פתיחת התפריט הראשי

מעשה רוקח על המשנה/גיטין

מסכת גיטיןעריכה

במסכת זו יש ט' פרקים. והתחלת האותיות עולים צ"ה וסופי האותיות עולים תשס"ז, וצריך טעם ודעת.

וגם על שסידר במסכת זו כל הדברים שתיקנו מפני תיקון העולם. וכשתמנה תמצא י"ג פעמים נזכר "מפני תיקון העולם". וגם בפרק ה' תני (משנה, גיטין ה) "ואלו דברים מפני דרכי שלום" ואין להם שום שייכות במסכת זו. ותמצא עשרה פעמים נזכר "מפני דרכי שלום" -- כל זה צריך טעם.

וגם למה נקרא "גט"? וגם למה כותבין י"ב שורות. וכבר ידוע דברי רבותינו בעלי התוס' בזה (דף ב.). וגם למה מתחיל המסכת בדין (משנה, גיטין א, א) "המביא גט ממדינת הים וכו'" - תחלה היה לו לשנות דיני כתיבת הגט וכל תקוניו ואח"כ דינים אלו, המוליך והמביא. ועוד כמה דקדוקים.

וליישב כל זה בס"ד אני אומר שרבינו הקדוש סידר יסוד מס' זו על כנסת ישראל שנתגרשו בעונותיהן ב' פעמים ממקדש ראשון וממקדש שני. ולכן יסדו חז"ל במסכת זו מעשה החורבן. וגם בפרק קמא (דף ז.) "הסר המצנפת והרם העטרה" שקאי על החורבן. וגם בפרק בתרא (דף פח.) "לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו שבעה בתי דינין ע"א". וגם דרש "ונושנתם" -- כל זה מורה בפירוש שיסוד מסכת זו קאי על שתי חורבנות שנתגרשו בעונותיהן.

ובזה מבואר שהעמיד התחלת אותיות עולים צ"ה וסופי אותיות תשס"ז -- בהצטרפם יחד עולים תתס"ב -- הרי מנין תתנ"ב, וי' היתירה כנגד מנין האותיות ואבדתם מהרה שעל זה קאי הדרש (דף פח.) "ש"מ מהרה דמרא עלמא תתנ"ב שנה".

וכשתחשוב סופי האותיות לבדו תמצא מכוון תי"ב שנ"ה, שלפי החשבון תתנ"ב היה ראוי לעמוד בית ראשון תי"ב שנה כמנין בית, אך הקב"ה עשה צדקה שהקדים החורבן ב' שנה ולא עמד אלא ת"י שנה כידוע.

והנה ידוע גמרא דבבא בתרא (בבא בתרא יד, ב) "שמנה ספרי נביאים הם: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, תרי עשר". ואף שבגמרא סידרן ירמיה יחזקאל ישעיה ומטעם המבואר דמסמיך חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא -- מכל מקום כתבתי אותן כפי המורגל עכשיו בכל הדפוסים שמקדימים ישעיה, ולית נפקותא בזה לענין הדברים שאכתוב.

וגם לפי הגמרא לא נקראו נביאים אחרונים אלא חגי זכריה מלאכי שהיו בתחלת בית שני בתוך אנשי כה"ג אבל כל הנביאים היו בבית ראשון וירמיה היה בשעת החורבן ויחזקאל היה עיקר נבואתו בגולה בין גלות יכניה לגלות צדקיה ושלח נבואותיו מן הגולה לירושלים, וגם ירמיה שלח נבואותיו מירושלים להגולה כמבואר כל זה בספריהם -- הנה המורגל עכשיו בכל העולם קוראים לד' ספרים יהושע שופטים שמואל מלכים "נביאים ראשונים", וד' ספרים ישעיה ירמיה יחזקאל תרי עשר קוראים "נביאים אחרונים".

