מעשה אפוד (דוראן)/פרק לג
הפרק השלשים ושלשה עריכה
כבר התבארה מכל מה שקדם מעלת הלשון הזה מצד שמושו, ואיך שרשיו ועיקריו מסכימים לטבעי הנמצאות עצמים ומקרים. וכל זה ממה שיתן לו מעלה ויתר שאת על יתר הלשונות, וגם מה שהתבאר משלמות מחדשו וממציאו. אבל שכל זה לא יחייב תארו בקדושה, ושיחייב שיקרא מפני זה לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כי הסכמתו לטבע הנמצא יחייב לו תאר מעלה וחשיבות, והיותו פֹעל האל יחייב לו השלמות, לא הקדושה, כי כל נמצא פעלו ולא יתאר כולו בקְדוּשָׁה. והרב אמר במורה שאמנם נקרא לשון הקדש מפני שלא הונח בו לשון כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לזרע ולא לשתן ולא לצואה וכו', כמו שכתב במאמרו הנכבד (מו"נ ג כז). וכבר השיג על זה הרמב"ן ז"ל וכמו שכתב בפרשת כי תשא, אמר כי מה שיכנו "ישגלנה" – "יִשְׁכָּבֶנָּה" (דברים כח, ל), יורה כי המִשְׁגָּל שם עצם לבעילה, וכן מה שיכנו "אֶת חריהם" (מ"ב יח, כז), יורה כי הוא שם מגונה. ואם כן הנחת הרב בלתי צודקת, שכבר הונח שם בלשון הזה לקצת הענינים שזכר. וגם כי כשהיה העניין כמו שהניח הרב, אין ראוי שיקרא מפני זה לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אבל לָשׁוֹן נְקִיָּה. עד כאן המכוון מדבריו בהשגתו. ולכן אומֵר כי אמנם נקרא לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – "מפני שדברי תורה והנבואה וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו – אָנֹכִי ולֹא יִהְיֶה לך ושאר דברות התורה והנבואה. ובו נקרא בשמותיו הקדושים – אֵל, אֱלֹהִים, צְבָאוֹת, השם יו"ד-ה"א והשם הגדול המיוחד. ובו נברא עולמו וקרא שמות השמים והארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מִיכָאֵל וגַּבְרִיאֵל בלשון ההוא. ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ – אַבְרָהָם יִצְחָק ושְׁלֹמֹה וזולתם" (הרמב"ן על דברים כח ל). והמחוייב מסברת הרמב"ם ז"ל שיהיה אמרנו לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מאמר מורכב הרכבת התאר והמתואר, על שיהיה המכוון מזה כי הלשון בעצמו קדוש. ואין הענין כן, אבל הוא מורכב הרכבת הסמוך והנסמך אליו, ויהיה אמרנו לְשׁוֹן הַקֹּדֶש כאמרנו "תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו, ו) – שהם מורכבים הרכבת הסמוך והנסמך אליו. וכן הבין ממנו הרמב"ן ז"ל, ולזה אמר שנקרא לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לפי שהוא לשון התורה והנבואה שהם קֹדֶשׁ לדעתו. ולפי שאין דרך האנשים להניח שם ללשון מה מחבור שיחובר בו או ספר שנכתב בו, וגם כי לא מצאתי בכל הכתוב שנקראו התורה והנבואה קֹדֶשׁ עם היותם קדש קדשים, והלשון תמיד בכתוב תיוחס לעם שידובר בו או לארץ שידבר בה – אמנם יחסו לעם אמרו "וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (דניאל א, ד), "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" (אסתר ח, ט) וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם}} (נחמיה יג, כד); לארץ – אמרו "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית" (שם) לפי שהוא לשון אַשְׁדּוֹד. הנה מפני זה אני חושב שאמנם נקרא הלשון העברי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לפי שהוא לשון העם הנקרא קֹדֶשׁ – אמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ" (ירמיהו ב, ג) – ונקרא גם כן "זֶרַע קֹדֶשׁ" (ישעיהו ו, יג). והוא אשר ידבר בה בארץ הנקראת קֹדֶשׁ – "כִּי בְהַר קָדְשִׁי" (יחזקאל כ, מ), "לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ" (דניאל יא, מה), "עָרֵי קָדְשְׁךָ" (ישעיהו סד, ט). ולזה נקראת הלשון הזה לְשׁוֹן הַקֹּדֶש, הוא מאמר מורכב מהסמוך והנסמך אליו כמו שהתבאר. ונכון הוא לקראו לְשׁוֹן יִשְׂרָאֵל או לְשׁוֹן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ולפי שמלת קֹדֶשׁ כוללת שניהם, לזה נקרא סתם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
הנה זה הוא מה שראיתי להעיר עליו משרשי החכמה הזאת ועקריה. ואיני אומר שכָלל המאמר הזה הקטן כל מה שהונח משרשי החכמה בספרי הקודמים, אבל אמנם כלל מה שהוא הכרחי בהבנתם להרים מכשול מדרך הלשון הזה הנבחר. ומי שירצה יותר מזה יעיין בספרי החכמים המפורסמים בחכמה הזאת שכתבו בה כפי הראוי והנכון, כהחכם ר' יונה בספריו המפורסמים אלינו בספר הרקמה והשרשים וההשגה, וספרי ר' יהודה והחכם א"ע, כי דברי כולם בחכמה זו סולת נקייה. ולפי שכבר בא הייעוד אשר בזמן הגאולה המקווה תמלא הארץ דעת ה' (ישעיהו יא, ד) אשר אמנם ישלם בהבנת ספרי הקדש והסודות הגנוזים והחתומים באוצרותיהם, והדרך אל זה בהבנת (ספרי הקדש והסודות הגנוזים בהבנת) שרשי הלשון ועיקרו וכמו שיעד ג"כ את זה אמר "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד) וכמו שהתבאר, ואמר על הבנת ספרי הקדש כפי אמתתם "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר" (ישעיהו כט, יח), ואמר "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח" (שם פסוק כד) – קרא תֹּעֵי רוּחַ התועים והסכלים בהבנת ספרי הנבואה והנאמרים ברוח הקדש, כי הנבואה תקרא רוּחַ כמו שאמרתי ( צ"ל: שאמר) "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ" (במדבר יא, יז), "וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ" (במדבר יא, כה), וקרא "רוֹגְנִים" אשר יצאו מבני ישראל למינות ולדבר על התורה תועה לקצורם בהבנת הכתוב והפכו דברי אלהים חיים. ומפני שהיה הסכלות הזה שני מינים, כי הוא אם שיהיה בחלק העיוני מהתורה וספרי נבואה או במה שבה מן המעשה, הנה לרמוז אל החלק הראשון אמר "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה", קרא בִּינָה הבנת הסודות הנעלמים בין אוצרות התורה וספרי הנבואה. ולרמוז אל החלק המעשי אמר "וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח", כמו "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב).
והנה מפני היעודים האלה כולם אני חושב חבורי המאמר הזה אות ומופת על כי קרובה ישועת ה' לבא וצדקתו להגלות ואם יתמהמה לא יאחר, ועל הרמז לזה העניין נאמר "כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ, כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" וכו' (חבקוק ב, ב-ג), יאמרו שכאשר יתבאר החָזוֹן ומה שהוא עַל הַלֻּחוֹת שהוא התורה, הנה זה הוא אות וסימן להתקרב אל הגאולה, והוא אמרו "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר".