מיד מתים וכו'". הרי מבואר בהדיא שתלמידי חכמים דומים לדגים ונקראים דגים.
וכבר כתבתי בסיום מסכת נזיר ביאור הגמרא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" שאינם נקראים תלמידי חכמים אלא מי שלימודו הוא לשמה לעשות יחוד יסוד ומלכות. וזהו פירוש "תלמידי חכמים מרבים שלום", היינו יסוד, "בעולם" -- היינו מלכות כידוע. אבל מי שלומד שלא לשמה אף שיש לו שכר דמתוך שלא לשמה בא לשמה -- מכל מקום אינם נקראים בשם "תלמידי חכמים" שיהא נקרא בשם "דג טהור" אלא כשלומד לשמה לשם יחוד יסוד ומלכות. ולכך תלמידי חכמים הם בסוד מידות נצח הוד שהם מרבים שלום בעולם.
ובזה מבואר שהתורה הקדושה מרמז כל זה במה שכתבה בסימני דגים טהורים סנפיר וקשקשת, דכשתחשוב תלמידי חכמים נצח הוד מרבים שלום בעולם תמצא מנין אלף תקצ"א 1,591, ועם אותיות מן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם והכולל הוא מכוון כמנין סנפיר וקשקשת עם האותיות[1]. דוק ותשכח. נמצא מבואר בהדיא שאין נקרא בשם "תלמיד חכם" שהוא דומה לדג טהור שיש לו סנפיר וקשקשת אלא כשלומד לשמה להרבות שלום בעולם.
וזהו כונת ר"י בן דורמסקית "לויתן דג טהור הוא שנאמר וכו'", כלומר שהכתוב משבחו שיש לו קשקשת וסנפיר, וידוע דסוד לויתן הוא יסוד המייחד תפארת ומלכות, לכך כל תלמיד חכם שהוא דומה ללויתן הוא דג טהור לענין שאין צריך שחיטה אלא באסיפה בעלמא סגי ליה. אבל מי שאינו לומד לשם שמים אינו בכלל זה. וזהו גם כן כונת ר' אבהו "יגדיל תורה ויאדיר", כלומר שהתורה בא להורות על תלמיד חכם שיהא לימודו לשם שמים להגדיל התורה ולהאדירה ולא לכונה אחרת. ודוק היטב ויונעם לך.
- (פה מבואר בדרך דרש סיום המסכתא במשנה וגמרא באריכות)
נחזור לענין שכתבתי למעלה שהתחלת אותיות וסופי אותיות עולים כמנין חיים עלמא דאתי ימי השמים על הארץ[2], ובא להורות שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בעלמא דאתי. ובזה אבאר לך סיום המסכתא בכמה דברים טובים.
במשנה (משנה, חולין יב, ה) "לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות שבתורה". וצריך להבין מאי קישור יש לדברי התנא הא דקאמר "ומה אם וכו'" למה שקדם? ובגמרא איתא (חולין קמב, א) "תניא ר' יעקב אומר אין לך מצוה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה וכו'", כלומר דר' יעקב פליג אמתניתין דידן וכן אמתניתין פרק קמא דפאה דתני (משנה, פאה א, א) "אלו דברים שאדם אוכל פורותיהן בעולם הזה", אבל ר' יעקב סובר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל רק הכל בעלמא דאתי. ולכאורה קשה לתנא דמתניתין דהא ר' יעקב מעשה חזא שזה קיים מצות כיבוד ומצות שילוח הקן ובחזירתו נפל ומת והיכן אריכות ימיו של זה וטובתו של זה, אלא ודאי מוכח שקאי הכל לעולם הבא שכולו טוב וכולו ארוך.
וניישב גם המשנה בברכות (משנה, ברכות ה, ג) ובמגילה (משנה, מגילה ד, ט) "האומר על קן צפור יגיע רחמיך וכו' משתקין אותו", ומפרש בגמרא דפליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. וכבר תמהו בזה כל גדולי המפרשים דמה בכך עושה מדותיו של הקב"ה רחמים עד שיהא משתקין אותו מכח זה, הלא באמת אנו מבקשים בכל יום בי"ג מדות רחמים שלו וכל מצות מתנות כהונה ולויה ומ"ע -- הכל הוא על פי מידות חסד ורחמים שלו.