וידוע שבד' ספרים אלו -- ישעיה ירמיה יחזקאל תרי עשר -- רוב הנבואות שבהם היו תוכחות והתראות על החורבן. ואף שבגמרא קאמר ישעיה כולה נחמתא -- כבר כתב המהרש"א דכולה לאו דוקא אלא רובה וכידוע מספרו. וכן אמר שלכך מתחיל ספר ישעיה "חזון" שהוא נוטריקון ח'צי ז'עם וח'צי נ'חמה. הרי שכל הנביאים התנבאו על גרושין אלו שיתגרשו בעונותיהן מבית המקדש ומכל ארץ ישראל חוץ מחגי זכריה מלאכי שהמה היו בבית שני.

(פה מבואר טעם נפלא על קריאת שם גט ועל שכותבין י"ב שורות)

ובזה נבא לביאור שלכך נקרא גט להורות על גרושין אלו, אות ג' מרמז על ג' נביאים אלו -- ישעיה ירמיה יחזקאל, ואות ט' מרמז על ט' נביאים מן תרי עשר התנבאו כולם על גט זה. ואף שלכאורה נבואת יונה לא היה אלא על נינוה כמבואר -- מכל מקום היה הנבואה שלו מגיע לישראל שילמדו ק"ו ולכך ברח יונה מנבואה זו שהיה אומר הגוים יעשו תשובה וישראל היו קשים מלעשות תשובה ויהיה חרון אף גדול עליהם כידוע. הגה: גם בנבואת עובדיה נזכר גלות ישראל.

ולכך חלקן. אות ג' דמרמז על ג' נביאים כל אחד הוא ספר בפני עצמו, אבל אות ט' דמרמז על ט' נביאים כולם הם ספר אחד ולכך כותבין י"ב שורות בגט לרמז על י"ב נביאים שכולם התנבאו על גרושין של ישראל. וגם כנגד י"ב שורות שיש בין ד' ספרים אלו ישעיה ירמיה יחזקאל תרי עשר, שבין כל ספר וספר מניחן חלק ארבע שיטות כמבואר בגמרא ובפוסקים וכעין הטעם המבואר בתוספות. ודוק.

ולגירסת הרמב"ם והטור יורה דעה סי' רפ"ג שגורסין בגמרא בין כל ספר שבנביאים רק ג' שורות חלק ולא כגירסא שלפנינו בגמרא -- מכל מקום יש ליישב דברי בטוב טעם שגם ההפסק שבין ספר מלכים לספר ישעיה יחשב, שספר מלכים סופא חורבנא כדאיתא בגמרא, אם כן יש כאן ה' ספרים שמבואר בהם הגלות והחורבן וביניהם ד' אוירין שבכל אויר ג' שיטות -- הרי י"ב שיטות. ולגירסא שלפנינו לא יחשב ספר מלכים בהדייהו ואם כן יש ד' ספרים וביניהם ג' אוירים שבכל אויר ד' שיטות חלק -- הרי י"ב שיטין.

(פה מבואר יישוב ב' פסוקים המכחישין זה את זה)

ובזה נבא ליישב מה שהוקשו המפרשים וגם במדרשים ישעיה אמר (ישעיהו נ, א) "איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" וירמיה אמר (ירמיהו ג, ח) "ואתן את ספר כריתותיה אליה". ועיין באבן עזרא ורד"ק שם בישעיה סימן נ' ובספר כלי פז מה שכתבו בזה.

ולענ"ד יבואר באופן זה דאיתא בגמרא דף י"ט ע"ב "אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך מגורשת - חיישינן שמא במי מילין כתבו" ונבלע הכתב. ומסיק שם הגמרא דמגורשת מספק. וכן פסק בש"ע הלכות גיטין סי' קל"ה דמגורשת מספק והויא ספק גרושה. כן היה הענין בכאן, שהגירושין היו על ידי נייר חלק שבין הספרים הללו ולכך הם י"ב שיטין כדכתבתי, וכאשר יאמרו ישראל "אשה שגירשה בעלה כלום יש עליה", כלומר כמבואר בחלק (סנהדרין קה, א), שבאו בטענה זו, אמר להם הנביא "איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", שלא היו יוכל להראות שום דבר שהרי לא גירשם אלא בנייר חלק. ודרך כלל הוא שאם יעשו תשובה [י]עקרו הגרושין מעיקרא כמאן דליתנהו, שלכך היו הגרושין מעיקרא בנייר חלק לכונה זו.

(פה מבואר ביאור מדרש רבה פרשת תולדות)

ואפשר שזה כונת המדרש רבה פרשת תולדות "שאל הגמון אחד לחד וכו' מי יתפוס המלכות אחרינו נטל נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשר", וכבר דיברו בזה כל המפרשים וכי לא היה יכול לומר פסוק זה בעל פה ואטרוחי בכדי למה לו? גם מה מדקדק המדרש שנטל נייר חלק, פשיטא כיון שרצה לכתוב עליו בודאי יהיה הנייר חלק בלי כתיבה? ולדרכינו יובן מאוד דודאי גם ההגמון ידע שהמלכות מגיע ליעקב אחר שיפול עשו כמו דכתיב "ולאום מלאום יאמץ", כשזה נופל זה קם. אך בא לקנתר אותו מאחר שכבר היה גרושין גמורים בין הקב"ה ובין ישראל כלום יש להם תקנה לשוב אליו עוד, וכמו בעו"ה עד היום הזה האומות מחרפין אותנו בזה. לכן השיב לו תשובת נוצחת ולקח נייר חלק להורות לו שהגרושין היה בנייר חלק וכשיעשו תשובה נתבטל הגרושין מעיקרא והם ישובו אליו והוא ישיב אליהם ויתקיימו כל הבטחות ונחמות בבי"א.

(פה מבואר ביאור משנה אחרונה במס' על דרך רמז)

ובמה שכתבנו שכל הנביאים דיברו בבית הראשון וחגי זכריה מלאכי היו בבית שני, בזה נבא לבאר משנה וגמרא בסוף מסכתא קודם שנבא לבאר כל דקדוקים שהתחלנו. וזה לשון המשנה (משנה, גיטין ט, י) "בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו", דבית הלל דרשי 'או ערוה או דבר'. וצריכי תרוייהו וכו' (דף צ.). ובסיום הגמרא מביא פסוקי מלאכי (מלאכי ב, טז) "כי שנא שלח - ר' יהודה אומר אם שנאתה, שלח. ור' יוחנן אומר שנאוי המשלח. ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני וכו'". והסכמת הפוסקים דבזוג ראשון גם בית הלל מודים דלא יגרש אותה אלא בערוה, ובזוג שני יכול לגרש אותה על ידי שנאה. ועיין בשו"ע סימן קי"ט ובדברי אחרונים.

ולדרכינו יובן כל זה בכנסת ישראל. במקדש ראשון לא נתגרשו עד שעברו על עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים, אבל במקדש שני נתגרשו על ידי שנאת חנם שהיה ביניהם כמבואר ביומא. ולכך מלאכי שהיה אחר בית ראשון ובתחלת בית שני אמר פסוק זה להורות זה להזהיר את ישראל שיהיו נזהרין מכל דבר רע, שעתה בבית שני יוכל לגרש אותם אף אם לא יעברו בחמורות.

דרך כלל שיסוד מסכת זו על חורבן פעמיים, ולכך יש בה ט' פרקים כנגד ט' אותיות בתי מקדשות וט' אותיות ראשון ושני. וכבר כתבתי שסופי אותיות עולים תשס"ז כמנין תי"ב שנ"ה זה קאי על בית ראשון כדכתבתי בטוב טעם. וגם כן תשס"ז עם האותיות והכולל עולה כמנין בית שני.

(פה מבואר הפסוק וישקוד ה' על הרעה וכו')

ובזה נבא לביאור הפסוק (דניאל ט, יד) "וישקוד ה' על הרעה... כי צדיק ה' אלהינו", ומקשה בגמרא משום דצדיק ה' וישקוד על הרעה ויביאה עלינו, בתמיה? ותירוצי הגמרא ידועים. והנה ודאי פשט הפסוק מיירי בחורבן ראשון וגם דרש הגמרא מיירי בחורבן וגלות ראשון אבל כבר ידוע שהנביאים ניבאו ברמז על שתי חורבנות כמו שכתוב רש"י על כפל (איכה א, ב) "בכה תבכה" ועוד בהרבה מקומות. לכן אומר אני שגם הפסוק זה כן מיירי בשתי חורבנות ויבואר בטוב טעם, ונבאר גם הגמרא במס' פסחים (פסחים פח, א) בפסוק "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב - לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית". ופירשו כמה מפרשים כך: שהבית ראשון היה בזכות אברהם וראה שעתיד לחרוב לכך קראו "הר". ובית שני היה בזכות יצחק וראה גם כן שעתיד לחרוב לכך קראו "שדה". אבל בית שלישי יהיה בזכות יעקב בנין עולמים לכך קראו "בית". ועיין בתורת משה אלשיך פרשת ויצא שמאריך קצת בזה וגם במהרש"א.