ונלע"ד ליישב בטוב טעם דתנא דמתניתין בברכות ובפאה ובחולין הכל יהיה בשיטה אחת, דבגמרא דקידושין סוף פרק א' (דף מ.) מקשה על תנא דפאה דחשיב כיבוד אב במצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה משום דכתיב ביה (דברים ה, טו) "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" וליחשב נמי שילוח הקן דכתיב בה נמי (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים". ומשני משום דבמצות שילוח הקן הוא רק טוב לשמים ולא לבריות, לכן אין לו שכר בעולם הזה, אבל באינך מצות דקחשיב התנא הוא טוב לשמים ולבריות ולכך יש לו שכר הפירות בעולם הזה. כך הוא שיטת המשנה והגמרא.
אבל בזוהר ובתיקונים מבואר שעל ידי מצות שילוח הקן מתעורר רחמים גדולים בעולם שהאם צועקת על בניה שלקחו ממנה ומכח זה מתעוררין מלאכי רחמים לבקש רחמים לפני הקב"ה על כל אינון דמתנודדין מאתר לאתר ועל כלל גלות ישראל. ומכח זה מתעורר רחמים גדולים בעולם ואם כן אי אמרינן דבכיבוד ובשארי מצות דחשיב התנא יש שכר פירות בעולם הזה אם כן גם בשילוח הקן נמי ראוי להיות שכר פירות בעולם הזה דהא במצוה זו נמי הוא טוב לשמים ולבריות שבא מכחו רחמים גדולים לבריות.
ובאמת ר' יעקב מעשה חזא שזה קיים מצות שילוח הקן ובחזירתו נפל ומת. בשלמא ממצות כיבוד שקיים -- זה לא היה קשה דהא מבואר בגמרא "איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו", אבל זה שקיים דיבורו של אביו והלך להביא לו גוזלות עדיין לא נקרא רק הכשר מצוה כמו שמבואר בתוס' ביבמות (יבמות ו, א) בשיטה דעליה בד"ה מה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה יעו"ש, והשכר "למען יאריכון ימיך" לא קאי אלא מי שכבר קיים המצוה גופה ולא על מי שקיים רק הכשר מצוה. אבל משילוח הקן שזה קיים בפועל היה קשה לר' יעקב היכן אריכות ימים של זה. ומזה הוכיח שקאי הכל לעולם הבא.
וכל זה לשיטת הזוהר דבשילוח הקן נמי הוא טוב לבריות שמתעורר רחמים בעולם. אבל לשיטת הגמרא דבשילוח הקן לא הוי רק טוב לשמים ולא לבריות ולכך אין שכרו בעולם הזה ואם כן שפיר יש לומר דבכיבוד אב וכיוצא בו שהוא טוב לשמים ולבריות יש לו שכר פירות בעולם הזה. וזהו שיטת תנא דמתניתין דפאה.
ואיתא בגמרא דאחר כי האי מעשה חזי ומכח זה יצא לתרבות רעה. ובזה מבואר המשנה בברכות ובמגילה "האומר על קן צפור יגיע רחמיך חוס ורחם עלינו" -- מוכרח דסבירא ליה כשיטת הזוהר שמכח מצוה זו מתעורר רחמים בעולם לכך חוס ורחם עלינו ואם כן לתנא דמתניתין דסבירא ליה בכיבוד יש שכר בעולם הזה ואם כן גם בשילוח הקן נמי ראוי לו להיות שכר בעולם הזה ובאמת ר' יעקב מעשה חזא שבחזרתו נפל ומת אם כן יכול לבוא לידי כפירה ח"ו כמו שאירע לאחר, לכך משתקין אותו בודאי. ודוק היטב.
ובזה נבא לביאור משנתינו "לא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע", ואיתא בגמרא (דף קמא.) הטעם משום דכתיב שלח תשלח אפילו לדבר מצוה. ומקשה טעמא דכתב שלח תשלח הא לאו הכי הוה אמינא דדחי אמאי, הרי עשה ועשה הוא ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. ומשני משום דבעשה דמצורע משים שלום בין איש לאשתו. מהו דתימא ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשילוח הקן. קמ"ל. והובא בתי"ט.[3]
ואומר אני דזו הסברא קאי שפיר לשיטת התנא דברכות ודפאה דסבירא להו דבשילוח הקן ליכא טוב לבריות. אבל לשיטת הזוהר דעל ידי מצות שילוח הקן מתעורר רחמים גדולים על כל המתנודדין מאתר לאתר, ובודאי הקב"ה במידת רחמים שלו מרחם על הרבה והרבה אנשים שישובו לביתם, ואם כן על ידי מצות שילוח הקן נעשה שלום בין הרבה אנשים לנשים, ואם כן יקשה הפסוק תשלח למה לי.