והנה לכל המפרשים מה שקראו יצחק "שדה" הוא לגריעותא כמבואר בדבריהם. ואני אומר שהוא למעליותא כאשר אבאר בע"ה. וגם לפי פשט הפסוק (מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש" קאי על חורבן ראשון וכן הוא בפרק קמא דיומא בהדיא, ולפי דברי הגמרא והמפרשים הנ"ל משמע דקאי בבית שני שהיה כנגד יצחק שקראו שדה. אף לפי מה שכתבתי לעיל הוא מבואר שכל הנביאים היו רואים ברוח הקדש גם חורבן בית שני ומרומז בדבריהם דמשתמעי לתרי אפי.

ונקדים גמרא דיבמות דף פ"ב ע"ב "אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם" ופרש"י "ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ושניה בימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם וכו' דלא בטלה קדושת ארץ בגלות שניה" והתוס' כתבו "פר"ח ראשונה היינו ירושת האבות ושניה ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם", יעו"ש שהאריכו בזה ומחלקים בין קדושת הבית לקדושת הארץ.

ומקשים הקדמונים לשיטת רש"י מה זו סברא שקדושה ראשונה שהיה בימי יהושע שהיו כל ישראל ביחד ושכינה עמהם והארון והלוחות ואורים ותומים נתבטלה בגלות ראשון, וירושה שניה בימי עזרא שלא היה כל זה ישאר הקדושה לעולם? ועיין במס' עדיות מה שכתבתי בזה. ונלע"ד ליישב הכל בחדא מחתי על פי הדברים הנ"ל, שקדושה שניה היה כנגד יצחק שקראו שדה, ובשדה יש לאו "לא תכלה פאת שדך", וזה היה פעולת יצחק שקראו שדה שקדושה שלו לא יתבטל לגמרי. מה שאין כן אברהם שקראו הר נתבטל קדושה שלו לגמרי.

ובזה מבואר הכל, דרש"י ור"ח תרוויהו סבירא להו סברא זו שקדושת שדה אי אפשר להתבטל לגמרי אך בהא המה מחולקים, דלרש"י דוקא בקדושה שניה היה נקראת שדה אבל לא בקדושה ראשונה שהיה כנגד אברהם שקראו הר ולכך מפרש שקדושה ראשונה נתבטלה אבל לא קדושה שניה. אבל ר"ח סבירא ליה כמשמעות הפסוק "ציון שדה תחרש" קאי בחורבן ראשון ולכך סבירא ליה שאותו קדושה לא נתבטלה לגמרי מכח הלאו "לא תכלה פאת שדה" ולכך מוכרח לפרש שקדושה ראשונה היינו ירושת האבות ושניה הוא של יהושע שלא נתבטלה לעולם.

ואיתא בגמרא ובמדרשים בפסוק (איכה א, יג) "ממרום שלח אש וגו'" שהקב"ה שלח מלאכי השרת ושרפו המקדש קודם שישרפו האויבים וע"ש הטעם. ולדידי ניחא מאוד דאיתא במשנה פ"ק דפאה (משנה, פאה ב, ז) "שדה שקצרה לסטים פטורה מפאה". נמצא אם היה נחרב על ידי האויבים היה נתבטל הקדושה לגמרי אף שנקראת 'שדה' מכל מקום פטורה. ולכך עשה הקב"ה ששלח שלוחים שלו לשרוף את בית המקדש וכל ירושלים מקודם ונתחייב בפאה ולכך נשאר הקדושה בתוכה.