אלא ודאי התנא דמשנה אזיל לשיטתיה דלא חשיב בפאה מצות שילוח הקן בהדי אינך שאוכל פירותיהן בעולם הזה משום דסבירא ליה דגבי שילוח הקן לא הוי טוב לבריות דלא כשיטת הזוהר. לכן איצטריך כאן לאשמעינן דלא ידחה עשה דמצורע את עשה דשילוח הקן. ומוכיח סברתו דגבי שילוח הקן אינו אוכל פירותיהן בעולם הזה. מסיים "ומה אם מצוה קלה נאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה", ואם כן יקשה גבי כיבוד אב שהוא מצוה חמורה שבחמורות למה לי למכתב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, הרי ילפינן בק"ו מן שילוח הקן, אלא ודאי דהתורה אתי להורות דגבי שילוח הקן ליכא שכר בעולם הזה רק בעולם הבא ולכך כתיב הכל בחד -- "למען ייטב לך והארכת ימים", אבל בכיבוד אב יש שכר בעולם הזה ובעולם הבא לכך פלגינהו בתרתי -- "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". ודוק. ובדרושים שלי בע"ה הארכתי הרבה וכאן אין מקום להאריך יותר.
- (פה מבואר רמזים נפלאים בג' פרקים אחרונים)
עוד אכתוב לך רמזים נפלאים שג' פרקים אחרונים -- הזרוע ראשית שלוח -- ראשי תיבות שרה. וכשתחשוב הראשי תיבות שרה וג' כוללים עם סופי אותיות מן ג' פרקים אלו, תו"ה, תמצא כמנין קיים אברהם ושרה. ואפשר שהתנא בא לרמוז ששרה התאמצה במצות אלו יותר מאברהם לכך הזכיר שמה בפירוש בראשי האותיות.
והנה הזרוע והלחיים והקבה מצינו בפירוש שקיים אברהם שלכך האכיל למלאכים ג' לשונות כי הלשון המיטב[4] שבמתנות כהונה וכאן היה מיכאל שהוא כהן גדול למעלה וזיכה גם לגבריאל ורפאל מחלקו. וכשתחשוב ג' תיבות הזרוע הלחיים הקבה עם ג' כוללים תמצא מכוון כמנין שרה עם הכולל. וגם ב' תיבות שלוח הקן עם האותיות עולה כמנין שרה עם הכולל.
ומזה זכתה לבן יצחק שכן מבואר במדרש רבה (דברים רבה ו, ו) "שלח תשלח את האם. ומה שכר נוטל? ואת הבנים תקח לך" - שזוכה לבנים. ואפשר שמזה הטעם אמרה תורה "כי יקרא -- פרט למזומן", שאי לאו כן כל עקר ועקרה יקיימו מצוה זו כדי שיזכו לבנים.
וגם ראשית הגז עולה במכוון כמנין קיימו אברהם ושרה עם הכולל. דוק ותשכח כל זה במכוון. ואפשר שמכח מצוה זו זכו שניהן לאות ה', שמצוה זו נוהגת דוקא בחמשה צאן כבית הלל ומזה זכו לזרע כשר בסוד (בראשית מז, כג) "הא לכם זרע".
ואפשר שזהו גם כן סוד הפסוק (בראשית כג, א) "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", שכבר דקדקו למה נאמר "שנה" בכל פרט ופרט. וגם למה נכתב גבי "ושבע שנים". ודברי הזוהר הקדוש ידועים בזה על פי רמז וסוד (זהר פר' חיי שרה). ולדברי אלה תמצא רמז מופלא כשתחשוב ששה תיבות אלו מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים תמצא קיימה ז' אלו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז ושלוח הקן. ואף על פי ששורש שלהם הוא רק ג' מצות -- מכל מקום הואיל דיש בהם ז' תיבות מרומז קיימה ז' אלו. ולכך נכתב גבי "ושבע שנים" לשון מרובה כנגד שבע אלו. דוק ותשכח.
ולא תימא שתיבת "אלו" בא למעט שארי מצות שלא קיימם אלא אפילו אלו שאין דרך הנשים לטרוח במצות אלו מכל מקום קיימה אותן ומכל שכן שארי מצות. וזכות אבות יעמוד לנו שנזכה לגאולה בבי"א.
- ^ דהיינו שמגיעים לשניהם למספר 1,617 -- ויקיעורך
- ^ כוונתו עם האותיות שעולה 1,501, אלף תק"א כנז"ל -- ויקיעורך
- ^ כאן הכנסתי מילים אלו והובא בתי"ט כסיום המילים והכנסתי נקודה כסוף משפט. אולם בדפוס הוצג כתחילת המילים הבאים של "ואומר אני". מכיון שלא מצאתי דברים אלו בפירוש התוי"ט לכן שיניתי והגהתי כמצב הנוכחי -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי, ובדפוס כתוב "המטיב" -- ויקיעורך