ובזה מבואר בטוב טעם הפסוק "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו" ששלח מלאכי השרת שישרפו אותה קודם האויבים "כי צדיק ה' אלהינו" - צדקה עשה עמנו שישאר מקצת הקדושה ולא יתבטל לגמרי כדכתבתי. ודוק בכל זה ויונעם לך.

ונחזור לענין המסכתא לבאר הדקדוקים שהתחלנו. הנה לכאורה תמוהים דברי המפרשים שמקשו הפסוקים אהדדי, ישעיה אמר "איזה ספר כריתות אמכם" וירמיה אמר "ואתן לה את ספר כריתותיה" כמו שהבאתי למעלה, ומאי מקשו הא ישעיה היה קדים לירמיה כידוע ולכך בימי ישעיה באמת לא היה עדיין כריתות אבל אח"כ בימי ירמיה שנמלא סאתם והגיע הזמן קרוב לתתנ"ב שנה גירש אותם, ולכך אמר ירמיה "ואתן לה את ספר כריתותיה". ויש ליישב דהמעיין בפסוק שם בירמיה ג' יראה דפסוק זה קאי על עשרת השבטים שגלו כבר. ואף שלשון "ואתן" הוא להבא -- כן דרך הנבואות כידוע. ועשרת השבטים כבר גלו בימי הושע בן אלה שהיה בימי חזקיה מלך יהודה ואז הוי ישעיה עדיין חי כידוע שמנשה הרגו, לכך מקשו שפיר. ויש עוד לפלפל בזה ואין כאן מקומו להאריך.

(פה מבואר ענין נפלא בספר ירמיה)

והנה אגיד לך דבר חדש שלא מצאתי שום רמז בספרים הקודמים אך לבי אומר לי על פי הרמזים שאכתוב. ואם שגיתי ח"ו -- ה' הטוב יכפר. שלפי עניות דעתי ספר ירמיה בכלל הוא הספר כריתות שנתן לישראל ובזה יהיה הפסוק מדוקדק שאמר שם "שלחתיה", הוא לשון עבר, "ואתן את ספר כריתותיה" הוא לשון להבא. אלא תיבת "שלחתיה" קאי על עשרת השבטים שגלו כבר - קאמר שלחתיה לשון עבר, והשילוחין היה בלי ספר כריתות, שעדיין לא הגיע הזמן קרוב לתתנ"ב שנה. אבל כשיגיע הזמן אז "ואתן לה את ספר כריתותיה" והיינו ספרו.

ולכן תמצא בספר ירמיה אלף שס"ה 1,365 פסוקים כמנין ספר כריתת העולה אלף ש"ע 1,070, דבתורה כתיב "כריתת" חסר ו' (דברים כד, א). נמצא עולה אלף ש"ע. והא דחיסר ירמיה ה' פסוקים היינו לרמז שמו. שמו בגימטריא רס"ה, ואות ר' נכלל בתוך המאות, וס"ה פסוקים אחרונים המה כנגד אותיות שמו מלבד אות ר' והוא עד בדבר שחותם עצמו לבסוף. וגם כשתחשוב אלף שס"ה 1,365 פסוקים עם נ"ב פרשיות שיש בספר ירמיה תמצא מכוון כמנין ספר תרוכין וגט פטורין עם האותיות. דוק ותשכח.

(פה מבואר פסוקי ירמיה בסי' ?)

ובזה יבוארו הפסוקים בירמיה סימן ל"ו שהיה הדיבור מאת ה' לירמיה (ירמיהו לו, א-יח) "קח לך מגילת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה וגומר ויקרא ירמיה את ברוך בן נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו וגו' ויצוה ירמיה את ברוך לאמר אני עצור לא אוכל לבא בית ה' ובאתה אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי וגו' עד ואת ברוך שאלו לומר הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים אלה מפיו ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו".

ויש כמה דקדוקים בפסוקים אלו שיבוארו מאליהן ואיכא למשמע מנייהו כמה הילכתא בדיני גיטין. והנה כבר כתב רד"ק שמשמעות הפסוקים קאי על ספר ירמיה וחז"ל פירשו שזה היה מגלת קינות אבל משמעות הפסוקים קאי על ספרו. וכבר כתבתי שספרו הוא ספר תרוכין וגט פטורין. ואיתא במשנה ובגמרא דאם הבעל אמר לאחד או לשנים כתבו גט והם אמרו לסופר שיכתוב הגט פסול. והשיטה ארוכה בזה סוף פ"ו. ומזה יש ללמוד דירמיה הנביא היה כונתו לזכות את ישראל שהקב"ה אמר לו "וכתבת אליה את כל הדברים" - דמשמע שהוא בעצמו יכתוב, והוא ציוה לברוך שיכתוב -- ממילא יהיה הגט פסול. אך המה יהיו סבורין דלמא באמת הקב"ה ציוה לברוך עצמו שיכתוב ואולי ישובו כמבואר שם בפסוקים.

ואפשר שכל זה מרמז התנא שהתחיל מסכתא זו "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם". וכשתחשוב ג' תיבות אלו גט ממדינת הים תמצא מכוון כמנין ספר ירמיהו. והמביא צריך לומר "בפני נכתב" ולכך היה ברוך צריך לומר להם איך נכתב ושהוא בעצמו היה כותב. ואף שגט זה לא הובא ממדינת הים, הכל היה בתוך ירושלים -- מכל מקום כבר כתבתי כמה פעמים שדיני המשנה אינם יוצאין מידי פשוטן והרמז תדרש.

ויש עוד לומר המנין הפסוקים אלף שס"ה שהמה מכוון כמנין ספר תרוכין ירמיה עד. דוק ותשכח. ויש לכנוס בזה בכמה שיטות במס' זו ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מעצמו.

והנה בירמיה תחלת סימן ג' כתיב (ירמיהו ג, א) "הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר וגו'" וילפינן מזה ביומא (דף פו:) "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה", נמצא שהקדים הרפואה למכה שאח"כ באותו סימן אמר "ואתן את ספר כריתותיה אליה" הקדים הרפואה שאם יעשו התשובה אזי הגרושין כאילו אינם והוי תנאי קודם למעשה.

וכן רבינו הקדוש גילה זה בכאן ולכך העמיד סופי האותיות מנין תשס"ז ועם ד' אותיות עולים כמנין גדולה תשובה עם האותיות. דוק ותשכח.

ולכך כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה בבי"א.

וגם ראשי אותיות העולים צ"ה כמנין אהלה אהליבה - הרי צ"ד. ואחד יתר שלעתיד יהיה הכל אחד ולא יחצו עוד לשתי ממלכות כי אם מלך אחד יהיה לכולם, והיינו מלך המיוחד ולכך צ"ה בגימטריא המלך המיוחד.

(פה מבואר כל הדקדוקים שהתחלנו)

ועדיין נשאר לנו לבאר מה שסידר רבינו הקדוש במס' זו י"ג פעמים "מפני תיקון העולם" ועשרה פעמים "מפני דרכי שלום". והיינו על פי מה שהבאתי במס' שקלים ובמס' תענית שדעת הגאונים שי"ג מידות הרחמים נמשכין מן עשר ספירות הקדושים. וג' ראשונות נמשכין מן ג' אורות -- אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח -- ראשי תיבות שלהם קמץ. ובזה מבואר מה שהביא התי"ט במסכת נדרים סוף פרק ג' (משנה, נדרים ג, יא) שי"ג כריתות הנאמרים בפרשת מילה המה כנגד י"ג מדות הרחמים ונותן טעם יפה על שהמה מחולקים בפרשת מילה בשתי פרשיות -- עשרה פעמים ברית בפרשה אחת ושלשה פעמים בפרשה שניה. ולדידי מבואר טעם.

ובזה מבואר דכאן מסיים שאין הגאולה תלויה אלא בתשובה וכמו שכתבתי ועיקר להתעורר י"ג מדות הרחמים דעתיקא קדישא וכמו שאמר הכתוב "וברחמים גדולים אקבצך". לכן לרמז כל זה סידר התנא כאן י"ג פעמים מפני תיקון העולם היינו להמשיך י"ג תיקוני דיקנא למדת "העולם", היינו מלכות. ועשרה פעמים "מפני דרכי שלום", היינו להמשיך לה במידת יסוד הנקרא "שלום" כללות עשר ספירות והכל על ידי תשובה.